"מעט 'תג מחיר'"

"מתברר שאירועים כמו הצתת הבית בכפר דומא אינם נדירים כמו שאולי היה אפשר להניח", נכתב הבוקר בפתח ידיעה קצרה מאת אפרת פורשר, המתפרסמת תחת הכותרת "מאז 2008: 15 מקרי הצתה של בתי פלשתינים".

לפי הידיעה, שמודפסת בשולי עמ' 7 של "ישראל היום", המידע על אודות 15 מקרים מתועדים של הצתה או נסיון הצתה של בתי פלסטינים בגדה מאז 2008 "התברר" באמצעות ארגון יש-דין, המתעד הפרות זכויות אדם בשטחים הכבושים. בידיעה מוזכר, לדוגמה, כי "בכפר בורין תועדו 3 מקרי שריפת בתים, ביוני 2014 נשרף בכפר חירבת אבו-פלאח בית על יושביו לאחר השלכת בקבוק תבערה, ובדצמבר הוצת בכפר א-דיראת בית על יושביו".

חיפוש בגליונות העבר של "ישראל היום" מעלה כי אין זה מקרה שרק כעת "מתברר" למערכת "ישראל היום" (ולקוראי העיתון) שמקרי הצתות הבתים בשטחים אינם נדירים כמו שאולי היה אפשר להניח. על הצתת בתים בכפר א-דיראת בדצמבר האחרון ובחירבת אבו-פלאח ביוני אשתקד לא דווח כלל. על הצתה בחירבת אבו-פלאח בנובמבר האחרון דווח בידיעה קצרצרה בשולי עמ' 5 של העיתון ("חשד ל'תג מחיר': אלמונים הציתו בית ליד רמאללה"). על המקרים בבורין בקושי נכתב דבר. בעומק ידיעה קצרה מה-14.3.11, שהופיעה תחת הכותרת המנחמת "מעט 'תג מחיר' והפגנות מחאה", הוזכר כי "קבוצת מתנחלים חדרה לכפר הפלשתיני בורין שליד איתמר וניסתה להצית בתים".

הסיקור החלקי של הטרור היהודי בשטחי הגדה הוא דוגמת קצה לכישלון המקצועי המתמשך של רוב התקשורת הישראלית בסיקור הכיבוש.

אפילו הבוקר, אחרי שהתינוק הפלסטיני עלי דוואבשה נרצח מבקבוק תבערה שהושלך על ביתו, ככל הנראה מידי יהודים, סיקור המעשה בכמה מכלי התקשורת נעשה מרחוק. אם "ישראל היום" ו"מעריב" שלחו כתב לכפר דומא כדי לבקר בבית משפחת דוואבשה ולשוחח פנים אל פנים עם התושבים, אין לכך עדות בגליונות הבוקר. עמית תומר וליאור נוביק מדווחים ב"מעריב" בעיקר מבית-החולים שיבא, שם מאושפזים בני המשפחה ששרדו ("בין המבקרים היה גם הזמר אביב גפן, שהגיע עם רעייתו שני"). חמישה כתבים של "ישראל היום" חתומים על ידיעה קצרה הכוללת ציטוט מפי קרוב המשפחה מוחמד דוואבשה ודיווח על המבקרים הרבים שבאו לבית-החולים שיבא ("אחד מהם היה הזמר אביב גפן, שהגיע עם אשתו שני פרידן").

כרזה עם דמותו של עלי דוואבשה מונפת בעזה, 1.8.15 (צילום: עבד רחים חטיב)

ב"ידיעות אחרונות" שלחו את עודד שלום לכפר דומא יחד עם הצלם שאול גולן. התוצאה היא רשימה התופסת את כל עמ' 12 בעיתון. מוחמד דוואבשה, המצוטט גם ב"ישראל היום", מצוטט בהרחבה ב"ידיעות אחרונות". בין היתר הוא מספר: "ריהאם אמרה, 'תצילו את אחמד', ואבראהים רץ וחילץ את הילד בן ה-4 שעמד בכניסה למטבח ורק רגליו היו שרופות. אחר-כך הוא ובשאר חזרו לבית השרוף, ואבראהים רצה להיכנס להציל את עלי התינוק, אבל בשאר תפס אותו ביד חזק, יעני עצר אותו, כי האש כבר תפסה את כל הבית, וצעק עליו, 'חלאס, הילד מת, אי-אפשר לעשות כלום'".

