סדרת הכתבות שפורסמה ב"מעריב" בתחילת החודש, שהביאה את קולם של העסקים הקטנים, היתה הדגמה נוספת של תופעה ישנה יחסית – היחס האוהד והלא ביקורתי דיו שמקבלים בתקשורת ארגוני התעשיינים. הכוונה כאן היא לאו דווקא למתרחש בעמודי הדעות, שם בהחלט ניתן לשמוע קולות תומכים לצד קולות מתנגדים, אלא להתייחסות הלא ביקורתית שגופים אלה מקבלים בדיווחי החדשות.
אין ספק שקולם של בעלי העסקים, בוודאי בעלי העסקים הקטנים שכיכבו בסוף השבוע ב"מעריב", צריך להישמע. מצוקתם נוכח המשבר הכלכלי היא אמיתית, ויש לה השפעה משמעותית על המצב הכלכלי בכלל המשק הישראלי. אבל צריך לזכור – מאחורי השמות מעוררי ההזדהות "התאחדות התעשיינים", "איגוד לשכות המסחר", "התאחדות הסוחרים" ודומיהם פועל בדרך כלל גוף שהשם המתאים הוא לו הוא אחר: לובי.

"לובי" אינה מלה גסה, ולומר כי גוף מסוים מתפקד כלובי אינו עלבון. לגופים האלה, שמאגדים קבוצות ומנסים לקדם את עניינם בתקשורת או בממשלה, יש חלק חשוב במשחק הדמוקרטי. זו אמנם גרסה מתוחכמת ומפונקת של מעורבות פוליטית, אבל לובי אינו שונה במהותו מהפגנה – קבוצת אנשים בעלי אינטרס משותף מנסים להשפיע על מקבלי ההחלטות. אבל, בכל הנוגע ליחס התקשורתי שמגיע לגופים האלה – ובכן, אסור לרגע לשכוח מה הם. אמנם, לפחות כמה מהארגונים הללו לוקחים על עצמם משימות נוסף לתפקידם הלוביסטי, אבל בוודאי שבכל הנוגע לקשר שלהם עם התקשורת יש להתייחס אליהם כאל לובי.

זה לא אומר שצריך לחשוד בהם שהם משקרים. סביר מאוד להניח שהנתונים שהם מספקים הם נתוני אמת. אבל צריך בהחלט להניח שהם בוררים היטב אילו נתונים למסור לתקשורת ואיך להציג אותם. דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא בכתבתה של מיכל גרינברג ב"מעריב" מה-6 במרץ השנה ("לא רק המפעלים הגדולים, 70% מהעסקים הקטנים במשבר"), שם היא מדווחת כי לפי נתוני לשכת ארגוני העצמאיים והעסקים בישראל, לא פחות מ-98% מהמעסיקים במשק הם עסקים קטנים.

מדובר כנראה בנתון אמיתי, גם אם קשה לאימות ממקור בלתי תלוי (בשנתון הסטטיסטי שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא מצאתי התייחסות לנתון הזה). אבל הנתון שמפרסמת גרינברג יוצר רושם מטעה, כאילו חלקם של המעסיקים הקטנים בכלכלה הוא עצום. ובכן, עסקים קטנים הם אולי 98% מהמעסיקים, אבל עובדים בהם רק מעט יותר משליש מהמועסקים (על-פי הכתבה, מועסקים בעסקים קטנים כמיליון איש, ועל-פי השנתון הסטטיסטי לישראל מספר המועסקים בישראל ב-2008 היה מעט פחות משלושה מיליון).

העובדה שהלובי של העסקים הקטנים מציג את הנתון הזה אינה מפתיעה. אגב, הוא שב ומעלה אותו בפורומים שונים וביחס לנושאים שונים (למשל ב"דה-מרקר" וב"גלובס"). מה שפחות ברור הוא מדוע העיתונאים בוחרים שוב ושוב לצטט אותו כלשונו.

הכתבה של גרינברג היתה כולה במה לנציגיהם של ארגוני מעסיקים למיניהם, ששטחו את טענותיהם כלפי הממשלה. מפיהם של אלה מצוטטים בכתבה אוסף של נתונים, מעניינים אמנם, אבל מאוד מגמתיים ומלאי הערכות ותחזיות שלא ברור על מה הן מבוססות, למעט על מלתם של אותם דוברים. הכתבה אף הגדילה לעשות והביאה כדיווח, לא כציטוט, דברים שעולה לפחות חשש קל שאינם אלא ציטוט של דוברי ארגוני המעסיקים, כמו "כך קורה שמבין הפתרונות המוצעים, אין פתרון מעשי עבור העסקים הקטנים".

הכתבה האמורה אינה יוצאת דופן. השדולות של המעסיקים מקבלות בעיתונות במה נרחבת, שאינה ביקורתית דיה. אמנם יש בהחלט לשתף את ארגוני המעסיקים בשיח הציבורי, אבל חשוב לזכור שהם אינם מרואיינים תמימים – הם פונים אל התקשורת במטרה ברורה ומוצהרת לקדם את עניינם של שולחיהם. הנתונים וההערכות שהם מוסרים הם אולי כנים, אבל מעצם טיבם מוטים ועלולים לעתים להטעות. למעשה, זוהי אולי ההצלחה הגדולה ביותר שיכולה שדולה לרשום לזכותה – לגרום לשומעיה לשכוח שהיא שדולה.