תקציר
"האמת", אומרת אִמרה נושנה, "היא החלל הראשון בכל מלחמה". ואכן, גם עיתונאים הנהנים מהגנה חוקתית על חירותם, והמחויבים למצותה, נרתעים מהמאמץ לעשות זאת בעתות חירום בכלל ובמלחמה במיוחד. כך, למשל, הם נרתעים מלחשוף ולפרסם את כל האמת על כשלונות קברניטי המערכה – בדרג המדיני והביצועי כאחד – ונמנעים מלתת בימה למערערים על צדקתה או תבונתה.
המאמר עוסק בניתוח גורמיה, מאפייניה והשלכותיה הקשות של תסמונת זו, כפי שהומחשו בעליל באופי הסיקור והדיון התקשורתי על מערכת "צוק איתן". הוא מראה כיצד זכות הציבור לדעת ולגבש את דעתו על נסיבות היציאה למערכה, מניעיה, אירועים קריטיים במהלכה ונסיבות סיומה נפגעה באורח אנוש.
הפגיעה נגרמה לא רק בגלל מגבלות חוקיות או לחצי הממסד המדיני-בטחוני, אלא גם, ובעיקר, מפני שבכירים במערכות תקשורתיות מרכזיות מעלו בחובתם לממש זכות זו, וזאת במקום לקיים "שוק דעות פתוח וחופשי". הם נתנו ידם להשתקה, להדרה ולדה-לגיטימציה של ביקורת על המערכה ועל קברניטיה. למרות המחלצות הפטריוטיות שאותם בכירים בתקשורת עטו על התנהגותם, היא נבעה במקרים רבים משיקולי רייטינג ורווח של מעסיקיהם. המאמר טוען שבכך הם חיבלו לא רק בחירויות בסיסיות של כולנו, אלא גם בביטחון שאת שמו הם נשאו לשווא.
פתח דבר
בישראל – כמו בכל דמוקרטיה מתוקנת – מכיר זה מכבר המשפט בחיוניותה של עיתונות חופשית, חושפת, ביקורתית ונשכנית, לא רק לחירותה של החברה אלא גם לרווחתה. אשתקד חגגנו את יום הולדתה ה־60 של פסיקת בג"ץ הנודעת בפרשת קול העם.[1] באותו פסק דין מכונן תיאר ונימק השופט שמעון אגרנט בהרחבה כיצד חופש הביטוי בכלל, וזה של העיתונות בפרט, מאפשר לה לקיים שוק דעות חופשי ופתוח גם לחריפים שבמבקרים ומשרת בכך לא רק אותה, אלא גם את מושאי ביקורתה ואת החברה בכללותה. זאת משום שרק עימות ותחרות בין דעות וגישות שונות מאפשרים לעם לחשוף משגים ונקודות תורפה בהתנהלות קברניטיו.
כעשור לאחר התקדים המכונן של קול העם עמד בית המשפט העליון על החיוניות ועל התרומה החברתית-ציבורית המכרעת שבמתן חירות לכלי התקשורת לא רק לתת ביטוי לדעות אלא גם לקבל מידע אמין ולהפיצו. רק על יסוד מידע אמין ניתן לגבש ולנמק באורח משכנע דעה שתתחרה בשוק הדעות, ולהחליט באורח מושכל איזו דעה עדיפה על מתחרותיה. ובלשונו של בית המשפט: "כדי שהאזרח יוכל ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו".[2]
בית המשפט העליון הדגיש כי חיוניות במיוחד הנגישות וההפצה של מידע על כישלונות השלטון, על מחדליו ועל עוולותיו. רק אם יהיה צרכן התקשורת מודע לכישלונות, למחדלים ולעוולות, הוא יוכל לסלק את האחראים להם ולהביא לתיקון, שממנו ייהנו כמובן לא רק מתנגדי השלטון, אלא הכול. בה במידה, חופש המידע חיוני לביעור השחיתות, להענשת האחראים לה ולסילוקם מהעמדות שבהן יוכלו לבזוז את הקופה הציבורית ולנצל לרעה את שררתם לרווחתם האישית או לרווחת מקורביהם. בית המשפט העליון בישראל אימץ בנושא זה בלב שלם את אמירתו הידועה של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון האמריקני, לואיס ברנדייס: "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר".[3]
עד כדי כך עמוקה מחויבותו של המשפט שלנו להגנה על חופש הביטוי ועל קבלתו והפצתו של מידע בכלל, ובעיתונות בפרט, שהוא הכיר מאז פרשת קול העם ואילך בחופש העיתונות כזכות עילאית שעל השלטון לכבדה ושעל השופטים להגן עליה, למרות שאינה מעוגנת – עד עצם היום הזה – לא בחוקה ולא בחוקי יסוד. יתרה מזאת: כדי לממש את ההגנה הזאת, לא נרתע בית המשפט העליון מלהעניק לעיתונאים פריווילגיה שהמחוקק מיאן במפגיע להעניק להם – חיסיון על מקורותיהם[4] ואף על כל מסמך שעלול להסגיר מקורות אלה.[5]
הגבלת חופש הביטוי בעתות חירום ומלחמה
דווקא על רקע ההכרה הברורה והנחרצת הזאת בערכה הסגולי של עיתונות חופשית ונכונותם של בתי המשפט להבטיח את חירותה, בולט הקושי במימוש מלא של החירות הזאת בנושאי ביטחון וצבא בכלל, ובעתות חירום ומלחמה בפרט. כאשר יש בקרב קהיליית התקשורת מי שמנסה גם בעתות לחימה למצות את חירותו לקיים שוק דעות פתוח לחלוטין, שבו יינתן ביטוי גם לביקורת חריפה על הצבא ועל קברניטיו (גם בדרג המדיני), או לחשוף כשלים, מחדלים והתנהגות לא נורמטיבית ואף נפשעת של לוחמים ושל מצביאים – הוא נתקל בהסתייגות ואף בעוינות חריפה מצד כל מגזרי האוכלוסייה, עד כדי הוקעתו כלא־פטריוט, כחתרן ואפילו כבוגד. כך, למשל, על פי מדד השלום של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 58.4% מהיהודים בישראל ו-44.5% מהערבים צידדו בהטלת הגבלות על חופש הביקורת על קברניטי מבצע "צוק איתן".[6]
במהלך המבצע נזקק העיתונאי גדעון לוי לאבטחה של שומרי ראש בגלל מאמריו הביקורתיים על הלחימה בעזה, ובעיקר כשהאשים את לוחמי צה"ל בכלל, ואת טייסיו בפרט, בפשעי מלחמה כלפי האוכלוסייה האזרחית ברצועה.[7] עיתונו "הארץ" איבד במהלך המבצע מנויים רבים בגלל במה נרחבת שנתן לפרסום מידע וביקורת בלתי מחמיאים על צה"ל. לדברי מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, פגע מאמרו של גדעון לוי במצבו הכלכלי של העיתון, ובעקבותיו נטשו אותו 1,600 מנויים.[8] גם פרשן ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' עורר זעם ציבורי כאשר ביקר את מהלכי "צוק איתן", ומפגינים קראו לעברו: "בוגד", "מחבל", "חבל שלא נהרגת במלחמה".[9]
ההסתייגות ואף העוינות כלפי פרסומים חושפניים, ביקורתיים ובלתי מחמיאים בנושאי ביטחון בעת חירום ומלחמה איננה רק מצד דעת הקהל, אלא גם מצד חלק נכבד מן העיתונות עצמה. רבים ובכירים בתוכה לא רק שאינם נאבקים על מיצוי מלא של חירותם לחשוף ולבקר את הצבא ואת קברניטיו בעת מלחמה, אלא הם מתנאים ומתגאים בוויתורם על המיצוי הזה, מטיפים לעמיתיהם ללכת בדרכם (ברוח הכותרת הידועה והקליטה שניסח העיתונאי עמירם ניר במאמרו בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, "שקט, יורים"[10]), ואף שותפים להוקעה ולדה-לגיטימציה של מי מהעמיתים שאיננו נענה להטפה הזאת. כך, למשל, מתי גולן, לשעבר עורך משנה של "הארץ" ועורך "גלובס", כתב בעקבות מאמרו של גדעון לוי כי הוא "על סף הבגידה" וכי אין להתיר לו להמשיך להפיץ את "תורתו המרעילה".[11] גם העיתונאי יואב קרני, שהעיד על עצמו כי בעבר העריץ את גדעון לוי וראה בו "ידיד מנוער", כתב עליו במהלך "צוק איתן" כי הוא "התקרב להיות בוגד במולדת"![12]
"אני קודם-כל יהודי וישראלי ואחר-כך עיתונאי",[13] הצהיר בגאון ינון מגל, העורך הראשי של האתר הפופולארי "וואלה!" בעת "צוק איתן" ובעברו כתב צבאי שסיקר את מלחמת לבנון השנייה ומי שהגיש את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הממלכתי. בכך הוא העיד על עצמו שגם הוא – כמו רבים בציבור בכלל ובקרב העיתונאים בפרט – סבור שמיצוי החירות העיתונאית בעת לחימה עלול להיות מעשה לא יהודי, לא ישראלי ומן הסתם לא פטריוטי.