חלק נכבד מהדיווח של שלום אינו מוקדש לאירוע בכפר דומא, אלא דווקא לעימות שפרץ לא רחוק משם, בכפר קוסרא. לפי שלום, בעוד הוא עומד עם תושבי הכפר ליד הבית השרוף ושומע על המקרה, סיפר לו פעיל בארגון רבנים-לזכויות-אדם על עימות המתלקח בקוסרה והוביל אותו לשם. שלום מתאר בפירוט את המפגש האלים בין פלסטינים למתנחלים, כשחיילים ושוטרים ישראלים – מבולבלים ועייפים וחסרי אונים – נקלעים ביניהם. המתנחלים ביקשו מהחיילים לירות בפלסטינים כדורי גומי, הפלסטינים יידו אבנים, החיילים ירו רימוני הלם וכדורי גומי, שוטר שלף אקדח טייזר והחל לירות לכל עבר, הפלסטינים השליכו עוד אבנים, החיילים הגיבו גם בירי גז מדמיע, פלסטינים הציתו צמיגים, וחייל ירה כדור גומי שפגע ברגלו של צעיר פלסטיני, שפונה באמבולנס.

עימותים שכאלה אינם מתרחשים רק למחרת רצח תינוק פלסטיני. לו היה ל"ידיעות אחרונות" כתב קבוע בשטחים הפלסטיניים, היה יכול לפרסם דיווחים שכאלה מדי יום ביומו ולהביא מעט משגרת הכיבוש אל בתי הישראלים בתחומי ישראל הריבונית.

"הארץ", כלי התקשורת היחיד בישראל המחזיק עיתונאי (במקרה זה עיתונאית) בשטחי הרשות הפלסטינית, מדווח דרך קבע, יותר מכל כלי תקשורת מהזרם המרכזי בישראל, על הכיבוש. הבוקר, כצפוי, מביאה עמירה הס דיווח מפורט יותר מכל עיתונאי אחר על שהתרחש בדומא. היא מצטטת באריכות מדבריו של אבראהים דוואבשה, בנו של מוחמד המצוטט ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", ומציינת עובדות שנעדרות מדיווחי יתר כלי התקשורת ומספקות מעט רקע על המשפחה:

סעד דוואבשה, האב, הוא בן 30 ועובד כפועל בניין בהתנחלות נופים. ריהאם דוואבשה, האם, היא בת 27 ועובדת כמורה למתימטיקה בתיכון בכפר כוסרא. בדומא אין אמבולנס, ובני המשפחה הובילו את בני הזוג ובנם אחמד במכוניות פרטיות. סעד בתא המטען, ריהם שכבה במושב האחורי. חלון מכוניתו של סעד, שחנתה ליד ביתם, נשבר בידי בני המשפחה כדי שיוכלו להוריד את מעצור היד, להזיזה, ולמנוע ממנה לעלות באש. סעד, שקנה את הרכב כדי שיוכל להגיע למקום עבודתו בהתנחלות, עדיין משלם עליו בתשלומים.

בטור נפרד מתארת הס את תחושת הבוז והרחמים שחשים תושבי הכפר כלפי כוחות הביטחון הפלסטיניים ולרשות הפלסטינית כולה, על שאינם מסוגלים לשמור על בטחונם. על ביקורו של אביב גפן בבית-החולים שבו מאושפזים בני משפחת דוואבשה אין מדווח ב"הארץ".

"בשטחים המשוחררים"

"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מפרסמים עמודי שער חריגים לציון רצח עלי דוואבשה. על פני מרבית שער "ידיעות אחרונות" מתפרסם טקסט מאת הסופר אשכול נבו, המביע כעס ומעודד את "הרוב הדומם" להפסיק את דומייתו. "לא בשביל זה קמה מדינת היהודים", כותב נבו. "לא בשביל לשרוף תינוקות בעודם ישנים". כל התוכן המערכתי עד עמ' 16 (כולל) מוקדש למעשה הרצח בדומא, ולו בלבד. הכפולה הפותחת של העיתון נפתחת בשיר "שנאה" מאת ויסלבה שימבורסקה (קטע מהשיר מצוטט במאמר מאת מאיר עוזיאל במדור הדעות של "מעריב", המוקדש לשנאה שרוחש העולם לעם ישראל).

