טרור

פיגוע דקירה מגיע היום לכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", וזוכה להבלטה גם בכותרות "מעריב" ו"הארץ". "פצוע בינוני בפיגוע דקירה; המחבל נהרג", נכתב בכותרת על שער "הארץ". ב"מעריב" הכותרת היא "פצוע ישראלי בפיגוע דקירה". ב"הארץ" העדיפו לדחוק את הדיווח על הפיגוע מהכותרת הראשית כדי לפנות מקום לעיסוק בחופש הביטוי ובטרור יהודי – נושאים המתאימים יותר להטיה האידיאולוגית של העיתון, אולם מה גרם ל"מעריב" לעשות זאת? "החרם על ישראל – הבנקים נערכים ל'צונאמי כלכלי'", נכתב בכותרת הראשית, המפנה למאמר של בן כספית.

מי שעולה בו תחושת דז'ה-וו אינו הוזה: כספית ממחזר דיווחים שהתפרסמו בעיתונות הכלכלית לפני שבועיים, שנשענו על דיווח ברויטרס ובילבלו בין המלצות של מכון מחקר חיצוני לבין עמדתו של האיחוד-האירופי. עיתונאים שטרחו אז לבדוק את הידיעה פירסמו הכחשה של האיחוד כי הוא מתכוון לשקול את ההמלצות. באופן מעניין, דווקא העיתונים שבחרו בנוסח חריף לפרסום, והזהירו מחרם על הבנקים ונזק גדול, היו העיתונים המקורבים יותר לבנקים. היום כותב כספית כי אכן מי שמקדמים את האג'נדה שלפיה יש כוונת חרם ממשית ומסוכנת כלפי הבנקים מצד האיחוד הם הבנקים עצמם.

כספית, עיתונאי המכחיש את עצם קיומו של אנדרסטייטמנט, קובע כי חרם כזה יהיה "מגה-אירוע" (מונח החוזר לא פחות משלוש פעמים בעמוד, ולמרות זאת ממשיך להחזיק באותה משמעות עמומה). הוא אף כותב כי "בשבועות האחרונים מתרבות העדויות לכך שבאיחוד-האירופי אכן שוקלים את ההמלצות הללו בחיוב" – אך לא מצליח לספק אפילו עדות אחת מאותן עדויות רבות.

בסך-הכל, הטור נקרא כסיכום של תדרוך או של מסיבת עיתונאים ללא שאלות. בחודשים הקרובים יעלה על פני השטח המאבק סביב המלצות הוועדות הממשלתיות השונות העובדות כעת על רפורמות שונות בתחום הבנקאות. מעניין אם נחזור ונפגוש אז את זעקת המערכת הבנקאית הדורשת הקלות והתחשבות בשל סכנת החרם האירופי.

ב"ישראל היום" הכותרת – "פיגוע בכביש 443: המחבל דקר – וחוסל" – מדגישה פן אחר של האירוע: הריגתו של המפגע. כך היה גם ביום שישי, עם הכותרת הראשית "המ"מ שנדרס: הבנתי שזה פיגוע – ויריתי". מדוע בוחר העורך הראשי עמוס רגב להדגיש את התגובה של קורבנות הפיגוע? ייתכן שיש כאן חלחול של שיטת הדיווח של העיתון על אירועים במציאות שאינם נוחים לבנימין נתניהו.

במקום לדווח על האירועים עצמם, ב"ישראל היום" מדווחים על התגובה להם. כך גם ביחס לפיגועים, שאחרי הכל, גם הם אינם נוחים לתדמיתו של ראש הממשלה: במקום לדווח על הפיגוע, עדיף לדווח על מות המחבל. אם המגמה הזו תימשך, אפשר לצפות בקרוב כי ב"ישראל היום" יפסיקו לשלם מס שפתיים למציאות, ישות אנטי-ציונית שאינה נשמעת לדף המסרים הממשלתי, וידווחו רק על התגובה ההולמת התורנית.