אין מדובר, כמובן, בתופעה חדשה או ייחודית לישראל. ידועה אמרתו של הסנטור האמריקני היראם ג'ונסון כי "האמת היא החלל הראשון בכל מלחמה". לא בכדי נבחרה האמרה הזאת לכותרת של ספר המתעד את תולדות הסיקור הצבאי-ביטחוני ב-150 השנים שחלפו מאז מלחמת קרים.[14] ואכן, בחינה בדיעבד של הסיקור הזה מלמדת שהעיתונות במערב נכשלה כישלון מחפיר בדיווח האמת בעתות חירום ולחימה (דוגמה בולטת היא הפרסומים חסרי השחר על הנשק להשמדה המונית שבידי סדאם חוסיין במלחמת המפרץ השנייה). המקור לכך אינו רק טעויות בתום-לב, רשלנות מקצועית או קשיים אובייקטיביים שהחוק או אילוצי זירת הלחימה הציבו בדרכה, אלא גם ויתור מודע מראש על בירור האמת, ולעתים אף התגייסות מרצון להעלים אותה או לטשטש אותה. גם בדמוקרטיה האדירה בעולם קיבל הציבור את הוויתור הזה בהבנה ובהסכמה.[15] היטיב לאפיין תופעה זו פרופ' גדעון דורון: "כשהתותחים יורים – כל העם, כולל אנשי התקשורת, נעשה צבא או לפחות 'דוברי צה"ל'".[16]
קל לכאורה להסביר את שורשי ההתגייסות הציבורית והתקשורתית הזאת. בתחום הביטחון – להבדיל ממרבית תחומי הסיקור והדיון התקשורתיים האחרים – פרסום עלול לעתים לא רק להסב מבוכה למושאיו או להסב נזק חומרי כבד, אלא גם לקפח חייהם של רבים. כך, למשל, פרסום העיתוי או המיקום של פשיטה מתוכננת על יעד של האויב או על מקום מסתור של מבוקש עלול לחרוץ לשבט את גורלם של הפושטים. פרסום זהותם של סוכנים הפועלים בתוך מדינות אויב או בקרב ארגוני טרור כמוהו כגזירת דינם למוות. בשני המקרים הפרסומים מסכלים פעילות חיונית לביטחון, כלומר לזכותנו הקיבוצית לחיים. פרסום ערעורים על צדקת הלחימה ואפילו על החוקיות של פעילויות ושל פקודות ספציפיות (כפי שאירע, כפי שיפורט להלן, לגבי הפעלת "נוהל חניבעל" במערכת "צוק איתן") עלול לרפות את ידי הלוחמים גם ברגעים קריטיים לחייהם ולביטחוננו.
אכן, עם כל חשיבותו של חופש העיתונות, אין חולק שהזכות לחיים מצדיקה – ואף מחייבת – את הגבלתו ולעתים את דיכויו. כפי שניסח זאת השופט אהרן ברק, "הזכות לחיים בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה".[17] גם בדמוקרטיה האדירה בתבל, זו המקדשת את חופש הדיבור והעיתונות בסעיף הראשון למגילת זכויות האדם שלה, ה־Bill of Rights, נקבע שאין להסיק מהסעיף הזה שרשאי אדם לזעוק "שריפה" או "אש" (fire) באולם מלא בני אדם אם תוצאת זעקתו עלולה להיות בהלה שבגינה הם יימחצו ויירמסו.[18]
הגבלת התקשורת ודיכוי חירותה לשם הצלת חיי הפרט והכלל נראים מוצדקים במיוחד בזירת המערכה ביחס לארגוני הטרור. יש הגורסים שהחשיפה התקשורתית של מעלליהם הרצחניים ושל תוצאותיהם המזוויעות היא נשמת אפם, ולמצער היא מעצימה באורח דרמטי את כוחם ומשרתת את יעדם האסטרטגי – להטיל מורא שישתק את מתנגדיהם. כדברי ד"ר אודי לבל, ניתן אף לטעון שבמציאות שבה תיעדר תקשורת זמינה ומיידית, אפשר שאלימות של ארגוני טרור לא תהיה יעילה כלל.[19] לא בכדי מדבר פרופ' גבי ויימן בהקשר הזה על "תיאטרון הטרור",[20] ויש התוקפים בחריפות את כלי התקשורת על נכונותם לספק בימה זמינה לתצוגות האימה של התיאטרון הזה.[21] "אתם משתפים פעולה עם החמאס", נזף בשעתו פרופ' שלמה אבינרי בשדר הטלוויזיה חיים יבין כאשר שודרו שידורים ישירים מזירות של פיגועי זוועה, ואילו אחרים התריעו על "הטרור הפסיכולוגי" שמקרינים השידורים הללו ושעלול להעצים את הטרור של האויב.[22]
בדור האחרון ועל רקע המהפכות הטכנולוגיות בתחום התקשורת, ובראשן הופעת האינטרנט, היו אמנם מי שהציבו סימן שאלה באשר לאפשרות המעשית (להבדיל מההצדקה העיונית), ולפיכך גם לתוחלת, להגביל באורח אפקטיבי את הפרסומים התקשורתיים בעת מלחמה, גם למען הצלת חיים. כך, למשל, כתב על סף המילניום החדש משה ורדי, שהיה העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" בעת היותו העיתון הנפוץ בישראל: "בעולם התקשורת המודרני [...] כל ניסיון לחסום מידע נועד לכישלון. אנו חיים בעידן של מידע חופשי, שזורם בזמן אמיתי ובפתיחות מלאה".[23] ואכן היו שראו במרחב הקיברנטי "מערב פרוע" העומד מעל ומחוץ לכל חוק.[24]
אולם כיום, נראה שבניגוד למה שנדמה או נחזה בתחילה, המרשתת הווירטואלית איננה שטח הפקר החסין לחלוטין מחוקים, מלחצים וגם מאילוצים בלתי רשמיים הפועלים במדיה המסורתית. גם בה ניתן לצנזר או להגביל פרסומים מסוכנים.[25] יש עדיין לעתים קושי מעשי ניכר למנוע פרסום אנונימי באתר, ברשת חברתית או בבלוג נידח. מנגד, הנידחות והאנונימיות שבפרסום גם מפחיתות מאוד את אמינותו וממילא את הנזק שבו. כדברי ד"ר יובל קרניאל, "השמועה באינטרנט, למרות תפוצתה הגדולה יחסית, נשארת שמועה. מעמדה נחות, והאמון שניתן לה מסויג וחלקי".[26]
יתרה מזאת: הסיכון שפרסום נידח ואנונימי כזה יהיה זמין לאויב בעיתוי ובאופן שיסייעו לו במלחמתו בטל בשישים לעומת הסיכון המיידי שבפרסום באתרים המוכרים והמזוהים. לפיכך הקושי למנוע פרסומים אנונימיים ונידחים איננו מייתר או מעקר בשום פנים ואופן את התועלת שעשויה לצמוח ממניעת פרסומים באתרים מוכרים ומזוהים, והללו כאמור חשופים לצנזורה או להגבלות וללחצים אפקטיביים כמו כל כלי תקשורת מסורתי.
עינינו הרואות: גם בעידן התקשורת המקוונת עשויות להיות הצדקה ותוחלת להגביל ואף לאסור פרסומים שעלולים לקפח חיים. ללא ספק, בעתות חירום ומלחמה מתעצמת הסכנה הטמונה בפרסומים הרי אסון כאלה.
היתרונות בפרסום מידע בעתות חירום ומלחמה
מנגד, אסור לשכוח שבעתות חירום ומלחמה לפעמים דווקא איסור הפרסום והגבלתו הם שעלולים לקפח חיים ולפגוע בביטחון הפרט והכלל. תוצאות של ריקבון ושל זיהום בגופים המנווטים והמנהלים מערכה צבאית קטלניות הרבה יותר מאשר בכל גוף אחר. לא לדעת על הזנחה או על רשלנות פושעת, או חלילה על שחיתות, בהתנהלותם של מי שאמורים לנווט מערכה כזאת בכל הרמות והדרגים, מסוכן הרבה יותר מאשר לא לדעת על תפקוד לקוי או מושחת של כל נבחר ציבור או עובד ציבור אחר.