בראש שער "הארץ", מעל לקפל אך מתחת לכותרת הראשית המוקדשת לרצח, מתפרסם מאמר מאת הסופר דויד גרוסמן, הקושר בין רצח התינוק הפלסטיני לכיבוש המתמשך ומביע פסימיות באשר לעתיד. מעניין כיצד היו נוהגים הבוקר ב"הארץ" לו צונאמי היה גורם במהלך סוף-השבוע ללמעלה מ-10,000 נעדרים ביפן.

"במין עיקשות מכחישת-מציאות מסרבים ראש הממשלה ותומכיו להבין לעומקה את השקפת העולם שמתגבשת בתודעתו של עם כובש, לאחר כמעט 50 שנה של כיבוש: את התפיסה שלפיה יש שני סוגי אדם, ושהעובדה שאחד מהם כפוף לאחר פירושה, כנראה, שהוא, מטבעו, גם נחות מהאחר", כותב גרוסמן. "שהוא, איך לומר, פחות אדם מהכובש, מה שמאפשר – לאנשים בעלי מבנה נפש מסוים – את הקלות המחרידה של נטילת חייו של האחר הזה, גם אם הוא בן שנה וחצי".

"ישראל היום" ו"מעריב" אינם מביאים סופר מן החוץ כדי להביע בעמוד השער זעזוע אל מול רצח התינוק דוואבשה. ב"מעריב" מתפרסם על פני כל עמ' 4 מאמר מאת בן כספית, התוקף את בנימין נתניהו יחד עם "שריו, שליחיו ואוהדיו". כספית טוען כי "מי שזורע גשם, קוצר סופה", בלי לציין איך וכיצד נתניהו זרע לאחרונה גשם. ב"ישראל היום" אין מאמר אחד המובלט על פני היתר. דן מרגלית וחיים שיין חולקים את הכפולה הפותחת בטקסטים שכוללים ביטויים כגון "נראה שנפל דבר" ו"שלום הפלשתינים בשטחים המשוחררים".

"הסתה"

אחרי פיגועים קטלניים של פלסטינים ביהודים, נוהגים ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון להאשים את הרשות הפלסטינית ב"הסתה" ולטעון שהסתה זו היא שהביאה למעשה. הבוקר אין קריאות דומות מצד ההנהגה הישראלית כלפי עצמה. למעשה ההפך הוא הנכון. המהלך שחוזר על עצמו במרבית ההתבטאויות הפומביות המצוטטות בעיתונים הוא של התבדלות מהמבצעים, התרחקות מהמעשה והכחשת כל קשר בין המדיניות הממשלתית הרשמית וההתבטאויות הקיצוניות של כמה מנבחרי הציבור לבין הרצח בדומא.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר את משפחת דוואבשה בבית-החולים תל-השומר, 31.7.15 (צילום: פלאש 90)

ב"ישראל היום" בולטת במיוחד דמותו של בנימין נתניהו. הוא מצוטט בכותרת הגג לראשית ("יש קצוות מטורפים; טוב שההנהגה מתאחדת נגדם"), תצלומו מעטר את הכפולה הפותחת ("זו לא רוח עמנו"), ותיעוד שלו מתפרסם גם בכפולה השנייה ("רה"מ נתניהו בביקור בשיבא"). במקום להתמקד ב"הסתה" כותבים על "שנאה". שתי הכפולות הפותחות בעיתון זה נושאות את המוטו "צו פיוס", כמו לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי פעיל ימין.

באופן מקרי, רצח עלי דוואבשה בוצע בדיוק שנה פחות יום לאחר אחד האירועים הקשים ביותר במהלך מבצע "צוק איתן", האירוע המכונה "יום שישי השחור", מבצע התגובה של צה"ל לנפילתו של סגן הדר גולדין, או גופתו, בשבי חמאס. לפי דו"ח שפורסם בשבוע שעבר על-ידי ארגון אמנסטי-אינטרנשיונל, במבצע זה נהרגו בין 135 ל-200 פלסטינים. בצה"ל טוענים כי נהרגו בו רק 41 פלסטינים, מהם 14 טרוריסטים. בהנחה שהמספר המדויק נמצא אי-שם באמצע, אפשר לקבוע שכמה עשרות פלסטינים חפים מפשע נהרגו מאש צה"ל באותו היום, ובהם מן הסתם גם זקנים ותינוקות.

