הפגנה למען רשות השידור. ירושלים, 8.3.10 (צילום: "העין השביעית")
כל הקלישאות המוכרות מסכסוכי עבודה בישראל היו במשבר האחרון במשק: איומים להשבתה גורפת, דיווחים על "עליות, מורדות ונסיונות לכופף ידיים", וכמובן ישיבת ה"עד שייצא עשן לבן" הבלתי נמנעת, בלילה האחרון. אבל הצורה הבלתי קלישאתית שבה הסתיים המשבר עוררה בי קנאה עזה: שבועיים בלבד אחרי שפרץ, גילו מנהיגי ההסתדרות וראשי משרד האוצר מידה של רצון טוב. נחתם הסכם נאה וכולם יצאו מרוצים.
שלוש שנים וחצי נמשך סכסוך העבודה ברשות השידור, העונה לשם "דיוני הרפורמה". מאות ישיבות עבודה, שבועות של עיצומים והשבתות, ואינספור מלים-מלים-מלים. שנים של מרתון מתיש, של תחושה שהנה-הנה, או-טו-טו, בקרוב ממש-ממש, ייחתם ההסכם הסופי. למעלה משלוש שנים, וכמעט כלום. שום דבר מוחשי.
כיוון שאין בכוונתי להלאות את הקוראים, לא אשוב ואדבר בשבחי השידור הציבורי; לא אזכיר את העובדים המסורים, את העיתונות המצוינת שמטפחת רשות השידור לדורותיה, ולא אחזור על יתרונותיה של תוכנית הרפורמה. אפילו לא אציג את הרשימה הארוכה של המשחרים לטרף הקל, אותם אינספור גורמים שיתענגו על התרסקותה של רשות השידור. כותבים מוכשרים ובקיאים בחומר ממני עשו את זה קודם.
יתרה מכך: בהכירי את הנפשות הפועלות במשא-ומתן על הרפורמה, אני יודע שמדובר באנשים רציניים וברי לבב. לפחות כמה מהם כאלה. אין לי ספק שכוונותיהם כנות ומעשיהם נועדו להשביח את שידוריה של הרשות מצד אחד, ולהימנע ככל שניתן מפגיעה בעובדיה מצד שני.
אני מבקש לדון כאן בהשלכותיה של הדרך אל הרפורמה.
הדרך הזו, שכולה רצופה כוונות טובות, יצרה ברשות השידור מציאות של גיהנום. לא פחות. צועדים בה בעצלתיים פקידי האוצר, נציגי הוועדים וראשי ההנהלה, ומאחוריהם נגררים אלפיים עובדים חבולים ומותשים. כמי שזה מקרוב חזר לשם אחרי שנתיים של חל"ת, מצאתי ברוממה בעיקר עמיתים מיואשים ואף כאלה שהגיעו לשלב הבעייתי במיוחד, שלב האדישות הפוסט-ייאושית.
אמנם הותוותה תוכנית התייעלות, נוסחו אי-אילו הבנות, נחתמו כמה טיוטות, סוכמו עיקרי הסכמים. אבל הדרך הממושכת ורבת החתחתים חוללה, כך נדמה, את אחת המחלות המסוכנות ביותר לגורלו של כל ארגון באשר הוא: מחלת אי-הוודאות.
ערפל סמיך אופף את עובדי רשות השידור בשנים האחרונות. הם אינם יודעים אם תהיה בכלל רפורמה. ואם תהיה, התסתיים בפרישה מרצון או בפיטורי-אסון; הם אינם יודעים מה יעלה בגורל פרנסתם ובגורל עתידם המקצועי; לעתים תכופות הם אינם יודעים מה ייכתב בתלוש המשכורת שלהם, אם יקבלו בכלל משכורת בסוף החודש. באורח פרדוקסלי, לא רק העובדים נכללים בקטיגוריית "קורבנות הרפורמה הממאנת להתממש", גם ההנהלה. תראו לי מנהל שמסוגל לפתח, ליצור ולרענן כאשר במשך שנים הוא עצמו שרוי באי-ודאות. מנהל ברשות השידור אינו יכול לגייס עובדים חדשים, אין באפשרותו לתכנן לטווח הבינוני והרחוק, אין לו מקל ואין לו גזר, כי המערכת בקיבעון. בהמתנה לרפורמה.
מקרב לב אני פונה, אם כן, לעושים במו"מ: הסתכלו על התנהלות ההסתדרות והאוצר במשבר האחרון במשק, וכן תעשו. נסו להיגמל ממסורת הטחת ההאשמות, עצרו לשעה קלה את שגרת הסנקציות והסנקציות שכנגד, הניחו בצד את יצר הכבוד חסר התוחלת והתעלו על עצמכם. קבלו החלטות.
תחתמו ותתחילו במימוש הרפורמה, או שתצהירו קבל עם שהיא מתה (חס וחלילה). אבל אנא, אנא הוציאו אותנו מהדרך ההרסנית הזו שבה צועדת רשות השידור כבר שלוש וחצי שנים, דרך אי-הוודאות.
גיל ליטמן הוא עורך בכיר ברשת ב'