כפי שמתריע ד"ר אודי לבל, העדר ביקורת ודיון על חולשות ועל משברים מונע תיקון עצמי ו"יאפשר לארגון הצבאי להמשיך בדרכו הקלוקלת בחופשיות".[27] לפיכך אורה המחטא של השמש שבשבחו דיבר ברנדייס (קרי: אור זרקורי התקשורת) חיוני בתחום התנהלותם של גופים ואישים ביטחוניים הרבה יותר מאשר בכל תחום אחר. לכן כפה בשעתו בג"ץ על הצנזורה הצבאית להתיר פרסומה של כתבה שהטילה דופי חמור בכישוריו ובהתנהלותו של ראש המוסד. לא לדעת על כך – הסביר בית המשפט – מסוכן לאין ערוך יותר מאשר לדעת. זאת ועוד: הידיעה שכישוריו ורמתו אינם חסינים מ"אור השמש" תתרום לבדיקה קפדנית יותר גם של תכונות מחליפו. כדברי השופט אהרן ברק, "הידיעה, כי דבר המינוי ישמש נושא להחלפת דעות ציבורית ולביקורת הציבורית יש לה, כשלעצמה, השפעה על שיקולים של מקבלי ההחלטות, ויש בה כדי להרתיע מפני מינוי לא ראוי".[28]
יתרה מזאת: ההצדקה להגבלת חשיפות וביקורות תקשורתיות בעתות חירום ומלחמה נובעת כאמור מפוטנציאל הפגיעה שלהן באינטרס ביטחוני קיומי. אך הנחת היסוד בדמוקרטיה – להבדיל מדיקטטורה – היא שגם הקברניטים, ככל בן תמותה, עלולים לשגות גם באשר לשאלה הקריטית מהו האינטרס הביטחוני-קיומי האמור ומה יפגע בו. הסיכוי היחיד של הקברניטים לגלות את שגיאתם ולהכיר בה בטרם תגבה את מחירה הקטלני הוא לאפשר לתפיסתם באשר לאינטרס הביטחוני להתמודד ב"שוק הדעות החופשי" עם תפיסות חלופיות ואף סותרות. ברור ששוק חופשי כזה יכול להתקיים ולמלא את ייעודו רק כאשר כל המידע הרלוונטי לגיבוש דעה מושכלת באשר להגדרת האינטרס הביטחוני זמין ונגיש לא רק לקברניטים אלא לכל. כפי שהתריע בשעתו בג"ץ, "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב".[29]
כאשר המידע הזמין והנגיש לאמצעי התקשורת – ודרכם לכלל הציבור – הוא רק זה התואם את תפיסת הקברניטים באשר לאינטרס הביטחוני והתומך בה, וכאשר מצנזרים או מצניעים מידע שעלול לעורר ספקות באשר לתקפותה של התפיסה הזאת, קלושים הסיכויים שיצמחו תפיסות חלופיות שיאתגרו את הקונספציה בצמרת, וממילא גוברים הסיכויים שהשלטון "יינעל" על קונספציה ביטחונית שגויה או כזו שאבד עליה הכלח. כפי שהתריעה גם ועדת הבדיקה על מלחמת לבנון השנייה – ועדת וינוגרד – "לסודיות עלולה להיות השפעה מנוונת ומקפיאה [...] בעקבות הסודיות נמנעת מחשבה חופשית. הזרמת מידע סלקטיבי בלבד – גורמת לעתים לעצימת עיניים ממידע סותר".[30]
כפי שכבר נוכחנו להוותנו, תסמונת זו עלולה להיות ממארת לביטחון. ואכן, קונספציה שגויה הולידה את מחדל מלחמת יום הכיפורים, שגבה חייהם של אלפי חיילים, ואף עורר חשש בלב שר הביטחון דאז, משה דיין, ל"חורבן הבית השלישי". לדעת רבים וטובים, היא התאבנה והסתיידה במידה רבה, ואולי אף מכרעת, עקב העלמה או הצנעה של מידע שהיה עשוי לעורר ולעודד "שוק דעות חופשי" באשר לתקפותה, לרבות המידע על ריכוזי הכוחות ההתקפיים של צבאות מצרים וסוריה בשבוע שקדם לפרוץ המלחמה ועל הסיכון הגלום בהם. לא רק צנזורה צבאית גרמה להעלמה ולהצנעה האמורות, אלא גם, ובעיקר, צנזורה עצמית שקיבלו על עצמם ועדת העורכים של כלי התקשורת והכתבים הצבאיים. ההעלמה וההצנעה האמורות עוררו אף הן את ביקורתו הקשה של פרופ' שלמה אבינרי, שהתריע בעקבות המלחמה ש"בתחום הביטחון, וכל מה שנובע ממנו, התנהגות העתונות הישראלית דומה יותר מדי להתנהגות במשטר טוטאליטארי".[31]
כעבור תריסר שנים שוב סיכלה העלמת מידע את קיומם של דיון ציבורי ו"שוק דעות חופשי" בסוגיה ביטחונית קריטית, ובכך אולי חיבלה באינטרס הביטחוני שהתיימרה לשרת. "ועדת העורכים" נעתרה לבקשת הקברניטים שלא לפרסם את דרישותיו של מנהיג ארגון הטרור "החזית העממית-המפקדה הכללית", אחמד ג'יבריל, שישראל תשחרר 1,150 טרוריסטים בתמורה לחייליה שבידיו, למרות שהדרישות הללו פורסמו בתקשורת הערבית. התוצאה הייתה שההחלטה להיענות לדרישות אלו – שהיו לה בוודאי השלכות מופלגות על פיגועי מיקוח עתידיים ועל היכולת להתמודד עמם – התקבלה ללא דיון ציבורי.
גם במבצע "צוק איתן" יכולנו להיווכח בעליל שהשתקת מידע ואפילו הצנעתו בעת לחימה לאו דווקא משרתות את האינטרס הביטחוני, אלא עלולות לחבל בו. עורכים וכתבים בכירים היו מודעים למנהרות החמאס ולסכנתן ואף דיווחו והתריעו על כך בכמה הזדמנויות לפני המבצע (למשל בתחקיר ב"מבט שני" בערוץ הראשון בנובמבר 2006). אולם כלי התקשורת לא רעננו את הדיווחים וההתרעות הללו ולא העלו כלל את איום המנהרות על סדר היום הציבורי כאשר שקל הקבינט בחיוב הפסקת אש – ואף הסכים לה בתחילה – בלי שיינקטו צעדים כלשהם לנטרל את האיום הטמון בהן. ב"צנזורה עצמית" זאת הם מנעו לכאורה מידע חיוני ביותר לגיבוש דעה מושכלת על הסיכונים והסיכויים שבהפסקת האש לא רק מהציבור, אלא אולי גם מכהמ משרי הקבינט עצמו.[32]
לפחות שר בכיר אחד, נפתלי בנט, טען שקברניטי המבצע המעיטו בעוצמת הסיכון הגלום במנהרות כדי שיקל עליהם לשכנע את שרי הקבינט בעמדתם שצידדה אז בהפסקת אש ללא פעולה קרקעית. בכך שנמנעו אף הם מלפרסם מידע שירענן את הזיכרון על סכנת המנהרות ומלהתריע עליה, שירתו כלי התקשורת את העמדה הזאת, ששיקפה את האינטרס הביטחוני כפי שנחזה באותו שלב בעיני הקברניטים, ושיבשו לחלוטין את מנגנון שוק הדעות החופשי שהם נועדו לשרת. בדיעבד יודו רבים וטובים, ואולי גם הקברניטים עצמם, ששגו אז בהערכת האינטרס הביטחוני בהמליצם לקבינט לוותר על נטרול המנהרות ולהסתפק ב"שקט תמורת שקט". הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו צוטט לימים בתחקיר מקיף ב"הארץ" כמי שהודה בדיעבד ש"האסימון" לגבי סכנת המנהרות "נפל" אצלו רק בשלב מאוחר יותר במלחמה.[33] סביר להניח שהעיסוק והדיון בסכנה הזאת בכלי התקשורת היו מקדימים את "נפילת" האסימון.
נראה שיש בכך כדי להציב סימן שאלה על הסתירה-כביכול שהציג ינון מגל בין "להיות עיתונאי" ל"להיות ישראלי", ועל עצם הצורך-כביכול להעדיף הוויה אחת על האחרת. מתברר שביקורת על הקברניטים גם, ואולי בעיקר, בעיצומה של המערכה, והתרעה על הסכנה שבהחלטותיהם – ולא ההימנעות מהביקורת וההתרעה הללו – היא הבחירה הנכונה הן מהבחינה המקצועית-עיתונאית והן מהבחינה הפטריוטית. העיתונאי ממלא את שליחותו הפטריוטית כישראלי לא בכך שהוא מתגייס להדהד את תפיסות הקברניטים ולשבח את מהלכיהם, אלא דווקא במיצוי שליחותו העיתונאית לבקרם ואף לחשוף את ערוותם.
חשוב גם לזכור שלעתים עלולים מערכת הביטחון וקברניטיה לא רק לשגות בתום־לב בדבר הגדרת האינטרס הביטחוני המכתיב כביכול הסתרת מידע, אלא גם לעוותו ולסלפו במזיד. כלומר הם יישאו את שם האינטרס הביטחוני לשווא כדי לגרום לכלי התקשורת (בדרכי שכנוע או כפייה) להסתיר מידע על מחדלים של גורמי הביטחון או על פשעים שלהם. כך אירע, לדעת רבים, בפרשת קו 300. צמרת השב"כ הפעילה לחצים כבדים להטיל איפול (אם מרצון, אם בכפייה) על חקירת הריגתם של טרוריסטים לאחר שנעצרו בריאים ושלמים. בדיעבד התברר שהמטרה העיקרית של האיפול לא הייתה – כפי שהדברים הוצגו לוועדת העורכים – להגן על ביטחון המדינה, אלא לאפשר את שיבוש החקירה ואף להעליל את פשע ההריגה שביצעו אנשי שב"כ על קצין בכיר בצה"ל.
אגב, גם באותה פרשה כאובה של קו 300 היו שטענו – כמו באירועים ביטחוניים רבים אחרים – שהתקשורת לקתה בחוסר פטריוטיזם בעצם החשיפה וההוקעה של פשע מלחמה (או אפילו חשש לפשע כזה) מצד כוחותינו והקריאה לחקור ולהעניש את החשודים בו. לדעתם, היה בכך משום "הלשנה" על אנשינו ו"נעיצת סכין בגבם". ואכן, אותה רוח עוינת שנשבה כאמור בעת מבצע "צוק איתן" כלפי גדעון לוי ואחרים שהחשידו את טייסינו ולוחמינו בביצוע פשעים בעזה – נשבה לפני שלושים שנה כלפי אותם עיתונאים, ובעיקר העיתון "חדשות", שחשפו את פשעי השב"כ בפרשת קו 300 ושהוקיעו אותם.[34]
אך האם תקשורת בעלת מצפון ומצפן מוסרי רשאית להעלים עין מפשעי מלחמה ובכך לתת יד למילוט מחולליהם מעונש רק משום שאותם מחוללים נמנים עם כוחותינו? דווקא בראשית ימי המדינה הבינו לא רק העיתונאים, אלא אפילו קברניטי הביטחון עצמם, שהתשובה על שאלה זו חייבת להיות שלילית. כאשר התריע נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו בעיתון "דבר" על פגיעה של צה"ל באזרחים ערבים חפים מפשע בקרבות המרים של מלחמת העצמאות, ציווה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לשכפל את הטור ולהפיצו ברבבות עותקים גם – ובעיקר – בקרב הלוחמים.[35] אגב, אז לא נרשמו ביטולי מינויים על העיתון ואלתרמן בוודאי לא נזקק למאבטחים. אך כבר כעבור שנים אחדות החלה התובנה המוסרית הבסיסית הזאת להישחק. בשנות החמישים ובמערכת קדש כבר נאלץ אלתרמן להתמודד עם הצנזורה ועם אילוציה כאשר ביקש לחשוף ולהוקיע את טבח עשרות האזרחים הערבים שהפרו עוצר (שעל הטלתו הם לא ידעו) בכפר קאסם.[36]
כאשר התנהגות נפשעת-לכאורה של חיילים נובעת מפקודות בלתי חוקיות בעליל שקיבלו, או מפירוש שגוי שניתן בשטח לפקודות הללו, השתקת פרסומים ביקורתיים על ההתנהגות הזאת והצנעתם – גם כאשר הן נובעות מהרצון הפטריוטי שלא לרפות את ידי הצבא ולא להבאיש את ריחו ואת ריחה של ישראל בעולם – עלולות לפגוע לא רק במוסר ובטוהר הנשק, אלא גם בחיילים עצמם. כך, למשל, בתחילת האינתיפאדה הראשונה הגיעו לכתבים הצבאיים דיווחים על כך שחיילים משתמשים באלות לא רק כדי להשתלט על מתפרעים פלסטינים ולעצרם, אלא גם כדי להענישם וללמדם לקח לאחר מעצרם. ארגוני זכויות אדם ומשפטנים מטעמם טענו שהשימוש הזה הוא בלתי חוקי בעליל. כלי תקשורת רבים העדיפו להתעלם מהדיווחים ומהטענות או להצניעם.
