היחצנות פנים רבות ומוכרות לה, ובכל זאת הצליחו בתוכנית האחרונה של "אולפן שישי" בערוץ 2 לייצר ולהציג ז'אנר חדש בהחלט. ברוח הימים האלה, יצא עמנואל רוזן אל עובדי מפעל עוף-העמק ברמת-ישי, שנקלע לקשיים וצפוי להיסגר, על מאות עובדיו. אלא שבמקום להסתפק בעוד כתבה על העובדים המיואשים, מן הסוג שראינו בזמן האחרון הרבה, החליטו ב"אולפן שישי" לפנות אל רמי לוי, הבעלים של רשת שיווק-השקמה – שכבר זכה בשנה האחרונה למנה מכובדת ביותר של יחסי-ציבור סביב נסיונותיו לשבור את שוק העופות – ולהציע לו לבדוק את האפשרות לרכוש את המפעל הכושל ולהצילו. לוי הסכים, כלומר, הסכים "לבדוק את האפשרות".

הכתבה הארוכה מציגה את לוי כלא פחות מאשר גיבור – גיבור מעמד הפועלים, שצמח מלמטה ועשה את זה בגדול, אבל לרגע לא שכח מאין בא. הכתבה ב"אולפן שישי" מלווה את הגעתו למפעל ביום חמישי אחר הצהריים, יום לפני שידור הכתבה. השמועה על האנשים שרוצים להציל את המפעל מסגירה פשטה, והעובדים הנרגשים מחכים ללוי בחוץ בכליון עיניים. רוזן מבשר להם שהוא מביא לכאן היום מישהו שרוצה לבדוק את האפשרות להשקיע במפעל, ושואל, אם היתה להם האפשרות, מה היו רוצים להגיד לו. "אנחנו נחבק אותו", הם אומרים.

משם נוסעים רמי לוי, אבי אלבז, הבעלים של עוף-ירושלים, ורוזן לפגישה עם מנכ"ל עוף-העמק, שוקי עוגן. בדרך, בשיחה בסלולרי, מבהיר עוגן בתקיפות שהוא אינו מוכן לנהל את הפגישה בנוכחות ערוץ 2 ("אני מבקש ממך להעיף אותם משם"), אלא רק לקיים פגישת עבודה לא-מצולמת ו"רצינית". הבקשה מוצגת בכתבה בטון בלתי אוהד ("הדובר הנרגז הוא שוקי עוגן..."): והלא בתוך דקות ספורות יציל רמי לוי הגדול את המפעל, ומי יודע, אולי אפילו את העולם. מה פירוש, "פגישת עבודה רצינית"? למה תמיד לקלקל?

מתוך הכתבה ב"אולפן שישי"

לבסוף יוצאים לוי ואלבז מן הפגישה. "תשמע", הם אומרים לרוזן, "על פניו, לא נראה שהמפעל הזה יוכל להתקיים ללא חומר גלם". או.קיי, אז שיביאו את חומר הגלם, או מה שזה לא יהיה, אומר בלבו הצופה. אבל לא: כפי שמסביר רוזן, הסדר כלשהו עם מועצת הלול, שמיטיב כביכול עם המשחטות הגדולות ומקשה על הקטנות, אינו מאפשר לספק למפעל את מספר העופות הדרוש: 60 אלף ביום. טו מייק אה לונג סטורי שורט, לוי ואלבז אינם מוכנים לרכוש את המפעל מסיבות עסקיות שונות, בדיוק כפי שהרבה מאוד אנשי עסקים אחרים אינם מוכנים כנראה לקנות אותו.

בסצינה הבאה נראה לוי כשהוא מנשק את המזוזה ומוביל את פמלייתו היישר אל תוך הסניף החדש של שיווק-השקמה שבבעלותו. "בעוד שבוע וחצי פותח רמי לוי את הסניף ה-15, כאן מול הקניון ברמת-גן", אומר רוזן. "כשכולם מסביב צועקים געוואלד, סוגרים ומפטרים, לוי מתרחב ועומד לקלוט כאן עוד 180 עובדים חדשים. אם רק היו נותנים לו, הוא היה פורש את חסותו גם על העובדים האומללים של עוף-העמק". אם רק היו נותנים לי, גם אני הייתי פורשת את חסותי על העובדים האומללים של עוף-העמק.

במלים אחרות, רמי לוי, הרשת שבבעלותו והסניף החדש שהוא פותח בשבוע הבא זכו לכתבה מחמיאה בת 11 דקות במהדורת "אולפן שישי" הנצפה והיוקרתי, וכל זה, כנראה, בתמורה לנכונות של לוי להשקיע אחר צהריים אחד בנסיעה לרמת-ישי – דיל משתלם לכל הדעות. בלי לחשוד חלילה בכוונותיו הטובות של לוי, שכמו רבים אחרים, היה ודאי גם הוא שמח לרכוש את המפעל ולהצילו, אם הדבר היה משתלם כלכלית – האם יש מנכ"ל כלשהו של חברה כלשהי שהיה מסרב להצעה כל-כך מפתה?

ואם כבר, האם לא היה כדאי היה להעלות באוזניו של רמי לוי את התהייה המתבקשת בדבר הקשר האפשרי בין החלטתו לשבור את שוק מחירי העופות ובין מצבם של מפעלים דוגמת עוף-העמק, שאותם הוא מתיימר עכשיו להציל? מדיניות ה"עוף בשקל" היתה טובה אמנם לצרכנים, אבל מה היו השלכותיה על שוק העופות ועל המפעלים הקטנים?

"אולפן שישי" ועמנואל רוזן ניסו באמצעות הכתבה להתערב במציאות ולשנות אותה לטובה. אם היו מצליחים להציל את המפעל, הדבר ודאי היה שווה כתבה. אבל מה קורה כשהמציאות מסרבת להשתנות? כשהקרקס המצולם נותר קרקס ותו לא, רועש ומצלצל, אבל לגמרי עקר? במקרה כזה כדאי, אולי, לשנות את הכתבה. מי יודע, אולי אפילו לגנוז אותה. אחרי הכל, יש דברים שאפילו רמי לוי אינו יכול להציל.