מרגע שהפליג גדעון לוי למסע לביתו של רוג'ר ווטרס, הקמב"ץ העולמי של המאמץ להטלת חרם תרבותי על ישראל, לא היה ספק שזעקת המבקרים תעלה מתיבות הטוקבקיסטים ובכל רחבי הרשת. ולא רק מפני שלוי הוא בבחינת סדין אדום לכל מי שנמצאים מהמרכז ימינה, או שבעיני אנשים אלה אין זה ראוי לתת במה למי שממלא תפקיד מרכזי בתנועות ה-BDS – אלא גם משום שאפשר וצריך לשאול מה טעם בדו-שיח בין מראיין ומרואיין ששניהם סבורים שרק לחץ בינלאומי של ממש עשוי לחלץ את ישראל מהבוץ שהיא נתונה בו בשל יחסיה עם הפלסטינים.
הטקסט של לוי חי, תיאורי, קריא. הוא מאמץ את הדפוס הנחשב של "ראיון 'פלייבוי'" – הקדמה ארוכה עם מידע וצבע על המרואיין, ואחר-כך שיחה מקיפה, שאינה מתנהלת בחטף, אלא במשך שעות ארוכות. למי שמופתע מההקשר בין איכויות עיתונאיות ל"פלייבוי" ראוי להזכיר כי מגזין העירום של יו הפנר קנה לו שם לא רק בזכות נערת האמצע החשופה ושפע ה"שפנפנות" המעורטלות; בין דפיו פורסמו סיפורים קצרים של גדולי הסופרים וציורים של ענקי המאיירים, ונכלל בו גם הראיון החודשי: שיחה איכותית ומעמיקה עם סופר, במאי, שחקן, אמן, מוזיקאי או פוליטיקאי. את הראיונות מבצעים וכותבים מיטב העיתונאים האמריקאים.
בדומה לראיונות "פלייבוי", גם הדו-שיח בין לוי לווטרס מתבסס, בין היתר, על האינטימיות הנוצרת בין המרואיין לאורחו. אלא שבתוך הקשר החם הזה, האורח מישראל לא ממש מאתגר את בן-שיחו. הוא אינו מציג לו נתונים על הקורבנות בישראל מפיגועי טרור מאז הסכמי אוסלו, ונוטה להשכיח שמדובר בסכסוך שיש לו שני צדדים ההורגים זה בזה. וכך, בבית המרווח של ווטרס בהמפטונס, על כוס יין לבן ובאולפן ההקלטות, נדמה שהכתב והמוזיקאי בעיקר מפרכסים זה את זה, בטרם עוברת השיחה לעיסוק בדברי ימי פינק-פלויד.
רבים, בעיקר מבני הדור שגדל על אחת הלהקות הבולטות במחצית השנייה של המאה ה-20, התמוגגו ודאי מקריאת הראיון. אבל התגובות אכן לא איחרו להגיע. בשבת בבוקר התקרב מספר הטוקבקים בתחתית הראיון באתר "הארץ" ל-400. הביטוי "הלך הזרזיר אצל העורב" חזר יותר מפעם אחת.
גדעון לוי ורוג'ר ווטרס על שער מוסף "הארץ", 31.7.15
רוב המבקרים לוקים בעיקר בעיוורון ובאי-רצון להבין מה קורה בעולם: הערך העיקרי של הראיון הוא בעובדה שהוא מציג בפני הציבור הישראלי, גם אם לא בפעם הראשונה, כיצד אנו נראים בעיני העולם, ומהו הלך הרוחות בקרב חלקים לא מבוטלים של האליטות במערב. העיוורון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהיחס המקומם כלפי גדעון לוי. לוי ראוי דווקא למלוא ההערכה האזרחית והמקצועית על תרומתו במשך עשרות שנים להאנשה של הצד הפלסטיני ולהצגת נקודת המבט של שכנינו-יריבינו שלא מבעד לפריזמה של גורמי ההסברה הרשמיים של ישראל.
היו גם ביקורות שנגעו לזהות המראיין. בפייסבוק כתב על כך יוסי אחימאיר: "הראיון היום במוסף 'הארץ' – גדעון לוי מראיין את רוג'ר ווטרס – כמוהו כאילו בן-ציון גופשטיין יראיין את ישי שליסל ב'יתד נאמן'. אוטו-אנטישמי ישראלי מראיין, בחיוכים מאוזן לאוזן, את האמריקאי הלוחם להחרמת ישראל. אח, איזו אידיליה בפרבר העושר של דרום לונג-איילנד... מעבר לקו הפוסט-ציוני, המתגבר מיום ליום בעיתון של שוקן – זהו כישלון מקצועי-עיתונאי שכמותו כבר מזמן לא נראה מעל דפי העיתונות המודפסת בישראל".
לא נעסוק כאן בהשוואה המופרכת והמוגזמת במשפט הראשון, וגם בביטוי "אוטו-אנטישמי" – שיש בו דה-לגיטימציה מכוערת של כל מי שחולק עקרונית על מדיניות ממשלות ישראל. כאילו איננו חיים במדינה דמוקרטית, שבה זכותו, אולי גם חובתו, של אזרח להשמיע קול כאשר נראה לו שהמדינה מידרדרת לתהומות של אסון. אבל יש משהו בסיפא של הביקורת. אין ספק שהיה מעניין שבעתיים להאזין לדו-שיח שבו היה המראיין מציג קצת יותר "שאלות קשות" לבן-שיחו.