כאשר התופעה תועדה ושודרה ברשת CBS בארצות הברית, ולאחר שבכמה מקרים נהרגו עצורים מהמכות, החל הצבא להעמיד לדין פלילי לוחמים שהיו מעורבים בכך, והם הורשעו ואף נכלאו.[37] התברר בדיעבד שכבר בראשית האינתיפאדה ביקש הפרקליט הצבאי הראשי אמנון סטרשנוב שהרמטכ"ל דן שומרון יוציא איגרת לכלל הצבא שתחדד את המותר והאסור בשימוש באלות, אך בקשתו נדחתה.[38] אי הבהירות נותרה אפוא בעינה. לא זו בלבד שהיא סיבכה את הלוחמים בפלילים, אלא היא גם אפשרה לצמרת הביטחונית לחמוק מאחריותה ולהפקיר את הלוחמים לבדם על ספסל הנאשמים, בטענה שלא הייתה מודעת ליישום המוטעה והנפשע של כוונותיה בשטח. ניתן לטעון שבכך שלא עסקה בהבלטה בתופעת ההכאות ובביקורת עליה, הפכה התקשורת שותפה הן להתחמקות של המפקדים מאחריותם והן להפקרת הלוחמים.
סכנה דומה ארבה לתקשורת במבצע "צוק איתן" בהקשר של העיסוק (או אי העיסוק) שלה ביישומו בשטח של "נוהל חניבעל" לסיכול חטיפתם של חיילים בידי החמאס. הדילמה התקשורתית בסוגיה זו התחדדה בפרשת חטיפתו של החייל הדר גולדין, שעל פי דיווחים שונים גררה הפגזות והפצצות ללא ריסון וללא הבחנה כדי לסכלה בכל מחיר. האם היה נכון וראוי שהעיתונות תעלה סימני שאלה באשר לחוקיותה של התגובה הזאת ואף תיתן בימה למי ששלל אותה ושהוקיע אותה כפשע מלחמה?
מחד גיסא, ניתן לראות בפרסומים מסוג זה פגיעה בנחישות החיילים, וממילא גם בהצלחתם, לסכל חטיפות עתידיות והעמדתם בסיכון לתביעות משפטיות בפורומים בינלאומיים. מאידך גיסא, עלה גם כאן החשש שכמו לגבי "מדיניות המכות" לפני כחצי יובל שנים, כך גם לגבי נוהל "חניבעל" שוררת בשטח אי בהירות לגבי המותר והאסור. בעוד שלוחמים ומפקדים רבים העידו שאכן תודרכו לסכל חטיפת חייל חי בכל מחיר, לרבות ירי שיגרום קרוב לוודאי את מותו, התריע פרופ' אסא כשר, אבי הקוד האתי של צה"ל ומי שהיה מעורב בניסוח "נוהל חניבעל", כי התדרוכים האלה הם עיוות וסילוף חמורים שלו.[39]
בנסיבות הללו ניתן לטעון שדווקא עיתונאי אחראי החרד לשלום חיילינו, לביטחונם ולערכיהם היה חייב להבליט את סימני השאלה בנוגע לחוקיות יישום הנוהל וכך לכפות על הצמרת הצבאית-ביטחונית להבהירו ולחדדו לכל הדרגים בשטח.
גם בסוגיית הסיקור של פיגועי הטרור ושל תוצאותיהם המזוויעות מתייצב העיתונאי האחראי הזה בפני דילמה שההכרעה בה איננה פשוטה. אכן, כפי שכבר צוין, הסיקור האמור הוא נשמת אפו של "תיאטרון הטרור". מנגד, הוא גם מה שמאפשר לגייס תמיכה מבית ומחוץ בלחימה חסרת פשרות נגד מפיקיו ושחקניו. כך, למשל, אין ספק שהפצת סרטוני "עריפות הראשים" של ארגון דעא"ש העצימה את האימה שהטיל הארגון על סביבתו ובכך קידמה את כיבושיו בסוריה ובעירק, אך בה בעת נראה שהיא תרמה לנכונותם של גורמים בינלאומיים, ובראשם ארצות הברית, ליזום ואף להוביל קואליציה שתילחם בו.
ההתייחסות המשפטית לסיקור עיתונאי בעתות חירום ומלחמה
הוא אשר אמרנו: אופי הסיקור והדיון התקשורתי בנושאי ביטחון, בוודאי בעתות חירום ולחימה, אכן מחייב התייחסות משפטית ואתית ייחודית לעומת הסיקור והדיון בנושאים אחרים בגלל הסכנה המוכחת שטמונה בו לחיי הפרט והכלל. אך סכנה זו עלולה להתחולל לא רק עקב פרסום, אלא גם ודווקא עקב צנזורה כפויה או עצמית או עקב הצנעת מידע. לכן הגם שחיוני לדכא לעתים פרסומים מסוכנים בתחום הזה, חיוני לא פחות – לא רק מההיבט הדמוקרטי אלא גם מההיבט הביטחוני-קיומי – למנוע שהדיכוי האמור יתפרש על כלל הפרסומים הביטחוניים בעתות חירום ולחימה, משום שגם הדיכוי עלול לסכן ואף לקפח חיים.
מהסיבה הזאת נקט בית המשפט העליון את גישת המשפט האמריקני שצנזורה מטעמי ביטחון היא אכן מוצדקת, ואפילו הכרחית, רק כאשר הסכנה הטמונה בפרסום היא חמורה וברמת הסתברות גבוהה, כלומר כאשר קיימת "ודאות קרובה" או "סכנה ברורה ומיידית" להתממשות הסכנה.[40] בהעדר "ודאות קרובה" או "סכנה ברורה ומיידית" כזאת, לא זו בלבד שאין הצדקה ביטחונית להימנע מהפרסום או לדכא אותו, אלא ההימנעות והדיכוי הללו, דווקא הם שמסוכנים יותר לביטחון.[41]
הפגיעה בפועל בחופש העיתונאי בענייני בטחון
מאז שניתנה פסיקה עקרונית זו של בג"ץ לפני כחצי יובל שנים, הצנזורה הצבאית אכן איננה מונעת ומדכאת פרסומים כאשר אין נשקפת מהם לדעתה "ודאות קרובה" או "סכנה ברורה ומיידית" לחיי אדם. אך האם הדבר מבטיח באמת שבהעדר אותן "ודאות קרובה" או "סכנה ברורה ומיידית" תחשוף אותה תקשורת מחדלים ועוולות בתחום הביטחון? האם יתקיים גם בעתות חירום ולחימה אותו דיון ביקורתי נוקב, שהוא – כדברי בג"ץ – לא רק נשמת אפה של הדמוקרטיה, אלא נשמת אפו של הביטחון? למרבה הצער והדאגה, נראה שהתשובה על שאלות אלו עודנה שלילית.
ראשית, גם לאחר שבג"ץ הגביל את סמכויות הצנזורה הצבאית, החוק מאפשר לגופים שלטוניים נוספים, ביטחוניים ואחרים, למנוע ולדכא פרסומים בתחום הביטחוני גם בהעדר הסתברות גבוהה (או אפילו נמוכה) שיקפחו חיים. כך למשל כל שופט, גם בדרג הנמוך ביותר, רשאי להטיל איפול גורף על חשד לעבירה בתחום הביטחוני ועל זהות החשודים בה "לשם שמירה על ביטחון המדינה" ו"לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ שלה".
כפי שהתריע המלומד המנוח זאב סגל, שופטים מוציאים צווי איפול גורפים כאלה על פי בקשת הגורמים הממלכתיים (ובלי שלנציגי העיתונות תינתן בכלל ההזדמנות להתנגד מלכתחילה לבקשה) בלי לוודא את "התגבשותה הקרובה לוודאי של סכנה חמורה".[42] לא ייפלא אפוא שצווים כאלה מתבקשים וניתנים גם (ואולי אף בעיקר) כאשר הצנזורה הצבאית סבורה כי אין להם הצדקה. הבעיה היא שעל פי הנחיה שנויה במחלוקת – אך מחייבת – של פרקליטות המדינה, מרגע ששופט מוציא צו כזה, הצנזורה איננה רשאית להפעיל את שיקול דעתה העצמאי ולהתיר את הפרסום.[43]
שנית, כפי שכבר למדנו מפסיקת בג"ץ, "כדי שהאזרח יוכל ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות האינפורמציה".[44] בגלל המחסומים הפיזיים למתקני צבא, ובוודאי לאזורי אימונים ולחימה, ובשל הסיווג של מסמכים ביטחוניים, ברור שבתחום הביטחוני הנגישות למידע בכלל, ולמידע הנוגע ללחימה בפרט, בלי קשר לסכנה הגלומה בו, מסובכת הרבה יותר מאשר בכל תחום אחר ותלויה במידה רבה, ולעתים מכרעת, ברצון הטוב של צה"ל ושל הרשויות הביטחוניות לשתף בו את הציבור.
