קשה להתעלם ממסע הפרסום של רשת מגה מהימים האחרונים, שהם בבחינת "בחלוף הסערה" ברשת הקמעונאות הגדולה. בקמפיין נשמעים ומוצגים עובדי מגה בכבודם ובעצמם, הפונים אלינו, הצרכנים, ומעדכנים אותנו בנימת הקלה, רווחה ואף שמחה: המדפים מתמלאים שוב, המבצעים מחכים לכם בסניפים, ואתם אורחים קרואים.
הם מסתכלים אל תוך העיניים שלנו ואומרים שהם מחכים לנו, אבל מבט חודר לתוך העיניים שלהם יחשוף מסר אחר. למשל: אני פוחד. אני פוחד פחד קיומי. לפני רגע הייתי עם רגל וחצי בחוץ, בלי שמץ של מושג מה יעלה בגורלי, ועכשיו אני כאן מולכם. אמרו לי לחייך ולהזמין אתכם לכאן, אבל אני לא מזמין אתכם – אני מתחנן בפניכם. בואו, לפני שלא תהיה לי פרנסה.
זה לא שמקבלי ההחלטות במערך השיווק והפרסום של מגה לא ידעו שזה המסר שיעבור דרך המסך היישר אלינו. אני מאמינה שהם ידעו ואף ייחלו שכך יהיה. כי אין כמו קריאה סמויה לעזרה ולהצלה כדי לייצר חמלה המונית. אבל היו כמה דברים שמקבלי ההחלטות ברשת מגה לא חשבו עליהם.
רומן, העובד במחלקת הירקות, מדבר על ססגוניות של ירקות ועל משפחה, אבל אני רואה דרכו. אני רואה מאות עובדים שכבר איבדו את משרתם במגה במהלך התקופה האחרונה. אני רואה אלפי עובדים עובדים המועסקים ברשת, ועוד עשרות אלפי עובדים הקשורים בה, שכבר זמן רב מסתובבים לחוצים, מפוחדים וטרוטי עיניים.
אני רואה את המייל המבוהל של ר' בת ה-50, שבו היא מספרת לי שכבר 20 שנה שהיא עובדת כקופאית, ושיש לה שלושה ילדים, ושאין לה מושג איך תצא מהבוץ הזה. היא כותבת לי שהיא בוכה תוך כדי כתיבת המייל, ומצפה לתשובתי המושיעה. אני רואה את ש' בן ה-43, עובד מגה ותיק, שמתקשר אלי אחרי שבילה את הלילה במיון בגלל לחץ בחזה, שם נאמר לו שעליו להירגע. "איך אני אירגע?", הוא שואל אותי.
אני רואה את העובדים בהפגנה שנערכה בשבוע שעבר, שממלאים פיהם מים ולא מעזים לחשוף את מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים. אני רואה את יו"ר ועד העובדים, שמעון יוסף, מצולם במהלך ההפגנה בעודו מאיים על אחד העובדים הכואבים והמפוחדים שמא ידבר סרה בבעלי המניות. כאילו שהאיום שנחת עליו באמצע החיים לא מספיק מפחיד.
אני רואה התנהלות מקוממת של ארגון גדול שיש לו אחריות – ולא רק לעצמו ולרווחיו, כי אם למספר עצום של לבבות. אלה לא רק 6,000 העובדים ו-30 אלף המתפרנסים מפעילות הרשת – הרי לכל עובד ועובד יש גם משפחה מאחוריו. במקום לדאוג להם ולהגן עליהם עד לרגע האחרון, האנשים האלה הופכים לסירות ההצלה של הארגון. הם נלקחים בשבי לשם שימוש ציני במבטם החודר, כאילו מדובר בקמפיין ממיס לבבות של עמותת תנו-לחיות-לחיות. וככלבים עזובים הקשורים בחגורה – נראה אותם מסרבים לחייך למצלמה.
עובד מאוים, מנוצל ודחוק לפינה, שאינו מצויד בחלופות קריירה לעתיד, יעשה הכל כדי להוכיח את נחיצותו לארגון, ובלבד שלא יפוטר. בהקשר הזה, כאמור, מגה בחרה נכון ובמודע. מגה ידעה במי להשתמש כדי להינצל.
אבל מה שמנהיגי מגה שכחו לקחת בחשבון הוא מה שהחוויה המטלטלת הזאת צרבה בעובדיהם. מנהיגי מגה, אם אפשר לקרוא להם כך, אולי סומכים על עובדיהם שיכבו את האש שבערה בקרבם, אבל המציאות מוכיחה כי טראומות מהסוג הזה לא נעלמות ונשכחות.
עובדים מפוחדים יכולים להשתיק את הכעס, כפי שהתבקשו, שהרי רק לפני רגע נמצאו מתחת לגרדום. אך רק למראית עין. בפועל, הכעס לא ייעלם. הוא יבוא לידי ביטוי בדרכים עקיפות ובהדרגה: יריבות עם הקולגות, שבעל-כורחם, כבאסון טבע, הפכו להיות מי שעלולים לחטוף את פיסת המזון האחרונה שנותרה. פחות מחויבות לארגון, פחות אמונה בערכיו, פחות השקעה למען מטרותיו, פחות רוח התנדבותית, פחות הערכה כלפי ההנהלה, פחות מוטיבציה להשקיע, פחות תפוקה.
רצו הנסיבות ודווקא עכשיו, יותר מתמיד, מגה זקוקה לעובדים שעושים מעבר. הרבה מעבר. ואם מגה לא תפעל כדי להשיב את אמון עובדיה, ולא תפנים שיש לה אחריות עמוקה כלפיהם, זה לא יקרה. וכשבמגה ישאלו בעתיד הקרוב היכן העובדים האלה שמשקיעים את הנשמה – תגידו להם שהם לקחו אותה.