טרור

מותה של ישראלית שנפצעה אנושות בפיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים, ימים אחדים לאחר שריפת המשפחה הפלסטינית בכפר דומא שבגדה המערבית, גוזר על העיתונים יממה נוספת של עיסוק בשני פשעי שנאה יהודיים שעיתוי ביצועם כרך אותם יחד.

בטבלואידים, שעבורם שכול הוא חומר גלם בסיסי לכותרות וטורים נוטפי רגש, מבליטים הבוקר בכותרות הראשיות ובעמודים הקדמיים את מותה של שירה בנקי, נערה בת 16 מירושלים, שנדקרה על-ידי ישי שליסל ונפטרה כעבור שלושה ימים. ב"הארץ" צופים אל העתיד, ואל מעבר לקו הירוק.

"רוצחי התינוק – חלק מקבוצה שמתכננת הקצנה בטרור היהודי", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". "לרצח התינוק עלי דוואבשה אחראים פעילי ימין קיצוני, הקשורים באותה קבוצה אידיאולוגית שהוציאה לפועל שורה של פשעי שנאה בעת האחרונה. זו ההערכה המתגבשת, בסבירות גבוהה, במערכת הביטחון", כותבים עמוס הראל וחיים לוינסון.

"הגרעין הקשה של הקבוצה מונה כמה עשרות פעילים שמרכז פעולתם במאחזים בגדה, אולם הם מרבים לנוע ברחבי הארץ, גם בתחומי הקו הירוק", מוסיפים כתבי "הארץ", המציינים גם כי "מנסחי האידיאולוגיה שבין הפעילים כמעט שאינם עומדים בקשר עם רבנים ואינם רואים עצמם נזקקים לפסקי ההלכה שלהם להצדקת המעשים. הם אף רואים ברבנים שבעבר נתפסו כקיצוניים רבנים פשרנים מדי".

"בניגוד לעבר", כותבים הראל ולוינסון, "ההבנה היא כי כיום הפעילים אינם מבקשים לפעול משיקולים תועלתיים כמו הרתעת הממשלה וכוחות הביטחון מפני פינוי בתים במאחזים ובהתנחלויות. יש להם רעיונות שאפתניים יותר, שעיקרם ערעור היציבות במדינה במטרה להביא בסופו של דבר להפיכה שלטונית שתכונן בישראל משטר חדש, על בסיס ההלכה היהודית".

אלכס פישמן, הכותב על הסוגיה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", נחשף לאותן הערכות, אך בחר לעטוף אותן בשפה חריפה בהרבה. "מתברר שבשנה האחרונה מתמודד השב"כ – בדגש על החטיבה היהודית – עם סרטן מזן חדש, אלים ומאוס, העולה על קודמו", הוא כותב. "מדובר בקבוצה של צעירים יהודים שאימצה לעצמה מכנה משותף אידיאולוגי, אנטי-ציוני, קנאי ואנרכיסטי, השואף להרוס את 'מדינת הציונים' (זו הטרמינולוגיה שלהם) ולהקים במקומה מלכות קודש".

ב"מעריב", בכותרת בולטת הנדפסת בחלקו העליון של השער, עוסקים בהשלכותיו של הניתוח הזה: החלטת הממשלה לבצע "מעצרים מינהליים נגד קיצונים יהודים", ובכללם כאלה החשודים לא בביצוע תקיפות, כי אם בהסתה בלבד (מידע דומה מתפרסם גם בכל שאר העיתונים). ב"ישראל היום" מוקדש טור הפרשנות הבטחונית של יואב לימור להחלטה להחמיר את האכיפה, אם כי כמו ב"מעריב" – הוא מובא כשהוא נטול קונטקסט בנוגע להערכה המעודכנת בנוגע לרקע האידיאולוגי של המציתים ולשאיפותיהם מרחיקות הלכת.

גינויים וחשבונות נפש

העובדה שמאחורי הדקירה במצעד הגאווה והצתת המשפחה הפלסטינית עומדים תוקפים יהודים הובילה לסימונן של שתי התקריות כנקודות ציון חשובות ומעוררות זעזוע. טרור אידיאולוגי דומה, כשהוא מבוצע על-ידי מוסלמים פונדמנטליסטים, אינו חולף ללא התייחסות, אך הוא נתפס על-ידי מעצבי השיח ככורח הנגזר מנסיבות שגרתיות, כמו מצוקה של התוקפים ושל בני עמם ופרשנות אלימה של כתבי הקודש שלהם.