שערי העיתונים ביום הראשון לאחר "יום שישי השחור", 3.8.14

ביום ראשון שלאחר האירוע, רק "הארץ" דיווח בשער, ובהרחבה בפנים העיתון, על עשרות ההרוגים הפלסטינים ברפיח. בשער "ישראל היום" קשה היה למצוא לאירוע זכר. מרבית השער, ושתי הכפולות הפותחות בעיתון, הוקדשו למותו של סגן גולדין. ברצועה צרה במעלה השער צוין כי עד אותו מועד נהרגו במבצע "צוק איתן" כ-1,700 איש. הדיווח על עשרות ההרוגים מאש צה"ל באזור רפיח נקבר בפסקה השנייה בידיעה בעמ' 13. בשערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לא הוזכר ההרג ההמוני ברפיח כלל. למעשה ב"ידיעות אחרונות" כלל לא דווח על עשרות ההרוגים ברפיח, גם לא בעמודי הפנים בעיתון. כל שנכתב, בעומק הדיווחים וטורי הפרשנות, הוא שהאזור הותקף וכי "הפלסטינים שילמו מחיר כבד". על-פי "ידיעות אחרונות", ומרבית התקשורת בישראל, לא רק שחייו של חייל יהודי אחד שווים יותר מחיי כמה עשרות אזרחים פלסטינים, אלא שתיאור המוות שלו מוחק לחלוטין את עובדת מותם.

זו דוגמה אחת, קיצונית אך אופיינית, לדה-הומניזציה של הפלסטינים בתקשורת ישראלית. כך מעצבים תפיסת עולם הרואה בפלסטינים תתי-אדם. הדה-הומניזציה הזו אינה באה משולי השוליים של ציבור המתנחלים, וגם לא מכמה פרחחים במפלגות הקואליציה, אלא מלב הקונסנזוס הישראלי. במקרה הזה, הקונסנזוס התקשורתי.

מה שלא עובד בכוח

"יעלון: מעצרים מינהליים נגד יהודים לגביהם יש מודיעין על פעילות טרור", נכתב הבוקר בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום". לילך שובל ועדנה אדטו מדווחות כי שר הביטחון יעלון הנחה את ארגוני הביטחון להשתמש במעצרים מינהליים נגד טרוריסטים יהודים, "גם כאלה שברור שמעורבים במעשי טרור, אך אין די ראיות נגדם", ניסוח מוזר בהתחשב בעבודה שבדיוק עבור אלה נועד הכלי המכונה "מעצר מינהלי", מעצר מתמשך בלא הגשת כתב אישום בשל העובדה שאין די ראיות להגשתו.

הפגנה של הוועד הציבורי נגד עינויים, 2009 (צילום: קובי גדעון)

מכל מקום, רוב הפרשנים תומכים ביוזמת שר הביטחון וכמה מהם מוסיפים עליה רעיונות משלהם. "יהודים החשודים במעשי טרור, שבניגוד לפלסטינים אינם חשופים לחקירות אגרסיביות המנומקות בצורך למנוע פיגועים נוספים, מסוגלים לא פעם לשבת חודש או חודשיים במעצר בלי להודות בדבר", מציין עמוס הראל ב"הארץ", המתון מבין כל הפרשנים.

ב"ידיעות אחרונות" קובל אלכס פישמן על כך ש"אין מעצרים מינהליים" וטוען ש"הדרג המדיני לא מספק לצבא את הכלים המשפטיים כדי להפעיל את סמכותו כריבון בשטח". ב"מעריב" כותב בן כספית כי "הגיע הזמן שהחברים האלה יבלו במעצרים מינהליים, בדיוק כמו טרוריסטים פלסטינים".

ב"ישראל היום" נוקט דן מרגלית שפה מסויגת יותר וכותב כי "המעצרים המינהליים הם לראשונה אופציה שיש להביאה בחשבון". עם זאת, יואב לימור, הפרשן הצבאי של העיתון, לוקח את התגובה צעד אחד קדימה וטוען כי "חייבים לאפשר לשב"כ לעבוד ולסכל, לחקור ולטלטל". "לטלטל" הוא המונח המתייחס לאחד מאמצעי העינויים הנהוג בשב"כ ונאסר לשימוש בעקבות עתירה לבג"ץ.