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "כביש הפיגועים". כותרת המשנה נפתחת כך: "כביש 443, שספג פיגועי דמים רבים במהלך האינתיפאדה, חוזר להיות זירת טרור". עורכי "ידיעות אחרונות" מדביקים לכביש את התואר "כביש הפיגועים" משום ששני אירועי טרור התרחשו בו במהלך השבוע. אלא שבישראל יש אזורים רבים אחרים שאירועי טרור מתרחשים בהם על בסיס יומיומי, ולמרות זאת הם אינם זוכים לכותרות ראשיות – או לכותרות בכלל, ולא לכינויים טבלואידיים ציוריים.

יוקר המחיה

"המשקיעים מנפחים את בועת הדיור", נכתב בכותרת הראשית של "ממון". "מס הרכישה שהטיל כחלון בסוף יוני תידלק את המשקיעים, והם התנפלו על שוק הנדל"ן. כתוצאה מכך נרשם שיא של כל הזמנים ברכישת דירות בישראל – 16,100 בחודש אחד. אצל הזוגות הצעירים נרשמה עלייה מתונה בלבד", מסבירה כותרת המשנה.

אם ההודעה על העלאת מס הרכישה גרמה לעלייה בביקוש מצד משקיעים, הרי שאין בכך גידול אמיתי בשוק, אלא רק הקדמה של עסקאות עתידיות. לכן טוען עופר פטרסבורג בטור הפרשנות כי מדובר בהסבר שגוי שהאוצר מנסה לקדם כדי לחפות על המחדל הממשלתי האמיתי: אי-הצלחה בהעלאת היצע הדירות.

פטרסבורג לא דורש מעורכיו הסבר מדוע הם מהדהדים בכותרת הראשית את מה שהוא, לשיטתו, ספין ממשלתי. מנגד, עורכיו של פטרסבורג אינם דורשים ממנו קוהרנטיות כשהוא כותב שני משפטים אחר-כך נגד העלאת מס הרכישה. בהמשך הוא כותב כי "הבעיה המרכזית היא הזוגות הצעירים", ש"כבר לא מאמינים שמחירי הדירות יירדו" ולכן "פונים להשקעה בחו"ל" – זאת על אף שהתנהלות כזו תיחשב להצלחה ממשלתית משום שהיא אכן תוריד את הביקוש (וכמובן בהתעלמות מכך שמדובר בקביעה משוללת היגיון בפני עצמה).

את הבלגן בדיווח של "ממון" אי-אפשר לתרץ רק ברשלנות עיתונאית. אפשר לחפש אותו בעמוד הבא בגיליון, היכן שמעמידים לרשות התאחדות-התעשיינים בימה לספין התורן. "נתונים מדאיגים: 600 עובדים בענף המזון פוטרו בתוך חודשיים", נכתב בשער המוסף של "ידיעות אחרונות" בהפניה לידיעה של נווית זומר, היוצאת נגד "תחרות המחירים החריפה" ומאשימה את "חוסר היכולת להעלות מחירים מאז המחאה החברתית" (טענה שמלבד היותה מקוממת היא גם מופרכת בעליל).

זומר אינה טורחת להסתיר כי את הנתונים שהיא מפרסמת קיבלה מהתאחדות-התעשיינים, גוף אינטרסנטי מובהק, ואף מצטטת בכירה בו שיוצאת נגד "הלחץ המתמיד להורדת מחירים" (זו גישה שמקדם דרך קבע סבר פלוצקר, הפרשן הבכיר של "ממון").

הידיעה מסתיימת בציטוט של שרגא ברוש, נשיא התאחדות-התעשיינים (שלא רואה שום קשר בין עובדת היותו בעליה של חברה לשיווק גז לבין החלטת ההתאחדות לתמוך במתווה הגז). ברוש דווקא טוען שהפיטורים אינם קשורים למחירי המזון, אלא לנסיגה ביצוא (הכתבת אינה מוצאת לנכון להסביר את הפער הזועק בין הגרסאות השונות בקרב בכירי אותו הגוף), וקורא לממשלה "לנקוט צעדים לא שגרתיים ומשמעותיים כדי לשפר את היצוא".