לפיכך, למעט מקרים יוצאי דופן באכזריותם, מעשים של טרור פלסטיני נספגים ברקע ואינם נחקקים כנקודות מפנה במערכת היחסים בין האוכלוסיות. הם אינם מפתיעים את הציבור הישראלי, ולא את התקשורת, ובדרך כלל אינם מהדהדים.

מותם של שירה בנקי ועלי דוואבשה, לעומת זאת, ממשיך להדהד גם היום בשורה של טורים אישיים ומאמרים, ששלל כותביהם, המעכלים עדיין את המעשים (שאחד מהם כלל לא פוענח), מבקשים לרתום אותם לקידום עמדתם האידיאולוגית.

החתירה לגזירת מסקנות אופרטיביות מחלקת את הפובליציסטים לשני מחנות עיקריים: מצד אחד, אלו המבקשים לקשור בין קהילות דתיות וימניות בישראל לבין הרקע לצמיחתם של מבצעי הפיגועים; ומצד אחר, התנערות ושאט נפש מצד חברים באותן קהילות, היוצאים נגד המעשים – אך גם נגד ההכללות הלא הוגנות, לשיטתם.

מחפשי ההקשר

ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים גם הבוקר את הקו האגרסיבי שהותווה אתמול עם הקריאה להתיר עינויים של עצירים יהודים, וקוראים למנוע הסתה באמצעות הטלת הגבלות על חופש הביטוי. במדור הדעות של העיתון קובל בן-דרור ימיני על כך ש"חופש הביטוי הפך לעגל הזהב" וש"כל דבר תועבה זוכה להגנה", ויוצא גם נגד חשבון הנפש, שהוא "לא יותר מצמד מלים שנשלף באופן אוטומטי כדי לצאת ידי חובה", כהגדרתו.

"אנחנו אומה שמצטיינת בחשבון נפש ללא הפסקה. העניין הוא מעשים. מה אנחנו עושים כדי להסיר את החרפה מקרבנו", הוא כותב, ומצביע, בין היתר, על האופן שבו גופים התומכים בפעולות "תג מחיר" זוכים לעתים בתמיכה כספית מהממשלה. גופים הזוכים למימון ממסדי, גורס ימיני, אינם בגדר "עשבים שוטים".

"לפי הערכות (מאחר שתקציב החינוך סובל מהעדר שקיפות, אפשר רק להעריך), השקעת משרד החינוך בתחום היהדות, שהגיעה בשנה שעברה כנראה ל-50‒60 מיליון שקל, גדולה פי 10 מההשקעה בהנחלת ערכי הדמוקרטיה והדו-קיום", כותב פרופ' יוסי דהאן במאמר נוסף המתפרסם במדור הדעות של העיתון, הקושר בין מימון לימודי הדת למעשי השנאה האחרונים.

"לכן משעשע לצפות בכל פעם מחדש בזעזוע הציבורי ובדאגה האוחזת בראשי משרד החינוך נוכח תוצאות סקרים המצביעים על כך שאזרחיה העתידיים של ישראל אינם מבינים את משמעותו של משטר דמוקרטי, מזלזלים בערך השוויון, בזכויות המיעוט ובקבלת האחר", כותב דהאן.

הכותב הבכיר של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, מפרסם באותו מדור טור שכותרת הגג שלו היא "כן, השנאה רוצחת". "במבט לאחור, ממשלות ישראל היו צריכות לנהוג אחרת בציבור המתנחלים, לא להיכנע לפורעי החוק בסבסטיה, לא להעניק חנינה בטרם עת למחבלי המחתרת היהודית, לא לדלג, בהוראה מגבוה, על הרבנים שהסיתו את יגאל עמיר, לא לממן את גחמותיהם, לא לקרוץ להם ולא להתחנף", כותב ברנע.

"פשעי שנאה לא מתבצעים בדרך כלל בחלל ריק: יש אווירה, יש מסיתים, יש קהילה תומכת", מוסיף ברנע, ומביא כדוגמה את ח"כ בצלאל סמוטריץ' מסיעת הבית-היהודי, ש"משלב ברקורד שלו שנאת ערבים ושנאת להט"בים". "מי ששלטונו נקנה בהסתה גזענית, בל יתפלא שהוא טובע בים של גזענים, גם בממשלתו וגם בקרב תומכיו", כותב עודה בשאראת על בנימין נתניהו בעיתון "הארץ".