ב"ידיעות אחרונות" טוען הכתב הצבאי יוסי יהושוע כי "צריך להגדיר את התארגנויות הימין הקיצוני כארגוני טרור ולהעניק לכלל הגופים את הסמכויות הדרושות – הוצאת צווי מעצר מינהליים, סמכויות חקירה, שימוש בכוח". יוסי מלמן, הפרשן הבטחוני של "מעריב", מצטרף לקריאה וכותב הבוקר כי "נגד חשודים [יהודים] שמובאים למעצר צריך להתייחס כאל פצצה מתקתקת ולהפעיל את כל אמצעי החקירה – גם טלטולים ולחץ פיזי מתון".

הטרור הסטרייטי

"הטרור הסטרייטי לא מתחיל ולא נגמר בפיגועי דקירה או בירי חסר הבחנה. הטרור הזה הוא יומיומי, והוא מתחיל בארונות שהחברה הסטרייטית בונה סביבנו ובפחד, ולפעמים גם בשנאה העצמית שהיא מטמיעה בנו ושכתוצאה מהם כאשר אנחנו נפגעים – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתקומם או לדבר על זה, כי במקרים רבים זה גורר פגיעות נוספות", כותבת דן וג במדור הדעות של "הארץ".

הפגנת מחאה בעקבות דקירת צועדי מצעד הגאווה, ירושלים 1.8.15 (צילום: יונתן זינדל)

במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" משוחחת אתי אברמוב עם ליגל טרזי, סטרייטית שהצטרפה למצעד הגאווה שנערך בירושלים לפני עשור ונפלה קורבן לסכינו של ישי שליסל. לדבריה, אחרי שפורסם דבר הפגיעה בה, נתקלה ב"אנשים שלא הכירו אותי, מהרחוב, שהיו רואים אותי ומקללים: 'לסבית' ו'איכסה'. פתאום הרגשתי מה זה להיות לסבית. יצאתי מהארון בלי להיות שם בכלל. אני זוכרת שיום אחד הלכתי לחברה בגבעת-זאב וכמה נערים התחילו לצעוק לעברי: 'לסבית מסריחה' ולרדוף אחרי ברחוב".

בעיתון "המודיע" מדווח על רצח עלי דוואבשה ופציעת בני משפחתו, על חייל שנפצע מדליקה בבסיס רמון, על תושב הגולן שנפצע מתקיפת זאב, על פועל שנפל באור-עקיבא ונפצע קשה, על רוכב אופנוע שנהרג בתאונה, על שני פצועים קשה בתאונת דרכים נוספת בצפון ועל שני אזרחים שהוכשו על-ידי נחשים ונפגעו בינוני. אין מדווח בעיתון זה, כמו בעיתונים חרדיים אחרים, על הפצועים מדקירת ישי שליסל במצעד הגאווה.

רכילות

בפתח מדור הרכילות של "ידיעות אחרונות" מדווח צחי קומה על חתונת גלעד קינן, בנו של מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן, עם שחר אלרואי, נכדתו של יצחק תשובה. ההפגנה שערכו במקום חברי באים-לבנקאים אינה מוזכרת כלל.

במדור הרכילות של "מעריב", תחת הכותרת "מנפלאות סוף-השבוע", מדווחת מיכל גלנטי כי "עופר נמרודי מבלה בחופשה בריביירה הצרפתית".

ענייני תקשורת

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי "בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הוצאו מחוק ההסדרים שורה של שינויים מבניים מתוכננים הנוגעים לשוק התקשורת ולפיקוח עליו".

ב"ישראל היום" מבהירים כי בטעות נכתב ביום שישי האחרון, מתחת לתצלומו של ניצב בנצי סאו, שמו של קצין משטרה אחר.

מודעת גילוי-הדעת של בנק UBS, שפורסמה בשבוע שעבר ב"גלובס" ו"דה-מרקר", מתפרסמת הבוקר גם בעיתון שאחראי לחשיפה שחוללה את המודעה – "כלכליסט".