התקשורת התגייסה למען גלעד שליט – זו האקסיומה הרווחת בימים האחרונים. בכלל, התקשורת אשמה בכך שחמאס הקשיח עמדות. היא יצרה פאניקה של "הרגע האחרון" לפני כניסת בנימין נתניהו למשרד ראש הממשלה, היא אומרת שצריך לשחרר את כל המחבלים הרוצחים הכלולים ברשימה, היא בכלל מדברת על גלעד שליט כעל "הילד שלנו" ולא כעל לוחם צעיר שכבר מזמן איננו ילד, היא יוצרת את הפסטיבל סביב האוהל הסמוך לבית ראש הממשלה; פסטיבל שהוא, לדברי ראש הממשלה, מה שמנע את חתימת ההסכם.

התקשורת אשמה, זה כבר רגיל וידוע. אך כשם שיש בהחלט מקום לשאול את ראש הממשלה מה הוא עשה בשנתיים וחצי האחרונות שבהן הסתגרו בני משפחת שליט בביתם במצפה-הילה והגיחו ממנו רק פעם בכמה שבועות או חודשים להזכיר את קיומו של בנם, כך גם אפשר לומר שהתקשורת שיתפה פעולה עם ראש הממשלה בשנתיים וחצי האחרונות כשנגררה אחרי העמדה המאופקת ומיעטה לעסוק בנושא, ואולי גם עכשיו היא משתפת פעולה איתו כשהיא מתמקדת במחיר ולא מעלה שאלות אחרות. האקסיומה היתה שצריך לשתוק ולהניח למי שיודע מה הוא עושה, לעשות. רק עכשיו מתברר שיש ויש שאלות שהיה צריך להעלות. מדוע היינו צריכים להמתין כמעט שלוש שנים כדי לשמוע דעה אחרת באשר להחלטות על מנגנון המשא-ומתן (או ליתר דיוק האין-משא-ומתן, שהרי לא מדברים עם חמאס)?

(צילום: קובי גדעון)

רק אתמול (יום שני), במלאות 995 ימים לשביו של שליט, פירסם "הארץ" מאמר מאת ליאור לוטן, אל"מ במיל', שהיה ראש מחלקת השבויים והנעדרים באמ"ן וראש צוות המשא-ומתן המטכ"לי לענייני פיגועי מיקוח וסחיטה, והיום הוא מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה. במאמר מותח לוטן ביקורת קשה על התנהלות ישראל בפרשה, שכולה מתמצה בשאלה הגדולה: האם מדובר בעניין הומניטרי אישי המחייב טיפול פרטני בלי לוותר על שום מסלול או הזדמנות, או שמדובר בהסתעפות זעירה של כלל הסכסוך הישראלי-ערבי – היחסים עם מצרים, היחסים עם הרשות הפלסטינית ועם חמאס, מימד ההרתעה של ישראל מול אירן וגורמים אחרים, וכיוצא באלה – וכולם מונחים על כתפיו הצנומות של חייל אחד?

כך הוצג שליט כאחד הגורמים ליציאה למבצע "עופרת יצוקה" וכאחד מהישגיו הגדולים. "עכשיו, לאחר שחמאס ספג מהלומה, נוצרו תנאים נוחים יותר לקדם את המשא-ומתן", אמרו לנו, והתקשורת קנתה את הדברים כמוצאת שלל רב, בלי הרהור וערעור. מה היה ערכה של ההכרזה הזאת אנחנו כבר יודעים. חמאס לא שינה את עמדתו במילימטר למן הרגע הראשון, והדבר היחיד שהשתנה היה קצב הביקורים של השליחים הישראלים בקהיר.

כאשר הציע שר הביטחון להפריד את עניינו של שליט מהמאמצים להביא לרגיעה ברצועה, יצאה כל התקשורת מגדרה כדי לתקוף אותו ולהציג אותו כתבוסתן, אף שמתברר שהיה לדברים טעם מקצועי שראוי לדון בו, גם אם לא מסכימים לו. אבל קל יותר להתבצר בעמדות פשוטות ורגשניות, מול צילומים של משאיות עמוסות כל טוב בדרך למעברי רצועת עזה בעוד גלעד שליט נמק, מאשר להתמודד עם השאלה המורכבת יותר, מה יקרב את שובו של שליט הביתה: העמקת הסכסוך עם חמאס או ניסיון לטוות חוטים דקיקים שאולי יקלו את המצב.

יש עוד ועוד שאלות מסוג זה, שכולן נוגעות להחלטות אסטרטגיות צוננות שהתקבלו זמן רב לפני שהוקם אוהל המחאה בפינת רחוב בלפור ותרמו להתמשכות הפרשה הכאובה הזאת הרבה יותר מהתמונות המועברות מדי ערב מהאוהל. את התמקדות התקשורת בבני המשפחה ובאורחיהם, המצטיירת כמקשה על המשא-ומתן, מאזן העיסוק של הימים האחרונים בשאלת המחיר – מי מהמחבלים ישוחרר ולאן. שניהם משחקים לידיהם של מי שרוצים להרחיק מעליהם את האחריות להתנהלות שהיה לה חלק לא קטן בהגעה למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. והמרוויח הגדול הוא, כמו תמיד, בנימין נתניהו, שמוצג כגבר הקשוח והמפחיד.

הוא בנקודת התחלה מצוינת. עליו איש לא ילחץ. ייתנו לו זמן, ייתנו לו חבל ארוך מאוד, והתקשורת תמצא לעצמה עיסוקים אחרים, הרחק מהאוהל.