"היחס לקהילה הגאה משקף במידה רבה את השניות של החברה הישראלית. ברמה אחת, נראית כמו חברה דמוקרטית, ליברלית, פתוחה, תוססת. הנראות והזכויות הגדלות של הקהילה הגאה הן חלק מהסיפור הזה. אך מנגד, יש בה יסודות אנטי-דמוקרטיים רבים, ולא בשוליים, כי אם בלב הממסד השלטוני. בין אם מקורם לאומני, דתי או אחר, הרי שיש להם ביטוי יומיומי", כותב ב"הארץ" אייל גרוס.

"קל לגנות אלימות פיזית ורצח באופן אוניברסלי, אך מי שעושה זאת ביד אחת וביד השנייה ממשיך לתמוך בשימור אפליה חוקית נגד להט"בים, משתתף בשידור המסר על כך שהם אינם אנשים הראויים לשוויון, גם אם בעיניו הם לא ראויים לרצח", הוא מוסיף בהמשך.

"כולם מדברים נגד אלימות, לפעמים קוראים לה 'נטילת החוק לידיים', כי יותר משאנו מתנגדים לאלימות, אנו עסוקים בסיווג. של רצח מוצדק ורצח פסול. רצח ברברי ורצח מובן", כותב מוטי פוגל, שחמישה מבני משפחתו נרצחו בידי פלסטינים בהתנחלות איתמר, בטור אישי שבאופן חריג זוכה להפניית השער המרכזית במוסף היומי של "ידיעות אחרונות".

"לכל מעשה רצח יש הקשר, כל אחד וההקשר הקרוב ללבו", כותב פוגל. "יש הרוצחים כי הם חושבים שהומואים מסכנים את היהדות, יש הרוצחים כי הם נתונים תחת כיבוש, יש הרוצחים כי דמם רותח על רצח יהודים ויש הרוצחים כדי להגן על עם ישראל. כל רוצח וסיבותיו. כל רוצח והאנשים שמבינים אותו. אבל ההקשר הרחב ביותר הוא אהבה ושנאה – את מי אנחנו אוהבים ואת מי אנחנו שונאים.

"טיפשי לומר שאין הצדקה לרצח", הוא כותב בהמשך. "לכל רצח יש הצדקה. זו הסיבה שרוצחים נשלחים לבתי-כלא ולא לבתי-חולים לחולי נפש. לכן, לא מספיק לדבר נגד הרצח, צריך להבין מאיפה הוא בא, היכן נמצאים השורשים שלו. אולי הרוצחים פסיכופתים, אבל יש סיבה שבגללה רוצחי אחי ומשפחתו ושורפי עלי ומשפחתו חושבים שמעשיהם רצויים".

"מה מביא אדם להרגיש שהוא מסוגל לשלח אש בבית שבו תינוק, או לדקור בגבם צעירים שמעולם לא פגש?", כותבת עליזה גרשון, מנכ"לית ארגון צו-פיוס, במאמר הנדפס במדור הדעות של "ישראל היום". "הצידוק האידיאולוגי ‒ אמונה, קנאות לדבר האל, נקמה ‒ הוא הרעיון שהאדם מאמץ לעצמו כדי לבצע בפועל את רגשות השנאה המפעפעים בו. אולם היסודות לשנאה הזאת, שמאפשרים פגיעה פיזית בנערות ובתינוק ישן, הם הראייה של הזולת כזר, כמעט לא-אנושי, דמוניזציה שמביאה למחיקת כל מה שאנושי באדם שעומד מולך, עד כדי כך שאתה לא מרגיש את כאבו כאשר אתה פוגע בו.

"מתי הופך אדם לבלתי אנושי, לאויב שצריך לחסל? כאשר שנים ארוכות אתה לא פוגש בו, מתחנך לבוז לו, מבטל את דעותיו וצרכיו. כאשר החומות גבוהות ומסתירות את הפנים, וכל מה שאתה לומד על מי שמעבר להן הוא שהוא מהווה איום על אמונותיך ועל עקרונותיך. והזרות היא בבסיס השנאה", היא כותבת.