הדאגה ליצוא, חשוב להזכיר, היא סיבה עיקרית, יש אומרים סיבה מרכזית, לעליית מחירי הדיור בישראל – וזאת משום שהיא מכתיבה ריבית נמוכה ושולחת משקיעים לנדל"ן. בנק ישראל מעדיף בשנים האחרונות – ככל שהתנהלות הבנקים המרכזיים בעולם מותירה לו מרחב תמרון – את טובת היצואנים על טובתם של כלל אזרחי ישראל, המעוניינים במחירי דיור זולים, או במחירים זולים יותר באופן כללי.

למרות זאת, והגם שמדובר באמת פשוטה וגלויה, בעיתונים יעדיפו לשתף פעולה עם השר התורן ולחבוט בתוכנית הקסם התורנית שלו (היום כל העיתונים כותבים, ברמות ציוריות משתנות, כי החלטותיו של משה כחלון בתחום הדיור שגויות. ב"ישראל היום" מצליחים לטעות אפילו בזה). כך כולם ממלאים את הוראות המשחק: הפוליטיקאים מפזרים הבטחות בחירות, העיתונים חובטים בהם אחרי הבחירות ומהדהדים את ההבטחות שלהם לפניהן, האזרחים משלמים יותר והעשירים מתעשרים.

מונופול הגז

"בחלוף ארבע שנים מיום אישורו של חוק ששינסקי – ורק בגלל התנהלות ממשלתית רשלנית שלא וידאה את מימוש הפוטנציאל שבו – מסתכמת מורשת שטייניץ במחיר גז כפול, בהורדה בחצי של ההכנסות החזויות לקופת המדינה ובחלוקת רווחים ששוב תשמור את רובם בכיסי היזמים – על חשבון הציבור, שלמעשה חויב במס עקיף חדש", כותב אבי בר-אלי ב"דה-מרקר".

עיתונאות

כדאי לקרוא את הפרויקט של כתבי "כלכליסט", שחזרו להבטחות הבחירות של נבחרי הציבור ובדקו מה נשאר מהן.

שחיתות

"לא נמצא ילד שיזעק: המלך הוא עירום", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", לצד תמונתו של נוחי דנקנר. "אושרה תביעה נגזרת נגד דסק"ש בגין רכישת 'מעריב'. בית-המשפט קבע שדנקנר והדירקטורים הפרו חובת הזהירות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של הפרשן המשפטי משה גורלי בעמ' 5 של מוסף "השוק". ידיעה מפורטת ורחבה יותר ניתן לקרוא כאן באתר.

"האפשרות להפוך את 'מעריב' לעסק רווחי נראתה כבר אז אוטופית, וההצדקה לרכישה בדמות סינרגיית תכנים נלקחה, כך לפי ההחלטה, מהסיפור 'בגדי המלך החדשים'. 'מעריב', כך כתב השופט, 'הוצגה כבגד החדש הדרוש לקבוצה כדי למצוא חן בעיני לקוחותיה. למרבה הצער, לא נמצא בדירקטוריון ילד שזעק או אפילו לחש 'המלך הוא עירום'", כותב גורלי. "כיצד משתלב 'מעריב', עיתון מודפס בעיקרו, בהתלכדות בין הטלוויזיה לאינטרנט, שואל השופט ומשיב: 'על כך אין תשובה בפרוטוקול, מהטעם הפשוט שאיש מהדירקטורים לא שאל שאלות מתבקשות כאלה'".