ראוי לציין שהשב"כ, המוסד ויחידות ביטחוניות וצבאיות רבות קיבלו פטור מפורש וגורף מתחולת חוק חופש המידע. התוצאה היא שהם יכולים לסרב למסור לעיתונות מידע שבחזקתם או הנוגע לתפקודם, ללא כל הנמקה, וממילא בלי קשר לשאלה אם חשיפתו תפגע בביטחון או אולי דווקא תתרום לו.[45] גם גופים אחרים - לאו דווקא ביטחוניים - רשאים לסרב למסור את המידע אם יש "חשש" - ולאו דווקא הסתברות גבוהה - ל"פגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו או בשלומו של אדם", או אם שר הביטחון באישור ועדה של הכנסת הטיל עליו חיסיון.[46]
יתרה מזאת: צה"ל נהנה מהפריווילגיה הנדירה לקבוע מי יהיו הכתבים שיסקרו אותו. אמנם פריווילגיה זו איננה מעוגנת בחוק, אך רק כתבים צבאיים המקבלים הכרה ("האמנה") מדובר צה"ל מוזמנים לתדריכים שנותנים מפקדיו או לסיורים במתקניו. בג"ץ הכיר זה מכבר בזכותו של הצבא לשלול את ה"האמנה" הזאת, והצבא לא היסס להשתמש בכוח הזה כדי לשלול למעשה את יכולת התפקוד של כתבים צבאיים רק משום שפרסמו דיווחים וביקורת שאינם לרוחו.[47] לשלילה כזאת יש מן הסתם "אפקט מצנן" על הכתבים הצבאיים האחרים. אולי הדבר מסביר מדוע חלק מהם אינם ממלאים את שליחותם החיונית לחשוף מחדלים ועוולות של הצבא ולהוקיעם, אינם מאתגרים את הקונספציה המקובלת על מפקדיו, ואף משמשים - כהגדרתו הצלפנית של העיתונאי-החוקר הבכיר גידי וייץ - "להקת מעודדות אקטיבית" לרמטכ"ל.[48]
לא רק כתבים ספציפיים עלולים "להיענש" בשלילת תדרוכים ונגישות למידע אם יתעקשו לסקר ולבקר את מערכת הביטחון באותה נחישות שבה אמורה עיתונות חופשית לסקר ולבקר כל מערכת שלטונית, אלא גם כלי תקשורת שמעוררים בפרסומיהם את מורת רוחו של צה"ל. כך למשל הודיע בשעתו דובר צה"ל כי עיתון "הארץ" לא יזכה ל"ראיונות, שיחות רקע ותדרוכים אישיים" של מפקדי הצבא משום שהתעקש לפרסם על נפגעים בקרב חיילינו בתקריות אש בלבנון בלי להמתין לאישור הדובר שנמסרה הודעה למשפחותיהם. בג"ץ אמנם קבע שעל הדובר "לנהוג בשוויון כלפי כל אמצעי התקשורת", אולם בפועל לא קיבל את עתירת "הארץ" ולא ציווה על הדובר לבטל את הסנקציה האמורה.[49] גם במהלך מבצע "צוק איתן" נשמעו תלונות של רשת ב' ושל ערוץ 10 על כך שדובר צה"ל הפלה בין כלי התקשורת וכך "קנה" סיקור אוהד באמצעות הענקת נגישות למידע וראיונות בלעדיים ו"העניש" על סיקור ביקורתי באמצעות שלילתה.[50]
גם אותם עיתונאים וכלי תקשורת שמוכנים לשלם את מחירו הכבד של ה"עונש" הזה מדובר צה"ל, כדי לתת חשיפה לעוולות ולמחדלי מערכת הביטחון והצבא ולבקרם, עלולים להירתע מן העונש הכבד לאין ערוך שעלול לגזור עליהם בית המשפט. חוק העונשין קובע שפרסום "ידיעה סודית" - אף ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה ובלי שהתרחשה כלל פגיעה כזאת - הוא פשע חמור שדינו 15 שנות מאסר. יתרה מזאת - עצם החזקתה של ידיעה כזאת בחזקת העיתונאי, אף בלי לפרסמה, היא פשע שדינו 7 שנות מאסר. "ידיעה סודית" מוגדרת כידיעה "אשר ביטחון המדינה מחייב לשמור אותה בסוד", ואם מדובר במסמך מסווג, חזקה היא שביטחון המדינה מחייב לשמור אותו בסוד. כלומר ידיעה עשויה להיחשב "סודית" גם אם תוכנה איננו יוצר "ודאות קרובה" או "סכנה ברורה ומיידית" לחיי אדם או לביטחון המדינה.[51]
ואכן, פרשת משפטו של עיתונאי "הארץ" אורי בלאו הוכיחה בעליל כי ניתן להרשיע ואף לגזור עונש מאסר על עיתונאי על שהחזיק מסמכים מסווגים, גם כאשר בפרסומיו מתוך אותם מסמכים יש עניין ציבורי (בכך שחשפו חשד לכאורה לזלזול של אלוף בצה"ל במגבלות בג"ץ על ביצוע סיכולים ממוקדים), גם אם הפרסומים קיבלו את אישורה מראש של הצנזורה הצבאית, וגם אם לא הוכח שהעיתונאי גרם (או התכוון לגרום) נזק לביטחון המדינה.[52]
לא רק אורי בלאו, גם עיתונאים אחרים למדו על בשרם שציות קפדני לצנזורה הצבאית איננו מחסן אותם בהכרח מאימת הדין הפלילי. כך, למשל, החוקר והפרשן הביטחוני ד"ר ראובן פדהצור פרסם באישורה של הצנזורה תחקיר על כשליהם של טילי ה"פטריוט" שסיפקה ארצות הברית לישראל במלחמת המפרץ הראשונה. הוא נאלץ לעמוד בחקירה פלילית ולחיות חודשים ארוכים בצל האיום המוחשי שיואשם בסעיפים החמורים הנזכרים לעיל.[53] אין ספק שהאיום הזה עלול ליצור "אפקט מצנן" בקרב עיתונאים השוקלים לפרסם מידע מביך ומעורר ביקורת על הצבא או על גורמי ביטחון אחרים.
אך "האפקט המצנן" שגלום באיום הטמון בסעיפי חוק העונשין העוסקים ב"ידיעות סודיות", איננו רק כלפי העיתונאים, אלא גם, וביתר שאת, כלפי המקורות-בכוח שלהם. ברור לחלוטין שמידע החושף פגמים, מחדלים, עוולות ומשגים בצה"ל (או בגופי הביטחון האחרים), לא יגיע לעיתונאים מדובר צה"ל. המקור היחיד לו יהיה - בדרך כלל - אדם שיעביר אותו לעיתונות שלא על דעתו של הדובר. אדם כזה יהיה צפוי - ממש כמו העיתונאי שיפרסם את המידע - לחקירות ממושכות ואף לאובדן חירותו, גם אם דאג לוודא מראש שהמידע יתפרסם רק כפוף לביקורת הצנזורה. את זאת למד על בשרו, למשל, תת-אלוף יצחק יעקב, שהתראיין בשעתו לעיתונאי הבכיר רונן ברגמן על תקופת שירותו בצה"ל ובמערכת הביטחון. למרות שהתנה מראש את מתן הריאיון בהגשתו לצנזורה - והתנאי אכן התקיים - יעקב נעצר בעקבות הפרסום, הוחזק במעצר בית חודשים ארוכים ונידון לבסוף לחודשיים מאסר על-תנאי.[54]
בית המשפט העליון אמנם הכיר הכרה מותנית ומסויגת בזכותו של עיתונאי שלא להסגיר את זהות המקור שלו ומסמכים העלולים לחשוף אותו,[55] אך ההתפתחות הטכנולוגית שחקה את החיסיון האמור. היא מאפשרת כיום לרשויות החוקרות לאתר את המקור גם בלי לשאול על כך את העיתונאי, באמצעות ציתות, מעקב ופלישה להתקשרויותיו. בתי המשפט התירו שימוש באמצעים הללו כלפי עיתונאים וכלפי מי שנחשדו במגע עמם, גם כאשר המטרה המוצהרת הייתה חשיפת מקורותיהם והפללתם. בנסיבות הללו קשה שבעתיים לצפות שמידע על כישלונות, על עוולות ועל שחיתויות בתחום הביטחון יגיע לעיתונאי וממנו לציבור. כפי שהתריע בשעתו נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, "עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות".[56]
הפגיעה בחופש העיתונאי על ידי עיתונאים
ואולם האמת חייבת להיאמר שלא רק מחסומים ואילוצים חוקיים - ישירים או עקיפים - גורמים להתייבשות הסיקור התקשורתי הביקורתי בנושאי ביטחון, אלא גם - ואולי בעיקר - הוויתור מרצון של כלי תקשורת ועיתונאים רבים על סיקור כזה. יש עורכים ועיתונאים עתירי השפעה על השיח התקשורתי שגורסים - כפי שגרס כאמור העורך הראשי של "וואלה!" ינון מגל - שיש סתירה בין מיצוי חובתם העיתונאית לבין מיצוי חובתם הפטריוטית כ"ישראלים". יש לחשוש שגם בנסיבות שבהן אין מכשול או אילוץ חוקי המכבידים על החשיפה וההוקעה האמורות, הם יימנעו מהן, יצנזרו את עצמם ואת העיתונאים הכפופים להם ואף יפטרו את מי מביניהם שיתעקש על זכותו לחשוף ולבקר. ואכן, נטען שהעורך הראשי של "וואלה!" פיטר את מבקר הטלוויזיה של האתר, עופר קניספל, מן הסיבה הזאת בדיוק.[57]
יתרה מזאת: לעורכים ולעיתונאים כאלה אין שום מוטיבציה להיאבק לשינוי או לריכוך החקיקה היוצרת את המחסומים והאילוצים האמורים. כבר עלו יוזמות לריכוך כזה (למשל להגביל את סמכות בתי המשפט להוציא צווי איסור פרסום גורפים ולחייבם לזמן לדיון בהוצאתם פרקליט מטעם העיתונות).[58] ייתכן ש"קמפיין" נרחב של כלי התקשורת הדומיננטיים היה מועיל לקידומן, אך כאשר אותם כלי תקשורת ועורכיהם מסייגים עצמם מלחשוף ומלבקר בתחום הביטחוני, קשה לצפות ל"קמפיין" נמרץ כזה מצדם. ההסתייגות הזאת גם גורמת להם שלא למחות באורח חריף במיוחד כאשר פוגעים בחירות הסיקור והביקורת בתחומי הביטחון של עמיתיהם בכלי תקשורת אחרים. כפי שהודגם לעיל, לעתים הם אף מביעים תמיכה בפגיעה הזאת וקוראים להחריפה ולהחמירה, עד כדי המלצה להעמיד את העיתונאים הביקורתיים לדין על בגידה![59]
אמנם לאחר הקטסטרופה שחוללה "הצנזורה העצמית" של ועדת העורכים ערב מלחמת יום הכיפורים, ניתן היה לייחל ולקוות שבכירים בעיתונות התעשתו והפנימו את הלקח שהימנעות מחשיפה ומביקורת על תפקוד הצבא - בהעדר "ודאות קרובה" לפגיעה אנושה בביטחון - איננה תורמת לביטחון ועלולה גם לחבל בו. ואולם נראה שתקווה זו נכזבה ושההתעשתות וההפנמה היו חלקיות בלבד.