מכחישי ההקשר

המאמר של עליזה גרשון הוא נטע זר ב"ישראל היום". ביומון החינמי, המשמש כלי שרת לענייניו של ראש ממשלת ישראל, נמנעים הבוקר כמעט לחלוטין מעיסוק פרשני במעשי הרצח. שני טורי הפרשנות שמספק הבוקר העורך הראשי עמוס רגב לקוראיו מתמקדים בעיקר בתפקוד המבצעי של השב"כ (יואב לימור) ובתפקוד המבצעי של המשטרה (דן מרגלית). שני טורים אחרים מוקדשים למגננה.

"המדינה לא קורסת, ואיני מוכן להתנצל על מה שלא עשיתי", גורסת כותרתו של מאמר מאת חיים שיין, הנדפסת בגדול לכל רוחבו של עמ' 11 של החינמון. "ראשי המדינה גינו גם בשמנו את המעשים הנפשעים", טוען שיין. "בשום אופן לא אסכים להיות מוצב על עמוד קלון של תקשורת עוינת ופוליטיקאים מניפולטיביים, שמוכנים לפורר את החברה הישראלית עד דק על מנת לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם, שקורסות פעם אחר פעם בבחירות דמוקרטיות".

שאט הנפש שמביע שיין בהמשך המאמר בעקבות הכותרת הראשית של גליון סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות" חוזרת על עצמה בטור המתפרסם במדור הדעות של "ישראל היום". כמו שיין, גם הפובליציסט דרור אידר לא אהב את צמד המלים "הבית בוער", שקשר בין הצתת הבית בכפר דומא לפרעות שבוצעו ביהודים באירופה.

"חברי בימין, נא לא להתרגש מההתלהמות בשמאל", כותב אידר. "גם אנחנו מתלהמים לעתים מזומנות. לא צריך להשיב מלחמה שערה על כל האשמה. [...] הגינוי על אירועי חמישי ושישי משותף לכולם. גם לימין המובהק. אלימות פיזית, ובוודאי רצח, הם מחוץ למשחק עבור הרוב המוחלט שבתוכנו". על טור אחר, העוסק במחאה נגד פוליטיקאים מהליכוד ומהבית-היהודי שביקשו לקחת חלק בעצרת לגינוי דקירת משתתפי מצעד הגאווה, חתום פעיל ליכוד.

ב"מעריב" מקצים לקלמן ליבסקינד כפולת עמודים שלמה כדי לשטוח כתב תביעה ארוך נגד השמאל, נגד התנהגותם של ההומואים, נגד התקשורת הצבועה ונגד כל מי שמעז לקשור בין מעשי הרצח ובין תפיסת עולם ימנית או יהודית. "כל התקשורת המרכזית בישראל, בהובלה של גלי-צה"ל, יצאה בסוף-השבוע למסע ציד נגד המחנה הלאומי", הוא כותב. "לאחר תקופה קשה עמוסת גרבוזים וקוטלרים, השמאל שוב ניעור לחיים. שוב הוא בצד של המאשים ולא של הנאשם. בצד של הקורבן ולא של התוקף. בצד של הטובים ולא של הרעים.

"לפני 20 שנה, כשהמחנה הלאומי ספג את ההתקפה המרוכזת הזאת, שתקנו. אחוזי בהלה בחרנו להוריד את הראש, לחכות שהגל העכור יעבור. לא עוד. אנחנו כבר לא שם. היום אנחנו לא מתקפלים, היום אנחנו לא מורידים ראש, היום אנחנו לא נבהלים, היום אנחנו לא לוקחים אחריות על מה שלא עשינו, גם אם אתם לוחצים מאוד.

"תתעקשו על עימות? נתעמת. רוצים מאבק? תמצאו אותנו מולכם. הימים של דיון במעמד צד אחד הלכו ולא ישובו. ב-1995, אחרי רצח רבין, כשצעירי המגזר חששו להסתובב בתל-אביב עם כיפה לראשם, נשבעתי לעצמי שלי ולילדים שלי זה לא יקרה עוד. זהו. אנחנו לא מפחדים יותר. גמרנו לשתוק".

אפשרות של חיבור

1. "אפשר להבין את הרצון של ראשי קהילת הלהט"בים לתרגם את הרצח הנפשע במצעד הגאווה בירושלים להישגים פוליטיים וחוקיים משמעותיים. זה הרקע לדרישתם מנציגי ימין, שביקשו לנאום בעצרת המחאה שנערכה שלשום בתל-אביב, לחתום על מסמך המבהיר כי אין די בהופעה בודדת של פוליטיקאי בעצרת כדי למרק את מצפונו", כותב ב"הארץ" אבנר הופשטיין, במאמר שכותרתו היא "לחבק את נציגי הימין".