"לך וראיין אגדה", גאולה כהן מראיינת את אריאל שרון ב"מעריב", 15.12.1967
הביקור של גדעון לוי בחצרו של ווטרס הזכיר לי את אחת היצירות הקלאסיות בז'אנר הזה, של הראיונות שבהם זורמת בעיקר הסכמתו של המראיין עם מארחו ואולי גם הערצתו אליו. היצירה ההיא ראתה אור ב"מעריב" ב-15 בדצמבר 1967. את הראיון – עם אלוף אריאל שרון – ערכה גאולה כהן, שהיתה עיתונאית בעיתון הנפוץ ביותר במדינה דאז, וכך נפתח הראיון:
לך וראיין אגדה,
לך וראיין אגדה עם דם,
לך וראיין אגדה במדים.
האגדה המלווה את דמותו של אריק שרון לא התחילה במלחמת ששת הימים; היא נמשכת עוד מאותם ימים ולילות בהם חברון ועזה, קיביה וקלקיליה, היו הרחק מעבר לגבול ולדמיון ישראל, אבל כבר נטבעו בהם עקבות רגליהם ודמם של אריק וצנחניו [...] האגדה תעניק לו אולי עוד צלקת אחת, אבל כמו תמיד תנחיל לו ניצחון. כמו אז, כמו באותם ימים".
"אני לא יודעת את סוד הקסם העושה אדם לגיבור-עם אגדי", כתבה כהן, בהתעלמה מכך שהסוד טמון בדיוק בראיון הזה ובדומיו באותן שנים. טקסטים כשל כהן הם הלבנים שמהן נבנית דמותו של אדם בעיני הציבור ונוצרים מיתוסים. "הוא לא חלק, הוא לא עגול, לא מרובע. גוש אחד, לא מהוקצע. לא אוהבים אצלנו מבנה גיאומטרי כזה", כתבה כהן בין קטעי הראיון.
"קשה אמנם להסתדר עם זה, ואז – כשמנסים להחליק ולשפשף, עלול לרדת דם, לעלות צעקות, אולי גם לעוף קללות". וגם: "אריק הוא כיום מבחינות רבות מוצר טבעי של צה"ל, אבל גם צה"ל הוא כיום מוצר טבעי של אריק. קשיי הקליטה שעברו עליו כאן, במקום מעצורים שימשו לו, להפך, אתגר: שברגע שהחליט שצה"ל הוא מטרתו – נהג כפי שהוא נוהג בשדה הקרב: לא חוזרים עד שמשיגים את המטרה".
זו רוחו של הראיון כולו, המסתיים כך: "כשאני מסתכלת עכשיו על משקלה הסגולי של המאסה הזו היושבת למולי בכובע צנחנים אדום ומקרינה סביבה כוחות ביטחון בעוצמת אמונה אדירה שכזאת, אני יודעת לא רק שאפשר לסמוך, אני מרגישה לא רק ש'בטוח' לחיות – אני גם יודעת ומרגישה שכדאי לחיות, ושטוב; ואם דוחקת בי עכשיו שמחת בראשית לקרוא באוזני כל יהודי בעולם פעמיים 'כי טוב', זה משום שאני מרגישה עכשיו ויודעת שעם ש'אריקים' כאלה לו, יכול לא רק לישון לבטח בלילה מפחד אויב, אלא לחולל נפלאות, לעשות גדולות ולנצח – גם במלחמת ששת הימים של היצירה".
עיתונאי "ישראל היום" מראיינים את הבעלים, שער "ישראל השבוע", 9.5.2014
סגנונו של גדעון לוי, צריך להודות, אינו דומה לזה של גאולה כהן. גם העיתוי שונה. כהן נפגשה עם שרון חצי שנה לאחר מלחמת ששת-הימים, כאשר מדינה שלמה הסתמאה מהניצחון המהיר. אילו היתה כהן שבה לראיין את שרון אחרי ההתנתקות מרצועת עזה, ודאי היו לה מלים אחרות כדי לתארו, ושאלות קשות יותר להציב בפניו. אבל הראיון האוהד, אפילו המתחנף, אינו מאפיין רק שעות כאלה. ראיונות טריים יותר שעיקרם הוא ליטוף ידידותי למרואיין פורסמו גם באחרונה – גם אם נדלג על הראיון עם שלדון אדלסון בעיתונו "ישראל היום". הנה למשל הראיון שערכה הסופרת נעמי רגן בפברואר השנה עם שרה נתניהו ל"ג'רוזלם פוסט" ופורסם גם – בשינויים מסוימים – ב"מעריב סופהשבוע".
מבחינה עיתונאית צרופה קשה להתמוגג, בלשון המעטה, מראיונות כאלה. המראיין אמור להגיע מצויד היטב במידע שיאפשר לו להקשות על בן-שיחו ובשק מלא בשאלות נוקבות. במציאות, למרבה הצער, לא כל הראיונות הם כאלה, בעיקר בטלוויזיה, שם הראיון אינו דווקא מוצר עיתונאי אלא שואו, שבו המראיין הוא כוכב גדול לא פחות מאורחו, ועצם הראיון הוא לא פעם החגיגה העיקרית, לא מה שנאמר בו. רמז להשפעת הרוח הטלוויזיונית הזו על עיתון רציני כ"הארץ" אפשר למצוא בתצלום הפותח את שמונה העמודים המוקדשים לשיחה: שני גברים בג'ינס, מחייכים זה לזה. שני כוכבים.