במחקרם על סיקור מלחמת לבנון השנייה, שהתחוללה שנות דור לאחר מלחמת יום הכיפורים, מצאו החוקרים מוטי נייגר, אייל זנדברג ואורן מאיירס שאמנם התקשורת נעשתה ביקורתית יותר כלפי מצביאי המערכה ומוביליה בדרג המדיני והצבאי. אך הייתה זו בעיקרה, כהגדרתם, ביקורת "מאשרת" ולא "מאתגרת", כלומר גם כלי התקשורת של שנות האלפיים עדיין אימצו, בחלקם הגדול והמכריע, ללא עוררין את גרסת הקברניטים בדבר האינטרס הביטחוני ולא מילאו את חובתם הערכית לאתגר גרסה שלטונית זו, ולמצער לאפשר שוק חופשי של דעות שבו היא תאותגר.[60]
כאמור, גם בסיקור מבצע "צוק איתן" בלטה מגמת רוב כלי התקשורת הדומיננטיים שלא לאתגר את הממסד הביטחוני ושלא לעורר שיח ביקורתי כלפי החלטותיו ומחירן הנשקל בדם. בכירים ובכירות ביותר בכלי התקשורת הללו הודו בכך בפה מלא ונימקו זאת בין היתר ברצון שלא לפגוע במורל הציבור ובלכידותו. לשם כך הם היו מוכנים - על פי עדותם שלהם - להצניע מידע ולעתים אף לסלפו ביודעין. הדבר בלט כבר בסיקור חטיפת שלושת הנערים היהודים שקדמה למבצע והפעילות הצבאית לאיתורם. התקשורת, רובה ככולה, נתנה ידה במשך 18 ימים לטיפוח הרושם הכוזב שיש סיכוי לחלצם בחיים (וממילא להעצמת ההלם כאשר נמצאו גופותיהם).
הדבר שב ובלט בהצנעת הדיווחים על היקפי החורבן שחוללו תקיפות צה"ל בעזה. כפי שציינו מגישת מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הנצפה ביותר בישראל, יונית לוי, והכתב המדיני שלו, אודי סגל, "העולם הראה את המלחמה בעזה ואת השפעתה על תושבי רצועת עזה, ואילו בטלוויזיה הישראלית הייתה עזה סיפור צדדי".[61]
קשה אפוא להימנע מן המסקנה שגם ארבעים שנה ויותר לאחר ה"פיאסקו" ו"רעידת האדמה" של מלחמת יום הכיפורים, בגידה מרצון בשליחות העיתונאית - ולא מחסומי הצנזורה והחוק - היו ונותרו הגורם העיקרי לפגיעה האנושה בקיומו של שוק דעות חופשי ובמימוש זכות הציבור לדעת את כל אשר חשוב וחיוני לו לדעת בתחום הביטחון. כדברי פרופ' זאב סגל, "העיתונות חופשית יותר כיום מכבלי השלטון [...] אולם אין היא חופשית מכבלים שבהם כבלה את עצמה".[62] ד"ר שגיא אלבז ניסח זאת בחדות בעקבות מחקר עדכני, מקיף ומעמיק על התגייסותם של רוב כלי התקשורת בישראל ועל שורשיה: "ניתוח תוכן, סקרים וראיונות עם עיתונאים מצביעים במפורש על התגייסות מלאה של עיתונאים לממסד, על צנזורה עצמית, על דיס-אינפורמציה ועל קבלה מוחלטת של גרסאות רשמיות [...] וכך הם מקדמים תרבות מובהקת של סכסוך".[63]
הפגיעה בחופש העיתונאי משיקולים כלכליים ועסקיים
לא הרבה (ובוודאי לא מספיק) השתנה אפוא מאז מלחמת יום הכיפורים במאפיינים המעין-טוטליטריים שעליהם התריע פרופ' אבינרי, בהתנהגות התקשורת הישראלית בכל הנוגע לתחום הביטחון. אך נראה שחלה תמורה מכרעת במניעיה, וכיום היא נובעת לא רק, ואולי אפילו לא בעיקר, מפטריוטיות מעוותת - אך כנה - ומאימוץ שגוי - אך תם-לב - של גרסת הקברניטים באשר לאינטרס הביטחוני, אלא משיקולים אלטרואיסטיים פחות ואנוכיים יותר של רווח והפסד. כיום גם כלי התקשורת בישראל – כמו בעולם כולו – נשלטים בידי בעלי עסקים ותאגידים אשר מטרתם איננה לקדם שוק דעות או ליידע את הציבור אלא להעצים רווחים, ולמצער למזער הפסדים. העיתונות – גם אצלנו – הפכה מעיסוק שמטרתו למכור חדשות לציבור לעסק שמטרתו למכור ציבור למפרסמים.[64]
ביקורת על הצבא ועל קברניטיו וחשיפת מחדליהם מבריחות את הציבור משום שהן עוכרות את שלוותו ונתפסות בעיניו כחוסר פטריוטיות. בריחה זו גוררת בריחת מפרסמים, שגם הם – כפי שלמדה על בשרה הפרזנטורית אורנה בנאי – אינם רוצים להיות מזוהים עם התבטאויות ביקורתיות בעת לחימה.[65]
לכאורה, שיקולי הרווח וההפסד אמורים להיות בעיקר שיקוליו של המו"ל או הבעלים של כלי התקשורת ולא להכתיב את התנהלותה המקצועית של המערכת העיתונאית. אך גם העורכים והכתבים אינם יכולים להיות אדישים לאיומים על איתנותו ושרידותו הכלכלית של מטה לחמם. והעיקר: בתקשורת המסחרית מסוגל הבעלים לצנזר את עבודת עורכיו ועיתונאיו כרצונו ולפטר את מי שימאן לקבל עליו את תכתיביו.[66] כוחו זה של הבעלים נובע בראש ובראשונה מזכות הקניין שלו, שאף מעוגנת אצלנו במפורש (בניגוד לחופש הביטוי, המידע והעיתונות!) בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמנם הנשיא פרופ' אהרן ברק הציע להגביל כוח זה ולחייב תקשורת פרטית ומסחרית רבת תפוצה וחשיפה לתת בימה גם לדעות הסותרות את אלו שהבעלים חפץ ביקרן (ולמידע שתומך בדעות הסותרות הללו),[67] אך הצעתו לא התקבלה. יתרה מזאת: כאשר ביקשו במדינת פלורידה לחייב בחוק כלי תקשורת פרטי לפרסם תגובות המתעמתות עם ידיעות או עם דעות שהתפרסמו בו, קבע בית המשפט העליון הפדרלי שדווקא הדרישה החוקית הזאת היא בלתי חוקתית...[68]
אין להתפלא אפוא שבכירים ובכירות במערכת החדשות של ערוץ 2 הודו בפה מלא כי נמנעו מלתת תמונה מלאה על מחירה הכבד של מערכת "צוק איתן" לא בגלל צנזורה צבאית או לחצים של השלטון, ואפילו לא בגלל "פטריוטיזם" מן הסוג שהתהדר בו ינון מגל, אלא בגלל הרצון של בעלי המניות שלא לנכר את הצופים, כלומר לאבד "רייטינג". עורך חדשות החוץ של המהדורה, ערד ניר, הצהיר "חד וחלק" שהצנעת הדיווחים על ממדי החורבן שהמיט צה"ל על עזה, שכדברי עמיתיו יונית לוי ואודי סגל שצוטטו לעיל, פערו פער אדיר בין תמונת המלחמה בתקשורת הישראלית לתמונה ב-CNN, לא נבעו בעיקר מצנזורה או מלחצים של מערכת הביטחון, אלא מהתחושה שהדיווחים על אבדות הפלסטינים וסבלם ייפגעו ב"רייטינג".
לדבריו, "התקשורת הישראלית מאפשרת לצרכן שלה לשלוט בה והיא עושה זאת מרצון". הוא התריע שבגלל תסמונת זו של "שלטון הצרכן" מתוך 15 שעות שידור ביממה על "צוק איתן" הראו 10 או 15 דקות על מה שקורה בצד השני, ומתוך שעתיים של המהדורה המרכזית, יוחדו להרס בעזה חמש דקות לכל היותר.[69]
עמיתתו בחדשות ערוץ 2, דנה וייס, אף גילתה הבנה לשיקולי הרייטינג של מעסיקיה והתוודתה ללא כחל ושרק: "יש כאן ציבור שאנחנו צריכים אותו כדי להתקיים, והציבור הישראלי הזה לא רוצה, מטבע הדברים כי הוא תחת מתקפה, לשמוע, לראות, להבין את האמת. ואני חושבת שבמובן הזה היכולת שלנו לשאול את השאלות הקשות הולכת ופוחתת [...] האם הציבור הזה יהיה מוכן לשמוע קולות מתוך עזה?".