"אפשר להבין, ועם זאת לא להסכים", הוא כותב. "בחודשים האחרונים נוצרה כאן הזדמנות נדירה לסלק מחיצות בין ימין לשמאל בעניינים הנוגעים לזכויות האזרח. אם חבר-הכנסת ינון מגל מבקש לנאום בעצרת הזדהות עם הלהט"בים, יש לאפשר לו לעשות זאת, גם אם הוא 'שייך למפלגתו של בצלאל סמוטריץ' החשוך', כפי שטענו בצדק נציגים בקהילה ומחוצה לה. כל זאת משום שאם מגל יופיע בעצרת, שמטרתה הגנה על זכויות הלהט"בים, יקשה עליו להצביע בעתיד עם חבר סיעתו סמוטריץ' נגד זכויות הלהט"בים.

"מגל, שמאז הצטרפותו לפוליטיקה מדבר בסיסמאות, טען ביומן 'בוקר טוב ישראל' בגלי-צה"ל כי החתמה על חוזה היא 'ילדותית' ו'לא רצינית', וקבל נגד הניסיון להכריח חבר-כנסת להתחייב בכתב למעשים מחוץ למשכן. עם זאת, מטון דיבורו היה ניכר שהוא נבוך מהסיטואציה. הוא רצה מאוד להוכיח את אנטי-סמוטריצ'יותו, וכשל.

"ייתכן שעשה זאת בגלל התחושה שהבון-טון עכשיו מחייב הזדהות עם קהילת הלהט"בים, ואולי חש מחויבות כלפי חברים מהקהילה ‒ אבל ייתכן שהוא פשוט נבהל מההקצנה המחרידה של חברים בסיעתו ומהשיח האלים שהם מקדמים. בסופו של דבר, זה לא ממש משנה. כי הרחבת הסדק הצר שבין מגל ואיילת שקד לבין סמוטריץ' ומוטי יוגב (זה שקרא לעלות על בית-המשפט העליון עם די-ניין) עשויה לסייע בבלימת חוקים נגד עצמאות בית-המשפט העליון, לצמצם את ההתלהמות נגד מיעוטים ולסייע בקידום חוקים ליברליים, ובכלל זה למען זכויות הקהילה".

2. "את מעפרה, דווקא מעפרה? איך מסבירים את זה בעפרה?", מצטטת יפעת ארליך מ"ידיעות אחרונות" שאלה שהפנתה אליה אשה בשם סוזי באוטובוס שעשה דרכו לכפר דומא, לסיור בשאריות ביתה של משפחת דוואבשה. "'למה בעפרה צריך להסביר?', אני שואלת בקול הכי יציב והכי פחות מתגונן. סולדת ממתנחלים מתגוננים. 'מה הקשר של עפרה? האם דומא קשורה לרצח של מלאכי רוזנפלד או חיה זיסל?'".

לאחר דין ודברים, כותבת ארליך, "סוזי מתרצה ומסכימה שמוטב לנסח אחרת את שאלתה. לא 'איך מסבירים?' בטון מאשים ומכליל, אלא מה המשמעות של מעשה כזה ואיך פועלים למיגור טרור ערבי ויהודי וליצירת שיח אחר". לקראת סוף הרשימה מתארת ארליך כיצד נציג נטול שם פרטי של משפחת דוואבשה הצהיר בפני הנוכחים כי "על המתנחלים לצפות לגרוע ביותר. הם אשמים", כפי שהיא מצטטת.

"אחרי שאני מביעה תנחומים אני שואלת את מר דוואבשה מדוע הוא מדבר על כל המתנחלים בזמן שרוב מוחלט של המתנחלים מתנגד למעשה הנורא", היא כותבת. "'אני מתכוון לפורעי החוק, לא לכל המתנחלים', מתקן את דבריו דוואבשה. 'השפויים בשני המחנות צריכים לומר לא למעשים כאלו'. 'בשביל זה באתי לכאן', אני מתרצה, והמועקה בגרון כבדה פחות".