הדירקטורים לא זעקו כי המלך נוחי עירום, כי ההחלטה לרכוש את "מעריב" חסרת היתכנות עסקית ולכן יש לשער כי עומדות מאחוריה סיבות זרות, אולי אף פסולות (כפי שיתברר בהמשך). אולם מה באשר לעיתונאים? להם היה פחות מידע וידע באשר לטענות העסקיות של דנקנר, אולם מנגד הם היו אמורים להיות משוחררים לכאורה מההשפעה (האסורה בפני עצמה) שיש לבעל שליטה על דירקטוריון.

"אין לטעות בהיותו של דנקנר איש עסקים מנוסה ובאנשיו ששיקללו את כל התחשיבים הקרים של עלות מול תועלת, אך המעשה שהוא עושה בראש ובראשונה הוא הצלה ערכית ואפילו פטריוטית, במחילה על הפומפוזיות, של חופש העיתונות הישראלי, שעשוי היה לאבד את אחד ממגיניו החשובים ביותר", כתב לי-אור אברבך ב-2011, לאחר הודעת דסק"ש כי תקנה את "מעריב". הכותרת הראשית של עיתונו, "גלובס", היתה אז "דנקנר מציל את 'מעריב'".

בהקשר הזה מעניין לקרוא ידיעה אחרת הזוכה היום לבולטות ב"כלכליסט". "אליעזר פישמן מאבד את השליטה", נכתב בכותרת הגג לדיווח הפותח את מוסף "השוק". גולן חזני מדווח כי איש העסקים בני שטיינמץ ירכוש 40% מחברת האחזקות הציבורית כלכלית-ירושלים, שבאמצעותה ניהל פישמן כמה מעסקיו ובה הפסיד כמה מהפסדי הענק שצבר מעת לעת. המכירה תמחק את החוב העצום של פישמן לבנק לאומי (שמצדו "מחק כמעט את כל ההלוואה שהעניק לפישמן").

אליעזר פישמן הוא לא רק איש עסקים כושל, שלו היקף חובות אולי חסר תקדים בהיסטוריה של כלכלת ישראל, אלא גם בעליו של עיתון כלכלי, "גלובס" (ואחזקות מיעוט ב"ידיעות אחרונות", שבניגוד למצג שהוצג לאחרונה בבית-המשפט, לא נראה שמקנות לו יכולת התערבות כלשהי בהתנהלות העיתון). בהחלטתו אתמול, השופט עופר גרוסקופף חזר ושינן לקח פשוט וחשוב, שנכון לא רק במסגרת המשפטית המצומצמת המתייחסת לחובות הזהירות של דירקטור: כשמתבצעת החלטה עסקית שההיגיון העסקי שלה מדולדל או בלתי קיים, יש לחפש לה הסבר אחר.

חופש הביטוי

"היועמ"ש: יוזמת רגב – 'פגיעה קשה במיוחד בחופש הביטוי'", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". בכתבה של רויטל חובל, יאיר אשכנזי ונירית אנדרמן נכתב כי דעתו של וינשטיין הובעה בתשובה לפנייה של האגודה לזכויות האזרח, "בעקבות הצהרותיה של שרת התרבות מירי רגב כי בכוונתה לשנות את מבחני התמיכה" במוסדות תרבות. היועץ "הבהיר כי אין לערב שיקולי תוכן בקביעת תמיכה כספית של משרד התרבות ביצירות ובמוסדות" (משה גורלי כתב כאן לפני כחודשיים דברים דומים).

כותרת המשנה לראשית מסכמת את הסיפור כך: "בחוות הדעת מטעם וינשטיין הובהר כי שרת התרבות אינה רשאית לבחון תוכן של יצירות כתנאי לתמיכה במוסדות. רגב: 'עם כל הכבוד, הוא לא יכול להתערב בשיקול דעתי'".

