בן-ציון ציטרין הציע לגולשי "העין השביעית" לאמץ את השקפתו, הדבקה בשמירת חסיון מקורותיו של עיתונאי גם כשהם משקרים לו בזדון. הוא גם המליץ לעגן בחוק את האיסור האתי, הקיים היום, לחשוף מקורות עיתונאיים בכל מצב ובכל תנאי. אני מבקש לחלוק עליו.
ציטרין נדרש לעניין החיסיון העיתונאי בעקבות התנהלותו של כתב "מעריב" אבירם זינו בימים שקדמו להתאבדותו של תת-ניצב אפרים ברכה – התנהלות שלפי עדות הכותב, אינה נותנת לו מנוח. הוא משתומם על החלטתו של זינו לחשוף את ברכה כמקור לאחת מהידיעות המרעישות שפירסם ועל נכונותו לשתף את המחלקה לחקירות שוטרים בתמלילי ההתכתבויות שלו עם ברכה בהקשר זה.
ציטרין הוא עד מומחה לצורך העניין: בשעתו נקלעו הוא והעיתונאית יפעת נבו למאבק משפטי עם לשכת עורכי-הדין בתל-אביב לאחר שסירבו לחשוף את זהותם של המקורות שהיו השראה לכתבות שפירסמו. לשכת עורכי-הדין תבעה זאת מהם משום שהכתבות איזכרו את שמותיהם של כמה עורכי-דין – והלשכה ראתה בכך משום פרסומת אישית ותגמול ששני העיתונאים העניקו למקורותיהם (התנהלות שהיתה אסורה על-פי תקנון הלשכה). שני העיתונאים סירבו להיענות לדרישה, והסוגיה הונחה על דוכן בג"ץ.
ציטרין מעיד במאמרו אתמול כי היה מוכן ללכת לכלא – ובלבד שלא לגלות מי הזין אותו במידע ובתובנות שהופיעו במאמריו נשואי המחלוקת. יש לו אפוא מלוא הסמכות המקצועית והמוסרית להשתומם על התנהגותו של אבירם זינו בפרשת ברכה ולקדש את עקרון החיסיון העיתונאי.
אומר מיד שאני שותף לגישתו הבסיסית של ציטרין וגם לפליאתו על התנהלותו של אבירם זינו. כתב "מעריב" מצטייר בפרשה הזו באור בעייתי: לא זו בלבד שנתן פומבי למעורבותו (לכאורה) של ברכה בפרסום הכתבה שלו על הכוונה לפתוח בחקירה פלילית בעניין הוצאות מעון ראש הממשלה, אלא שלא נרתע מלגשת למח"ש ולהציג לאנשיה את תוכן המסרונים שהחליף עימו (לכאורה) ברכה בעניין זה. עיתונאי אינו רשאי להפוך ממדווח למשת"פ של המשטרה. כל זאת, אם הפרסומים העיתונאיים על התנהלותו של זינו בפרשה זו אכן משקפים את המציאות.
ההסתייגות הזו אינה פורמלית; היא נועדה להזהיר את הכותב ואת הקורא מלקבוע מסמרות בנוגע למסכת העובדתית של הפרשה. התאבדותו של ברכה והרקע שלה נותרו בערפל. עד כה לא פורסם תחקיר מהימן המציג באופן אמין ושלם את שרשרת המאורעות שקדמו לרגע שבו נטל תת-ניצב ברכה את חייו במו ידיו. הגרסאות שראו אור בתקשורת – בכללן התנהלותו של זינו – מציגות תמונה מתעתעת שיש בה סתירות וחורים.
איננו יודעים גם היום אם ברכה אכן הטעה את זינו ואם כן, אם המידע השגוי שמסר לו היה מכוון או תמים; איננו יודעים מה היה טיב יחסיהם של ברכה והרב פינטו לאשורו; איננו יודעים בוודאות אם אכן היה ברכה נתון למעין סחיטה בגין מידע שהיה מצוי בידיו של פינטו (ושל כמה עיתונאים); איננו יודעים לאן נעלם מכשיר הטלפון הנייד של ברכה, על המידע הכמוס שהיה אצור בו, ואם יש לכך קשר לנסיבות שהובילו להתאבדותו. יש פרטים עובדתיים נוספים שאינם נהירים לחלוטין.
לכן האמירה שלהלן היא עקרונית בלבד ואינה נוגעת לפרשת ברכה ולהתנהלותו של זינו (אם כי הן שעוררו את הח"מ לנסח אותה): יש מצב שבו, לטעמי, עיתונאי רשאי לחשוף את מקורותיו. כאשר עיתונאי נופל קורבן לשקר מכוון שבו מזין אותו מקור שבדרך כלל מהימן בעיניו, הוא פטור מלהוסיף להסתיר את זהותו. מקור שמסר ביודעין מידע כוזב אינו זכאי להגנת החיסיון העיתונאי. ציטרין מגלה סלחנות לאפשרות של מקור מטעה בזדון – בנימוק שהדלפה כוזבת נועדת לא פעם ליצור מציאות חדשה שמשרתת את טובת הציבור – ואילו אני דוגל בשינוי מציאות באמצעים כשרים.
ההיגיון העומד ביסוד העיקרון של חסיון המקורות בא להגן עליהם מפני ענישה או פעולת תגמול מצד הממונים עליהם. העיקרון הזה, שזכה להכרה רבת חשיבות בפסיקה הישראלית, אינו צריך לעמוד לצדו של מקור שעשה בו, בזדון, שימוש לרעה. עיתונאים, שמעשיהם כדוגמת מעשהו של ציטרין, צריכים להיות מוכנים ללכת לבית-הסוהר כדי לשמור על סודיות מקורותיהם, אך בה במידה עליהם להיות מוכנים לחשוף בפומבי את שקריו של מקור שהוליך אותם שולל וגרם להם להפיץ מידע מסולף.
התקשורת הישראלית מסתמכת באופן נרחב על מקורות אנונימיים – יותר, דומני, מאשר זו שברוב המדינות הדמוקרטיות. המסורת הזו משקפת תרבות שלטונית ותרבות תקשורתית שמספקות לציבור מידע עשיר ומפורט, גם בנושאים רגישים וחשאיים, אך בלתי רשמי.
להתנהלות הזו יש שורשים היסטוריים ביחס הפטרוני של מייסדי המדינה לציבור ובמנטליות של העיתונות המפלגתית – ולא כאן המקום לתאר אותה. מכל מקום, הנוהג הזה, של הפצת מידע ללא זיהוי מקורות, בצד הברכה העצומה שיש בו לעיתונאים ולציבור הרחב, יוצר פוטנציאל להפרחת שקרים ולהפלת עיתונאים בפח. הצבעה על מקורות מטעים היא דרך להיאבק במכשלה הזו. היא לא רק תשרת את האמת, אלא גם תגונן על שמם הטוב של העיתונאים.