הוא הדין בהצנעת הדיווחים על חללי צה"ל במערכה. לדברי דנה וייס, התקבלה החלטה מודעת (ולא רק במערכת שלה בערוץ 2) "לעשות downplay לסיפור הזה של ההרוגים". במקום לייחד כתבה לכל חלל, שודרה כתבה משותפת אחת על כולם, ואף היא לא שודרה בראשית המהדורה אלא עמוק במהלכה, לאחר סיכום כל המהלכים הצבאיים. מתברר שדובר צה"ל אמנם היה מעוניין בהצנעה הזאת, אך לדברי וייס לא בקשתו הייתה המניע העיקרי או היחיד לסיקור המוצנע אלא – כמו בסיקור המוצנע של החורבן בעזה – "מצב הרוח הלאומי".[70]
עורך עיתון "הארץ" אלוף בן חלק בחריפות על דברי עמיתיו ועמיתותיו מערוץ 2 ואמר: "אנחנו לא אחראים למצב הרוח הלאומי [...] מה לעשות, כשיש מלחמה יש בה גם ילדים הרוגים בעזה, ואם מעבירים אותם לעמוד 17, או ל-8:37 במהדורה, כי חושבים שהציבור יתעצבן אם הוא ישמע את זה, אז בעיני זה לא מקצועיות".[71] ואולם נראה שהמחיר הכלכלי ששילם "הארץ" על ה"מקצועיות" שבשבחה דיבר אלוף בן, ירתיע את מרבית כלי התקשורת – ובעיקר את בעליהם השולטים בתוכנם – מלאמץ את דרכו. כבר הוזכר שהסיקור הביקורתי בעיתון "הארץ" של פעילות צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן" עלה לעיתון בביטול 1,600 מינויים. כך אירע לא רק במבצע "צוק איתן", אלא גם כשנתיים לפני כן, כאשר העלה הכתב אורי בלאו סימני שאלה נוקבים לגבי חוקיות השימוש ב"סיכולים הממוקדים". כפי שהעריך כבר אז בפיכחון מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, הניסיון המר של עיתונו מרתיע את עמיתיו ומתחריו בתקשורת מלאפשר סיקור ביקורתי דומה במדיה שבשליטתם משום ש"אמצעי התקשורת לא רוצה להסתבך עם הקהל שלו".[72]
גרוע מכך: החשש מהסתבכות עם הקהל ומאבדן פרסומות מוביל לכך שמרבית כלי התקשורת המסחריים לא רק שאינם מאפשרים סיקור ביקורתי של המלחמה בפרסומיהם שלהם, אלא גם אינם מוחים על סתימת פיותיהם של המבקרים שמתבטאים בזירות תקשורתיות או ציבוריות אחרות. ממילא הם גם אינם נאבקים למען חקיקה שתגן על אותם מבקרים, למשל חקיקה (שכבר קיימת בכמה מדינות אירופיות, ושכמותה כבר הוצעה גם אצלנו[73]) שתעניק הגנה לעיתונאי מפני תכתיבים שרירותיים של מעסיקיו שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות האתיקה המקצועית, ובהן הדרישה ש"לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים".[74] כלומר במקום לנצל את השפעתם המכרעת כדי לקדם את חופש הביטוי והמידע בעת חירום ומלחמה, אותם כלי תקשורת נותנים יד לגדיעתו. קשה לתאר בגידה חמורה יותר וקשה יותר בייעודה של העיתונות ובשליחותה.
כאמור, הבגידה הזאת היא לא רק בלתי מוסרית ולא אתית, אלא גם עלולה להתברר כהרת אסון לביטחון הפרט והכלל. הדבר התברר כאמור גם במבצע "צוק איתן". היטיב לבטא זאת בעיצומו של המבצע איתי לנדסברג-נבו, מג"ד במילואים ומנהל מחלקת התעודה של ערוץ 1:
הסכנה האמיתית לדמוקרטיה בעת מלחמה נובעת דווקא מגישת הזרם המרכזי בעיתונות ובציבור, שלפיה יש לשמור את הביקורת לשש אחרי המלחמה. חיילים נהרגים, אומרים האוחזים בקונספציה הזו, לא זו העת למתוח ביקורת על מערכת הביטחון על שלא סיפקה נגמ"ש ממוגן לחיילי גולני שהתפוצצו מטיל הנ"ט הראשון שנורה לעברם.חיילים נהרגים, הם אומרים, לא זו העת למתוח ביקורת על מחדל המנהרות [...] נטרול כמעט מוחלט של תוכניות תחקיר [...] לטובת אולפנים פתוחים משתיק את התחקירים ואת הביקורת, ביקורת שדווקא היא נחוצה כעת כדי לגרום למערכות השלטון לשפר את תפקודן [...]
התחושה שבעת התלכדות ציבורית מאחורי הלוחמים אסור לבקר ואסור לשאול את מערכת הביטחון ואת ממשלת ישראל את השאלות הקשות המתחייבות בעת הזאת – זהו האיום המיידי והחמור על הדמוקרטיה הישראלית".[75]
כאמור, נתן אלתרמן הקדים להבין שהאיום הזה איננו רק על הדמוקרטיה אלא גם על הביטחון, שאת שמו נושאים לשווא משתיקי הביקורת. כבר ב־1952 הוא התריע ב"הטור השביעי" המחורז שלו בעיתון "דבר":
טַעֲמֵי בִּטָּחוֹן הֵם מִחוּץ לְוִכּוּחַ,
אֲבָל אִם הֵם חוֹרְגִים מִגְּבוּלָם הַנָּכוֹן
אִין לִשְׁקֹט וּלְהַשְׁאִיר לָהֶם פֶּתַח פָּתוּחַ,
יֵשׁ לַחְסֹם אוֹתָם
מִטַּעֲמֵי בִּטָּחוֹן.[76]
כפי שכבר הוזכר, אלתרמן לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים וסירב בתוקף לקבל עליו צנזורה מ"טעמי ביטחון" כאשר אלה "חרגו ממקומם הנכון". אך הנורא הוא שכיום אלה שמאפשרים את החריגה המסוכנת הזאת הם בראש וראשונה כלי התקשורת עצמם. חוששני שכיום היה מתקשה המשורר־העיתונאי הדגול לקבל חשיפה תקשורתית נרחבת ואפקטיבית לביקורתו על עוולות הצבא וקברניטיו לא בגלל גזרות הצנזורה ולחצי מערכת הביטחון, אלא בגלל שיקולי רייטינג של טייקוני תקשורת ומשרתיהם המתקשטים במחלצות פטריוטיות מזויפות ומסולפות.
פרופ' משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה בסוגיות של ביטחון, דמוקרטיה ומשפט במחלקה לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית.
המאמר "גבולות חופש העיתונאי בעת לחימה בראי הסיקור של מערכת 'צוק איתן'" ראה אור לראשונה בגיליון 21(א) של כתב-העת של הפרקליטות הצבאית "משפט וצבא" ומובא כאן באדיבות המערכת. הגיליון, בעריכת סרן (במיל') יוסי זויטיא, רס"ן אופירה אלקבץ-רוטשטיין וסרן לימור לוי-ברדה, ראה אור ביולי 2015.
הערות
[1] בג"ץ 73/53, חברת קול-העם בע"מ נ' שר הפנים, פ״ד ז 871 (1953). על האירוע של האגודה הישראלית למשפט ולהיסטוריה לציון 60 שנים לפרשה ראו משה נגבי, "עילה לחלחלה", "העין השביעית", 29.9.13 .
[2] בג״ץ 243/62, אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2407, 2415 (1962).
[3] ראו למשל פסק דינו של השופט אליעזר ריבלין בעע"ם 6013/14, מדינת ישראל, משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד ס(4) 60, 76 (2006).
[4] ב"ש 298/86, ציטרין נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337 (1987); ישגב נקדימון חיסיון עיתונאי (2013).
[5] רע״פ 761/12, מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (פורסם באר"ש, 29.11.2012) (להלן: עניין מקור ראשון).
[6] אלכסנדר יעקובסון, "לא כצעקתה של זועבי", "הארץ", 1.9.2014, 17.
[7] גדעון לוי, "הרעים לטיס", "הארץ", 14.7.2014, 2.
[8] עוזי ברוך, "המאמר של גדעון לוי פגע כלכלית ב'הארץ'", ערוץ ,7 .17.11.2014
[9] אלי חזן, "התקשורת במלחמה – צוק אך ממש לא איתן", האומה 195, 39, 41 (2014).
[10] "ידיעות אחרונות", 6.6.1982, 10.
[11] "לוי וזועבי חתן וכלה", "גלובס", 21-20.7.2014, 24.
[12] "גבולות השיח", "גלובס", 26.7.2014.
[13] מגל אמר זאת בראיון בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", ערוץ 10 (8.7.2014). לביקורת חריפה ונוקבת על הדברים ראו יובל דרור, "עלייתו של האנטי-עיתונאי", "העין השביעית", 31.7.2014.
[14] .(Phillip Knightly,The First Casualty (3d ed. 2004
[15] .(Geoffrey R. Stone, Perilous Times (2004
[16] גדעון דורון, "תותחים ומוזות", ביטחון ותקשורת 51, 63 (אודי לבל עורך, 2005).
[17] בג״ץ 680/88, שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ״ד מב(4) 617, 630 (1989).
