לפני חמישים שנה הוצג לציבור הישראלי כתב חידה: עיתוני התקופה דיווחו במונחים סתומים על התרחשות בטחונית חמורה, שהתגלגלה למחלוקת פוליטית קשה. הציבור למד שהתפתחה "פרשה" שמקורה ב"עסק הביש", ושאחדים מגיבוריה הם "הקצין הבכיר", "האדם השלישי", "ועדת השניים" ו"ועדת השבעה".
האזרח הקטן לא מצא את ידיו ורגליו בסבך הסקירות והפרשנויות שהפגיזו את חושיו במשך חודשים ארוכים, אבל הוא הבין שמדינתו הסתבכה במבצע בטחוני חשאי שכשל ושהשלכותיו הולמות במערכת הפוליטית עד כדי שיסוע המפלגה השלטת והחלפת ראש הממשלה.
לימים, ובהדרגה, נחשף הסיפור במלואו: פעילות חבלנית במצרים שיזמו ב-1954 גורמים בטחוניים ישראליים, שנועדה לסכסך בין קהיר לוושינגטון ושהתבססה על מחתרת יהודית בקהיר. המבצע נכשל, חברי הרשת נתפסו, שניים מהם נשפטו והוצאו להורג, האחרים נידונו לשנות מאסר ארוכות.
בדיעבד הועלו תהיות והאשמות על תבונת המבצע ועל האחראים לו, וכתוצאה משורה של מהלכי בדיקה נחשפה מחלוקת מרה בין ראשי מפא"י, מפלגת השלטון באותה תקופה, הן בשאלה מי נתן את ההוראה לפעולה החובבנית והרת האסון והן על הדרך הראויה לחקור אותה.
בין השאר העלו החקירות מעשים של זיוף בצמרת צה"ל שכתוצאה מהם נאלץ שר הביטחון באותם ימים, פנחס לבון, להתפטר מתפקידו. יריבו היה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, שבפיתולי הפרשה מצא אף הוא את עצמו מחוץ למפלגת האם שלו.
העיתונות של ראשית שנות ה-60, שבהן הלכה הפרשה ונגולה, לא הסתפקה בדיווח חסר פניות. זו היתה עיתונות מפלגתית ברובה והיא נקטה צד – בהתאם לעמדות הבית הפוליטי שאליו השתייכה. בכך לא היה כל חידוש: כזו היתה העיתונות של אותם ימים, כמעט בכל סוגיה שעלתה על סדר היום הציבורי. מה שיצא דופן היתה התייצבות העיתונים הבלתי מפלגתיים העיקריים לימין הצדדים הניצים: "הארץ" תמך (בגדול) בעמדת בן-גוריון, "מעריב" בעמדת פנחס לבון, ואילו העמדה המערכתית של "ידיעות אחרונות", שהיה אז העיתון הפחות משפיע מבין השלושה, היתה פחות מובהקת.
התקשורת של היומיים האחרונים מזכירה קצת – עד כמה שזה אירוני בעידן של חודרנות עיתונאית חסרת גבולות – את ימי "האדם השלישי". פרשת תיק הרפז, שנולדה כפרשת מסמך גלנט, הניבה סיקורים ופרשנויות מלאים מלות קוד סתומות. איילה חסון ציטטה בליל שבת ביומן של הערוץ הראשון אישיות בכירה המכונה במסמכי חקירת המשטרה "האיש בעל השיער הלבן". ארי שביט כתב אתמול במאמר מתלהם ב"הארץ" על "קשר של שתיקה", "תשלובת צבאית-תקשורתית", ועל "הריקבון בממלכתו של רב-אלוף אשכנזי" שהציבור אינו יודע עדיין עד כמה הוא עמוק.
(צילום: ליאור מזרחי; איור: אספי טוולף, רשיון cc_by_sa, עיבוד: "העין השביעית")
התחקירים על בועז הרפז שפורסמו בסוף-השבוע ב"הארץ", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ובתוכנית "המקור" של ערוץ 10 מדברים על איש השב"כ הבכיר ח', על אלוף משנה ש' ועל מערך המ"מ בחיל המודיעין. מסופר בהם על ציודים חשאיים, יחידות עלומות ובירורים מעין שיפוטיים שנעשו לבועז הרפז מאחורי דלתיים סגורות.
מצטטים שם דו"חות כמוסים ומאזכרים אישים ידועים כמי שהתערבו לטובתו של הרפז בתחנות שבהן הסתבך. כל זה נועד לכאורה להאיר את עיני הציבור, אבל משאיר אותו מבולבל למדי. לא רק בגלל מלות הצופן הבלתי מפוענחות ולא רק בגלל אופיו הרגיש של העיסוק המודיעיני שבו היה הרפז מעורב במהלך שירותו הצבאי ושעליו מוטלת עתה צנזורה, אלא בעיקר משום שלפחות כמה מהדיווחים על הפרשה הקטנונית הזו משרתים אג'נדה בלתי מוצהרת של הנוגעים בדבר.
הנה ניסיון להציע מקרא להתנהלות התקשורתית בפרשה:
- מסמך גלנט יצא לאוויר העולם באמצעות העיתונאים אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל בערוץ 2. הרושם הברור שיצר הפרסום היה שיואב גלנט, בשיתוף עם לשכת שר הביטחון ובסיוע יועץ התקשורת איל ארד, מבצע שורה של מהלכים, מעשיים ותקשורתיים, שתכליתם לקצר את שירותו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי ולהבטיח את בחירתו של גלנט.
