"בית-המשפט אימץ את הסדר הטיעון, לפיו בכל אחד מהתיקים ייגזר עליו עונש של שלוש שנות מאסר תוך חפיפה חלקית של העונש, כך שבסך-הכל ירצה 50 חודשי מאסר", דיווח אתר ynet על גזר דינו של נוכל, מרדכי פלוצר, שהורשע בהונאת כרטיסי אשראי (19.10.10). זה כמובן רק דיווח אחד מני רבים, בכל כלי התקשורת, שאנו נתקלים בו בצירוף המלים המקומם "הסדר הטיעון", שמנסחיו גם אינם טורחים לפרט מה כולל ההסדר הזה ומדוע הושג.

בתקופה האחרונה המונח המוכר, "עסקת טיעון", נעלם כמעט לגמרי, ופינה את מקומו ל"הסדר טיעון". השינוי אינו מקרי. המונח המכובס, המופיע כמעט בכל ההודעות של הפרקליטות לתקשורת, נשמע טוב הרבה יותר.

המלה "עסקה", לפי מילון אבן-שושן, עוסקת במיקח וממכר, ממש סחר עם עבריינים. אבל בפרקליטות שלנו אין עוסקים בדברים כאלה; רק ב"הסדרים". הסדר נשמע הרבה יותר טוב, הוא מזכיר סדר (וחוק), ואפילו המילון חולק לו שבחים: "קביעת סדר ומשטר, מערך של דברים בסדר וללא תקלות". נו? זה לא נשמע הרבה יותר טוב מאשר איזו עסקה אפלה עם אנס או רוצח?

בשפות אחרות העסקה שרירה וקיימת. המונח האנגלי Plea bargain רומז אפילו שלא מדובר בסתם עסקה, אלא במציאה ממש. גם בצרפתית (marchandage) ובשפות אחרות מדובר בעסקה או במשא-ומתן.

לכאורה עסקת הטיעון טובה לכולם. היא מפחיתה מהעומס על בתי-המשפט, הנאשם אינו יוצא נקי, והתביעה (הפרקליטות) חוסכת זמן ועבודה ומקבלת את ההרשעה שרצתה. כשמספרים לנו (בגאווה) שכמעט 100% מהתיקים המשפטיים בישראל מסתיימים בהרשעה, שוכחים לספר לנו שהרוב המכריע של ההרשעות מושג בעסקת טיעון, ולאו דווקא בסעיפים המקוריים.

כך יכול לקרות שיהיו לנו רוצחים מורשעים בהריגה, אנסים שיוצאים עם עונש קל על מעשים מגונים, נהגים שיכורים שמורשעים ברשלנות וכן הלאה. בפרקליטות יכולים לסמן וי בעמודה הסטטיסטית שלהם, אבל זה לא בדיוק חג לאכיפת החוק, אלא יותר חגיגה לעבריינים. לפעמים יש הצדקה לעסקת טיעון, למשל כשאין ראיות או כשרוצים לחסוך מנפגעי עבירות מין עדות מכאיבה. אבל מקרים אלה צריכים להיות היוצאים מהכלל, ולא הכלל עצמו.

לתקשורת יש מקום להשפיע בחזית הזו. העיתונאים המדווחים והעורכים אינם חייבים לחוות דעתם על כל הסדר טיעון, אבל אנחנו חייבים לקוראים, לצופים ולמאזינים שלנו את התמונה המלאה בכל עסקה כזאת: מדוע העדיפה התביעה עסקה על פני משפט, ואילו הקלות מקבל הנאשם, הן בסעיפי האישום, הן בעונש.

התעקשות שלא לוותר על הפרטים האלה עשויה לעורר מודעות ציבורית לריבוי עסקות הטיעון, ולהוציא לאור גם את שיקולי התביעה. ובכל מקרה, אין התקשורת צריכה לכבס מלים עבור הפרקליטות. הקלה בעונש תמורת הודאה זו עסקה לכל דבר. לא הסדר.

איתי נבו הוא עורך חדשות בכיר בקול-ישראל וכתב קול-ישראל לענייני מדע