השרה מירי רגב בטקס פרסי התיאטרון. תל-אביב, 19.6.15 (צילום: פלאש 90)

ואולם, בכתבה עצמה התמונה אפורה יותר. שרת התרבות והספורט רגב מצוטטת בכתבה כמי שהבינה את מגבלות כוחה ומצהירה כי אכן לא תקשור בין מימון יצירות לבין תוכנן, וכי אם תהיה מעוניינת בכך, תפעל לקבוע זאת בחקיקה, וכי יצירות המפרות את חוקי המדינה יטופלו בהליך פלילי. הציטוט המובא בכותרת המשנה קטוע. המשכו הוא "כפי שאמרתי בעבר, אין בכוונתי להתערב בתוכן או להגביל את חופש הביטוי".

למעשה רגב עצמה מתקוממת נגד הודעת היועץ, המתייחסת למה שהצהירה שלא תעשה, וטוענת כי וינשטיין מעוניין להשפיע כך על השימוע שנערך לתיאטרון הערבי בחיפה: משרדה של רגב, כמו גם עיריית חיפה, הפסיקו את התמיכה בתיאטרון אל-מידאן, על רקע ההצגה "הזמן המקביל", שהתבססה על חוויותיו של מחבל פלסטיני בכלא. אלא שבידיעה נפרדת ב"גלריה", של יאיר אשכנזי, המדווחת על השימוע, מתברר כי הוא נסב בעיקרו על כך שהתיאטרון השכיר את אולמותיו לפני כמה שנים לכנסים הקשורים לגורמים עוינים (החזית-העממית, שלטון אסד).

קיצורו של דבר, לפחות על-פי הסיקור היום ב"הארץ" ולפחות לעת עתה, נראה ששוחרי חופש הביטוי צריכים להודות לשרה מירי רגב, שבמסווה השיח הקולני והבוטה האופייני לה, עושה מעט מאוד כדי להגשים בפועל את האג'נדות המצמצמות שהיא מקדמת.

"נורא ואיום". אגאדיר תל-אביב ב-TripAdvisor, אתר ההמלצות הפופולרי, 10.8.15

"אנחנו מאמינים כי כל הבאזז הזה ישחק לידיים שלנו, וזה קורה", מצטט עודד ירון ב"גלריה" את ססיליה סיון, מנהלת השיווק של רשת מסעדות ההמבורגרים אגאדיר. הרשת פירסמה קמפיין סקסיסטי, כפי שהיא נוהגת לעשות, וספגה תגובות שליליות מגולשים. "אנחנו לא מרגישים צורך להתנצל. זה חלק מהמציאות – ואם לחלק מהאנשים לא נוח עם זה – אז זו לא אשמתנו", אמרה על כך סיון לירון ("אני פמיניסטית ופרסומת כזו לא פוגעת בי").

לפי ירון, "רבים המתמחים בתחום השיווק והפרסום" תמכו בעמדתה של סיון. ב"ידיעות אחרונות" אומר על כך איש פרסום: "מוקדם לקבוע אם הקמפיין עשה טוב או רע למותג, על זה יעידו רק התוצאות בקופה". מאחר שהגולשים הנפגעים לא הסתפקו בתגובות בדף הפייסבוק של הרשת ופועלים להורדת הדירוג שלה בפייסבוק ובאתרי דירוג אחרים, ייתכן ש"מתמחים בתחום השיווק והפרסום" ייאלצו להתמחות בתחום מחדש.

סימנייה

"דה-מרקר" מפרסם כתבה מתורגמת מ"בלומברג" על "המנכ"ל האהוב ביותר באמריקה".

שחייה

"העניין עם הנופים הנורבגיים הוא שיש להם שני פנים", אומרת אנה באך-ויג, יוצרת טלוויזיה נורבגית, לאיתי שטרן ב"גלריה". "מצד אחד הם יפים נורא ומושכים תיירים מכל העולם, אבל מצד שני הם גם מאוד מסוכנים. סבא שלי חי כל חייו ליד הים, אבל מעולם לא למד לשחות כי זה פשוט לא מקום שנועד למשחקים. זה מסוכן".