- חקירת המשטרה העלתה (עד כה, מכל מקום) שלגלנט וללשכת ברק לא היה קשר למסמך ולהנחיות הביצוע שלכאורה כלולות בו.
- בפועל תקופת שירותו של אשכנזי אכן הוגבלה, וגלנט אכן נבחר על-ידי ברק לתפקיד הרמטכ"ל.
- מאז פרסום המסמך, ברק אינו מרפה מהדרישה להוסיף ולחקור בפרשה כדי לחשוף את האמת במלואה. הוא רואה בניסוח המסמך ובהדלפתו מעין פוטש של הדרג הצבאי נגד הדרג הפוליטי וכוונה להצר את חופש הפעולה של שר הביטחון בקביעת מחליפו של הרמטכ"ל הנוכחי.
- מנגד, אשכנזי דוחה את רמזיו של ברק כאילו הוא, הרמטכ"ל, עמד מאחורי הדלפת המסמך מתוך כוונה להכביד על שר הביטחון למנות את האלוף גלנט לרמטכ"ל הבא.
- התחקירים שהתפרסמו בסוף-השבוע, ושמציגים את בועז הרפז באור מפוקפק ומטילים ספק בגרסת אשכנזי שקשריו עם הקצין הזה היו שטחיים ואקראיים בלבד, נראים כמסתמכים על תיעוד זהה. כלומר, הרושם הוא שארבעת התחקירים ניזונו מאותם מסמכים ושיד אחת סיפקה אותם. התחקירנים עשו את מלאכתם כהלכה ועיבדו את המידע שנמסר להם, כל אחד לפי כשרונו ושיקוליו המקצועיים, באופן שנועד להשכיל את הציבור. עם זאת, מי שצופה וקורא את התחקירים האלה כולם אינו יכול שלא להגיע למסקנה שההשראה לפרסומם באה מסביבתו של שר הביטחון.
- התחקירים, וכן מאמרו של ארי שביט ב"הארץ" אתמול, המידע שהביאה אמש איילה חסון בערוץ הראשון והדיון שניהלה באולפן בסיועו של שביט, מתנקזים לדרישה להמשיך לחקור בפרשת המסמך ולא להסתפק בממצאי המשטרה. הלחץ התקשורתי הזה, שגלומים בו ההנחה שהרפז לא פעל לבד בניסוח המסמך והפצתו והרמז שקשריו עם גבי אשכנזי מסועפים ועמוקים מכפי שתיאר הרמטכ"ל, משרתים להפליא את עמדתו של אהוד ברק.
- ביום שישי שעבר פירסם אמנון אברמוביץ' מאמר ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". הפרשן השנון ליגלג בו על אהוד ברק ובא עימו חשבון על אורח חייו והתנהלותו האתית, קבע כי הוא צובע בצבעים דרמטיים מדי את פרשת המסמך, תקף את מינוי גלנט לגופו, האשים את שר הביטחון במסירת גרסה כוזבת על עיתוי החלטתו בעניין מינוי גלנט, והרחיק לכת עד כדי לטעון שברק אינו עושה את המירב כדי לשחרר את גלעד שליט.
אברמוביץ' כתב שני דברים נוספים: הוא סיפר שברק ידע מראש על כוונת ערוץ 2 לחשוף את מסמך גלנט, והוא גילה כי סביבתו של ברק היא האתר שממנו שאב את המידע על כוונת שר הביטחון להגביל את כהונת הרמטכ"לים מכאן ולהבא לשלוש שנים בלבד. כך הרים אברמוביץ' מעט את המסך מעל המקורות המזינים אותו בשתי הסתעפויות של פרשת הרפז. בפרשה עצמה נחשף מקורו כתוצאה מחקירת המשטרה. כמו בפרסום הראשון של אברמוביץ' על מסמך גלנט, כך גם במאמר משבוע שעבר, חשיפותיו ואמירותיו משרתות, ביודעין או שלא ביודעין, את עניינו של אשכנזי. - ואשכנזי עצמו? הוא מסתפק בסיור בשוק מחנה-יהודה, המלווה בתקשורת צמודה ואוהדת, ובפרסום סקר של מינה צמח ב"ידיעות אחרונות" אתמול, המלמד כי אם היה הוא עומד בראש מפלגת העבודה, היא היתה זוכה ב-23 מנדטים בבחירות לכנסת, לו נערכו היום, לעומת חמישה מנדטים כשברק עומד בראשה.
מסקנה: כאשר קוראים, צופים ומאזינים לדיווחים על פרשת מסמך גלנט יש לנסות לפענח מי עומד מאחוריהם. שלא כמו בפרשת העסק הביש, השיח התקשורתי הנוכחי פלורליסטי לאין ערוך.
ההתייצבות לצד אחד הניצים חוצה את כלי התקשורת בתוכם: מול ארי שביט ב"הארץ", הנקרא כמי שמגויס לחלוטין לעמדת ברק, נמצאים עמוס הראל ואמיר אורן, המציעים פרשנות מאוזנת; מול רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות", שבתחקירו מהדהדת גרסת ברק, נמצאים הכתבים והפרשנים הצבאיים של העיתון, הקוראים להפסקת המהומה ולפתיחת דף חדש בצמרת צה"ל (זו, כנראה, גם עמדת עורכי העיתון, שכפי שפורסם ביקשו למנוע את פרסום התחקיר); מול בן כספית ב"מעריב", המשתלח בסגנון חסר רסן בשר הביטחון, מתפרסמים טוריו הענייניים של עפר שלח. ואף על פי כן, כמו לפני חמישים שנה, התקשורת היא כחומר ביד היצר של הפוליטיקאים.