3. בכתבה התופסת את רוב עמ' 3 של "הארץ" עוסק חיים לוינסון בתפיסות עולם שונות של מתנחלים ובאופן שבו הן מתנגשות זו בזו לנוכח ההצתה בדומא. "מאז נודעו לי החדשות האיומות הבוקר איני יודעת את נפשי. מעשה רצח כפי שאירע הלילה, של תינוק חף מפשע, וניסיון לרצח של בני משפחתו הוא מעשה תועבה ראוי לכל גינוי. מעשים אלה עוברים על חוקי התורה, חוקי המוסר האנושיים, השכל הישר, וגורמים לחילול ה' איום ונורא", מצטט לוינסון דברים שכתבה בכל סרלואי, משוררת ותושבת כוכב-השחר.

"בעיני מבחנו של היישוב הוא לא רק בחיבוק שהוא מעניק לתושביו, אלא גם באמירה המוסרית והחינוכית הברורה שיש מעשים שאסור להכילם בשום אופן. זכותנו על הארץ הזו אינה מערערת את חובתנו לחיים מוסריים בה", כתבה.

אל מול הדברים הללו מביא לוינסון דברים שכתב בתגובה מתנחל אנונימי. "תושב המאחז הפנה את הנוכחים לספר 'דברים', פרק ז', שם כתוב, לדבריו, כי זוהי מצווה לשרוף כנסיות: 'כי אם כה תעשון להם, מזבחותיהם תתוצו, ומצבותם תשברו; ואשירהם, תגדעון, ופסיליהם תשרפו באש. כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך'".

"ברור גם לי", מצוטט המצטט, "שמן הסתם רוב הפוסקים יסברו כי אסור הלכה למעשה במציאות המורכבת של היום להצית כנסיות, אבל מצוות סילוק עבודה זרה מארצנו הקדושה בעינה עומדת גם אם אי-אפשר לממשה בפועל, ומי שלא נתקף גועל למראה צלבים ופסלים שמתנוססים ברחבי ארצנו ומצטער שאינו יכול לסלקם כנראה שקע עמוק מדי בשיח ה'נאור' ושכח את שפת התורה".

על עובדות והסתה

הכמיהה ל"גינוי" – הבעה פומבית של שאט נפש לנוכח תקרית כלשהי – היא תופעה חברתית ותקשורתית מעניינת, החוזרת כמעט מדי אירוע אלים הגובה חיי אדם על רקע אידיאולוגי. בשמאל מבקשים שהימין יגנה פיגועים שביצעו ימנים קיצונים, בימין דורשים שהשמאל והערבים יגנו פיגועים שביצעו פלסטינים – וכיוצא באלו דרישות וטרוניות.

אפשר להתווכח על החשיבות שיש או אין לגינוי פומבי ככלי לחיזוק נורמות ציבוריות, אבל נראה שאצל חיים שיין, מי שהפך בשנים האחרונות לאחד הפובליציסטים הבולטים של "ישראל היום", אפשר גם להתווכח על עצם קיומם של הגינויים. הנה כך למשל הוא מוסר לקוראיו הבוקר, בטור המוקדש לסירובו להתנצל על תקרית הדקירה במצעד הגאווה: "יאסר ערפאת ואבו-מאזן, שותפיהם [של מנהיגי השמאל] ל'שלום המשיחי', אף פעם לא גינו רצח של עשרות ילדים יהודים ברחובות ישראל".

כשירות לתמימים מבין קוראי "ישראל היום", שאולי נפלו בפח הרטורי שטמן להם הפובליציסט, להלן כמה קישורים לגינויים מתועדים שהשמיעו מחמוד עבאס ויאסר ערפאת לאחר פיגועי טרור שנועדו לפגוע בישראלים, ובהם גם חיילים בצבא ההגנה לישראל.

זו אינה הפעם הראשונה ששיין מסרב להפנים את העובדות בנוגע לעמדותיהם המוצהרות של מנהיגים פלסטינים. שיין היה יכול לטעון שאין להאמין לאבו-מאזן ולערפאת המנוח, שכן מדובר בשקרנים מדופלמים, ולנוכח הרקורד האישי של כל אחד מהם, זו היתה יכולה להיות גם טענה מבוססת. אלא שהפובליציסט של "ישראל היום" בחר ללכת רחוק יותר: הוא בחר לטעון שהדברים שהם אמרו כלל לא נאמרו. בראיון לאתר זה סירב שיין להאמין שאבו-מאזן גינה את שואת יהודי אירופה גם כאשר הוסבר לו בדיוק מתי וכיצד השמיע את הגינוי.