[18] (1919) 47 .Schenck v. United States,249 U.S. לניתוח הדימוי הזה ראו Stone, לעיל ה"ש 15, בעמ' 194-192.
[19] אודי לבל, "פתח דבר: פוליטיקה של אירועי מדיה", ביטחון ותקשורת, לעיל ה״ש 16, 1, 5.
[20] .Gabriel Weimann, The Theater of Terror, J. COMM.,Mar. 1983, at 38
[21] רפאל כהן-אלמגור, המלכוד הדמוקרטי, פרק 8 (2007).
[22] על הערתו הבוטה של פרופ' אבינרי ולביקורת מתונה יותר על "הטרור הפסיכולוגי" שמעורר לעתים הסיקור התקשורתי של פיגועי טרור ראו עדית זרטל, "תקשורת משוחררת לא מוחזרת", "העין השביעית" 2, 6 (1996).
[23] משה ורדי, "הפרוטוקולים והתקשורת", "ידיעות אחרונות", 25.11.1999, 2.
[24] שרון אפק, ההתקפה הקיברנטית – קווים משפטיים לדמותה", 10 (עשתונות 5, מרכז המחקר, המכללה לביטחון לאומי, 2013).
[25] קרין ברזילי-נהון וגד ברזילי, "חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה", שקט, מדברים! 483 (מיכאל בירנהק עורך, 2006).
[26] יובל קרניאל, "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט", עיתונות דוט.קום 85, 97 (תהילה שוורץ-אלטשולר עורכת, 2007).
[27] אודי לבל, "עימות או תלות הדדית?", ביטחון ותקשורת, לעיל ה"ש 16, 13, 30.
[28] עניין שניצר, לעיל ה"ש 17, בעמ' 644.
[29] עניין גרי, לעיל ה"ש 2, בעמ' 2416.
[30] הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, דין וחשבון סופי, כרך ב' 445 (2008) (להלן: דו"ח ועדת וינוגרד).
[31] "מוסדות העיתונאים יגבשו הצעות ליצירת תנאים שיאפשרו לעיתונים למלא את חובתם", ספר השנה של העיתונאים התשל״ד 108, 113 (1974).
[32] איתי לנדסברג-נבו, "לא ראו את החושך בקצה", "העין השביעית", 19.7.2014.
[33] עמוס הראל וגילי כהן, "תחקיר 'הארץ': בלי תוכניות, בלי אימונים ובלי ציוד מתאים – כך נאלצו החיילים להתמודד עם המנהרות בעזה", "הארץ", 17.10.2014, 6.
[34] על הפרשה ולקחיה ראו אילן רחום, פרשת השב"כ (1990); משה נגבי, מעל לחוק – משבר שלטון החוק בישראל (1987).
[35] מרדכי נאור, "אלתרמן כהיסטוריון וכפובליציסט ביקורתי", קשר 45, 68, 71-72 (2013). ראו גם: מנחם פינקלשטיין, "'הטור השביעי' ו'טוהר הנשק' – נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט", משפט וצבא 20, 1 (2009).
[36] דן לאור, אלתרמן, 489-490 (2013).
[37] ראו למשל תיק (צבאי דרום) 248/88, התובע הצבאי נ' אדלר, פד"צ 1988-1990, 120 (1989); תיק (צבאי דרום) 93/89 התובע הצבאי נ' לויט, פד"צ 1988-1990, 175 (1990).
[38] להרחבה ראו אמנון סטרשנוב, צדק תחת אש (1994).
[39] אסא כשר, "היבטי מוסר ואתיקה של תורת המלחמה הישראלית ומבצע 'צוק איתן'", כיוונים חדשים 31, 14, 44-41 (2014).
[40] להסתייגות מכך ראו דו"ח ועדת וינוגרד, לעיל ה"ש 30, בעמ' 439.
[41] עניין שניצר, לעיל ה"ש 17.
[42] זאב סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע 142, ה"ש 394 (2000).
[43] על ההנחיה של הפרקליטות והמחלוקת סביבה ראו משה נגבי, "נפילתה ועלייתה של הצנזורה בנושאי ביטחון בישראל", ביטחון ותקשורת, לעיל ה"ש 16, 183, 192-190.
[44] עניין גרי, לעיל ה"ש 2, בעמ' 2415.
[45] ס' 14 לחוק חופש המידע, התשנ״ח-1998.
[46] שם, סעיף 9(א).
[47] בג"ץ 29/62, כהן נ' שר הביטחון, פ״ד טז 1023 (1962). על ההאמנה והמגבלות הכרוכות בתלות הכתבים הצבאיים בדובר צה"ל גם בשנות האלפיים, ראו טל אלוביץ, "דובר או צנזור?", מערכות 452, 38 (2013).
[48] גידי וייץ, "להקת המעודדות של אשכנזי", "הארץ", 7.1.2013, 5.
[49] בג"ץ 181/96, הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' הרמטכ"ל, פ״ד נ(5) 45, 49 (1996).
[50] הדובר הגיב כי נהג "בשוויון ובהגינות", אך עמותת "הצלחה" ביקשה מן היועץ המשפטי לממשלה לבדוק את הטענות כלפיו. דוד אברהם, "הטענות לאפליה בחלוקת אייטמים על-ידי דו"צ בדרך לשולחן היועמ"ש", וואלה! ברנז'ה, 17.9.2014.
[51] ס' 113, 113א לחוק העונשין התשל"ז-1977. להצעה לרפורמה בחוק ראו מרדכי קרמניצר ואפרת רחף, סודות רשמיים (2005).
[52] ת"פ (שלום ת"א) 10677-07-12, מדינת ישראל נ' בלאו (פורסם בנבו, 3.9.2012). בלאו נשא את מאסרו בעבודות שירות. להרחבה על הפרשה ולקחיה ראו משה נגבי, "על עיתונות הכובלת את עצמה: פרשת קם-בלאו כסימפטום", קשר 42, 30 (2011) (להלן: נגבי, "עיתונות הכובלת את עצמה").
[53] יובל קרמניצר, "תיקים באפלה", "העין השביעית", 33, 12 (2001).
[54] על הפרשה ראו שם. לגזר דינו של תא"ל יעקב: תפ"ח (מחוזי ת"א) 1055/01, מדינת ישראל נ' יעקב (פורסם בנבו, 20.6.2002).
[55] עניין מקור ראשון, לעיל ה"ש 5.
[56] עניין ציטרין, לעיל ה"ש 4, בעמ' 364.
[57] על הפיטורים והשלכותיהם העקרוניות החמורות ראו דרור, לעיל ה"ש 13.
[58] ראו למשל יוזמה של ח"כ נחמן שי (עיתונאי ודובר צה״ל לשעבר) ואחרים: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – הגבלת תוקפם של צווי איסור פרסום), התש"ע-2010, פ/2474/18.
[59] ראו למשל טורו של מנחם בן, המטיף להעמיד לדין על בגידה את צמרת עיתון "הארץ", "מעריב", 16.10.2010.
[60] מוטי נייגר, אייל זנדברג ואורן מאיירס, "רטוריקה של ביקורתיות" (2008).
[61] Yonit Levi & Udi Segal, Why the Gaza War Looked Different on Israeli TV Than It Did on CNN, TABLET Oct. 7 2014. לביקורת על עמדתם של לוי וסגל ראו עינב שיף, "היינו גדולים", "ידיעות אחרונות", 27.10.2014, 16; חנוך מרמרי, "חצי מרגשת, חצי מטמטמת", "העין השביעית", 4.11.2014.
[62] זאב סגל, חופש העיתונות – בין מיתוס למציאות, 20 (1996).
[63] שגיא אלבז, "בשירות הממסד", "העין השביעית", 23.10.2014. להרחבה ראו מחקרו שגיא אלבז, נאמנות למקור (2014).
[64] להעמקה על התעצמות השפעתה של "הצנזורה הפרטית" מטעמים כלכליים על התקשורת בישראל ראו יחיאל לימור והלל נוסק, "הצנזורה של 'היד הנעלמה'", קשר 29, 98 (2001); Moshe Negbi, The Enemy Within (Joan Shorenstein Ctr.on the Press, ;(2001) 98 Politics & Pub. Policy, Discussion Paper No. D-35, 1998).
[65] בנאי אמרה בראיונות עיתונאיים: "אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים", ומתחה ביקורת על ההתלהמות הציבורית. בתגובה פיטרה אותה חברת מנו-ספנות מהובלת מסע הפרסום שלה ברדיו. גילי איזיקוביץ, "אורנה בנאי פוטרה מתפקידה כפרזנטורית של חברת ספנות", "הארץ", 20.7.2014.
[66] דב"ע נג/ 223-3, פלסטין פוסט בע"מ–יחיאל, פד"ע כז 436, 451 (1994); בג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מט(2) 529 (1995). להרחבה ראו משה נגבי, חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל, פרק 12 (2011).
[67] אהרן ברק, "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה", משפטים כז, 223, 244 (1996).
[68] (Miami Herald Publ’g Co. v. Tornillo, 418 U.S. 241 (1974.
[69] אורן פרסיקו, "שלטון הצרכן", "העין השביעית", 17.11.2014.
[70] אורן פרסיקו, "מה רוצה הציבור", "העין השביעית", 5.10.2014.
[71] שם.
[72] נגבי, "עיתונות הכובלת את עצמה", לעיל ה"ש 52, בעמ' 33.
[73] ראו דין-וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות, פס' 187-181 (1997) ("ועדת צדוק").
[74] ס' 4(ב) לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות.
[75] איתי לנדסברג-נבו, "האיום האמיתי", "העין השביעית", 29.7.2014.
[76] הדברים פורסמו ב"טור השביעי" בעיתון "דבר", 25.1.1952, 2 ("צנזורה פוליטית או סתומות וחתומות"), ומצוטטים אצל נאור, לעיל ה"ש 35, בעמ' 79.