ענייני תקשורת

שקיפות. "לוביסטים יחויבו להירשם ולהיחשף ב-10 מ-15 הוועדות בכנסת", מדווח צבי זרחיה ב"דה-מרקר".

נסים. "אני מודה שלא כל-כך הבנתי מהו ה'נס' בסיפורה המרגש והמרשים של דניאלה סקאלד, שהרופאים הצליחו להסיר גידול ברחמה בהיותה בהיריון מבלי לפגוע בעוברה, והיא מחבקת היום תינוק בריא ('ידיעות אחרונות', 9.8). לא ראיתי כאן נס, אלא הישג רפואי מדעי ראוי להערצה, פרי לימודים מעמיקים, מחקר רב שנים וגיוס מיטב הידע, כושר ההתמדה והתעוזה של צוות רופאים ומנתחים", כותב רן יהושע, והדברים מתפרסמים במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות".

"במקום לדבר על 'נס' יש לשבח את יכולות מוח האדם, שיכול להשיג עוד ועוד פריצות דרך אם הוא מספיק נחוש", הוא חותם. ובכל זאת, העולם זקוק לנסים, כי רק נס יביא לכך שב"ידיעות אחרונות" – ובתקשורת בכלל – יפסיקו להשתמש בתואר "נס" כדי לתאר הצלחות מדעיות, צירופי מקרים והתרחשויות אחרות.

נבדק מחקרית. כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" עוסקת בתופעת "הישראלי המכוער" כפי שהיא מתגלמת בהתנהגות של ישראלים – לא אנחנו כמובן, אלא אנשים שאנחנו לא מכירים – במקומות בילוי במהלך החופש הגדול. הכתבת, איריס ליפשיץ-קליגר, מתקפת את טענתה כי הישראלים הם בריונים אלימים וחצופים בפוסט בפייסבוק שזכה "לאלפי שיתופים ותגובות", ושתוכנו תופס כשליש מהכתבה.

המשך הבדיקה העיתונאית מתואר כך: "סיפורים כמו זה אפשר לשמוע כמעט בכל מקום בישראל. הפייסבוק מלא בהם", ולראיה מביאה ליפשיץ-קליגר שלושה סיפורים אנונימיים או אנונימיים למחצה. לסיכום היא מדווחת על "אינספור הדיווחים שמגיעים למשטרה מדי יום".

חברה כושלת. גם ב"ידיעות אחרונות", העיתון שהגן על עסקיו של נוחי דנקנר – לעתים אף באופן בוטה ולא עיתונאי יותר מ"מעריב" עצמו כשהיה בשליטת דנקנר – מדווחים היום על החלטת בית-המשפט המחוזי להתיר תביעה נגזרת נגד דסק"ש והדירקטורים שלה (ונוחי דנקנר בראשם). עצם הדיווח כמובן אינו מובן מאליו, שכן בימים שדנקנר היה האיש החזק במשק, ב"ידיעות אחרונות" נזהרו מאוד בפרסום ידיעות שאינן נוחות לו. אלא שבעוד שדנקנר היום הוא היסטוריה, ב"ידיעות אחרונות" נותרו כשהיו, והידיעה הקצרצרה של ליטל דוברוביצקי, המתפרסמת בשולי עמ' 6 של המוסף הכלכלי, מצליחה להימנע כליל מעיסוק בסוגיות המהותיות של קשרי ההשחתה הון-עיתון שמעלה החלטת בית-המשפט.

הציטוט היחיד שהצליחה כתבת "ידיעות אחרונות" לדוג מעשרות עמודי ההחלטה הוא משפט שולי וחסר משמעות כשהוא נטול הקשר, המכיל את צירוף המלים "מעריב חברה כושלת". הוא נבחר, יש לשער, כעקיצה למי שהיה המתחרה השנוא שאת שמו אסור להזכיר, הוכחה עקיפה לכך שלתחרות בין עיתונים יכול להיות אפס קשר לעיתונות.