האמונה העיקשת במציאות שקרית, ועל אחת כמה וכמה כשהאמונה הזאת באה יד ביד עם ההקפדה המוזרה לחזור על הפצת השקרים הללו (ובלי שעורך כלשהו יחליט לחסוך זאת מהקוראים), היא מאפיין מעציב של אנשים השבויים בתפיסת עולם לא-רציונלית. בעוד שאמונותיו האישיות של שיין מעידות רק עליו, ההחלטה המערכתית לתת לו בימת ביטוי מובלטת מעידה על התועלת הפוליטית שניתן למצוא באידיוטים שימושיים מסוגו. מישהו אחר, אולי אבו-מאזן, היה מכנה את זה בשם אחר: הסתה.

כלכלה

1. העיתונים הכלכליים מקדישים את כותרותיהם הראשיות לתקציב המדינה ולחוק ההסדרים הכרוך עימו. הכותרת הראשית של "גלובס" עוסקת באזהרה מפי נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, שרמזה כי "האוצר משתמש בטריקים חשבונאיים בתקציב", כפי שתימצת זאת עורך עמוד השער. ב"כלכליסט" וב"דה-מרקר" מבליטים תוכנית לטיפול בסוגיה המעסיקה עיתונים אלה באופן קבוע: הפנסיה התקציבית, שכעת עלתה "על הכוונת של [שר האוצר משה] כחלון", כמנוסח בשער "דה-מרקר".

שלוש כותרות אחרות בשער "דה-מרקר" מוקדשות לסוגיה אחרת שהוצבה על הכוונת של שני העיתונים הכלכליים: תקציב הביטחון. "לא סביר שעם הוצאות ביטחון כמו שלנו נגבה פחות מס ממרבית המדינות המפותחות", מצוטטת פלוג בכותרתה של ידיעה מאת צבי זרחיה. ידיעה אחרת פרי עטו מוקדשת לכך שמתווה תקציב 2015‒2016, שהוצג אתמול, אינו כולל פתרון של "המחלוקת הקריטית על תקציב הביטחון", כהגדרתו. "האוצר מציע לקצץ את משלחות משרד הביטחון", נמסר בכותרתה של ידיעה אחרת מאת זרחיה.

ב"כלכליסט", כמו ב"דה-מרקר", מציבים כאמור בכותרת הראשית את תוכניותיו של כחלון בנוגע לפנסיה התקציבית, אך מקדישים את כפולת העמודים הפותחת לניתוחים ביקורתיים של התנהלותו הכללית של השר.

אל מול הצהרה שניפק אתמול כחלון, ולפיה "ניתקל בהתנגדות של בעלי אינטרסים ומוקדי כוח אדירים", מקדישה נעמה סיקולר טור ל"הטבות המס של חברות הענק, תכנוני מס של מנהלים בכירים והטבות של עובדים בחברות ממשלתיות המגובים בוועדים עוצמתיים – המלחמות שהופיעו בחוק ההסדרים המקורי ויצאו ממנו", כמסוכם בכותרת המשנה. "שר האוצר בוחר לעצמו מסלול שלא כולל התנגשות עם חלק מהחזקים באמת", נכתב שם.

טור אחר, שעליו חתום עמרי מילמן, גורס כי "נגידת בנק ישראל קרנית פלוג שלחה אתמול מסר ברור לממשלה ולכחלון: קיצוצים רוחביים ופטורים מעוותים ממס הם ההפך הגמור מלהיות חברתי". הקריקטורה היומית של יונתן וקסמן, הנדפסת היום בפורמט מוגדל, אינה מותירה ספק בנוגע לעמדה המערכתית: השר כחלון נראה בה כשהוא משקה עציץ של הסכמים קואליציוניים, וגוזם את השירותים החברתיים.

2. במאמר הפותח את המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מברך סבר פלוצקר על הנוסח הנוכחי של חוק ההסדרים, ש"נותן ביטוי רשמי להבנה שתם עידן הרפורמות הממשלתיות הגדולות במגזר העסקים".

3. "משרד המשפטים חושד כי כאלף גופים קנו מידע אישי על אזרחים באופן לא חוקי", מודיעה כותרת ב"דה-מרקר". "הרשות למידע וטכנולוגיה תפסה מאגר מידע לא חוקי של חברת דאטה-רינגס, שבו מידע כלכלי-אישי על כלל אזרחי ישראל – שנמכר לגופים מרכזיים במשק", נכתב בכותרת המשנה.

"רמו"ט מסרה כי לקוחות חברת דאטה-רינגס הגיעו מכלל מגזרי המשק – וכללו בנקים, חברות ביטוח, חלק מקופות-החולים, מפלגות, מכוני מחקר, חברות תקשורת ומשרדי עורכי-דין", נכתב בידיעה, שעליה חתום עידו באום. "ההערכה היא כי לפחות אחד משני הבנקים הגדולים במשק וכן כמה בנקים קטנים יותר עשו שימוש במידע שהתקבל מדאטה-רינגס".

4. "אחד הסודות של השיטה הבנקאית [הוא] שהם נותנים לך להרגיש שזה לא בשבילך, שזה מורכב, 'תשאיר את זה לאלה שמבינים טוב יותר'. את המלה 'מורכב' שמענו באחרונה גם בנושא הגז. אפשר להבין את מערכת הבנקאות. כן, זה מורכב. בסופו של דבר, אין כלי שליטה טוב יותר מאשר מסך עשן" (ח"כ מנואל טרכטנברג בכנס לרגל צאת הספר "בגדי הבנקאים החדשים" מאת ענת אדמתי ומרטין הלוויג, "דה-מרקר").

5. מי שירצה דוגמה לאופן שבו ניתן לפוגג מסכי עשן מהסוג שעליו דיבר אתמול פרופ' טרכטנברג יוכל למצוא אותה בטורו של אסא ששון, הנפתח בתיאור של סצינה מתוך סרט הקולנוע "הזאב מוול-סטריט" ונמשך בניתוח חד של התנהלותה הפיננסית של קרן השקעות ישראלית מיוחצנת שקרסה. את ההגדרה "מסך עשן" של טרכטנברג מחליף אצל ששון (ואצל מרטין סקורסזה) המונח "אבק פיות".

ענייני תקשורת

הסתרה. גם לאחר פטירתה של שירה בנקי לא מצאו העיתונים החרדיים לנכון לעדכן את קוראיהם בדבר מעשה הרצח האידיאולוגי שביצע אדם חרדי.

השידור הציבורי. "מה שהכי מלחיץ אותי זה שבתאגיד החדש לא יהיה לנו החופש העיתונאי שיש לנו היום. אני חוששת שבתאגיד החדש יהיו עובדים מוחלשים כמו עובדי קבלן, ללא זכויות, עובדים שחוששים למעמדם. כל זה יביא לעיתונאים חלשים ומפוחדים, שלא יוכלו לפעול במרחב של חופש עיתונאי מוחלט" (מירית הושמנד-מטרני, עורכת התוכנית "סדר יום" ברשת ב', "גלובס").

תקשורת ואכיפה. "עו"ד אורנית קרביץ גילתה בעבודת הדוקטורט שלה כי טון הסיקור התקשורתי של המשטרה, בתי-המשפט והפרקליטות הוא בעיקר שלילי, שחלקים בציבור חסרים ידע בסיסי על אודות הגופים האלה, ושרמת האמון בהם נמוכה" (מתוך כותרת המשנה לראיון עם עו"ד קרביץ, "דה-מרקר").

מגזין פונדמנטליסטי. צבי בראל מקדיש את טורו השבועי ב"הארץ" ל"א-ראסלה", מגזין חדש של המיליציה האסלאמית הרצחנית ג'בהת א-נוסרה. לקוראי המהדורה המקוונת של העיתון מוגש בונוס: המגזין עצמו, הכתוב בשפה האנגלית, בפורמט נוח לעיון.

קונטקסט. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" מתפרסמות היום ידיעות על ספר שחיבר עלי חמינאי, המנהיג האיראני העליון, ובו קריאות להשמדת מדינת ישראל. שתי הידיעות מתבססות על דיווח שהתפרסם שלשום ב"ניו-יורק פוסט". אף שבשני העיתונים נכתב בהבלטה כי מדובר בספר "חדש", ואף שבשני העיתונים מוצג הספר כאנטיתזה לעמדה האיראנית העכשווית כפי שהיא באה לידי ביטוי בהסכם הגרעין מהחודש שעבר, מדובר למעשה בספר שראה אור לפני כמה שנים.