אני אוהבת את הסדרה "שנות ה-80" של שלום ומני אסייג. מבחינתי היא "סינמה פרדיסו" ישראלית: עיירה קטנה שבה מתגוררים אנשים שלא אימצו את פקודות היום של כור ההיתוך הישראלי ואת הוויית החיים שמכתיבים פוליטיקה חמולתית, אמונה דתית, אורחות חיים שיובאו מארצות המוצא והישרדות כלכלית.
נקודת מבטו של קומיקאי מוכשר כמו שלום אסייג, המגיע מתוכה של ההוויה שהוא מתייחס אליה, מצליחה לספר בגישה מבקרת ואוהבת על הבליל הבלתי אפשרי של דמויות המוצאות עצמן חיות בצוותא. סיפור חייה של המשפחה המרוקאית של אסייג מסופר בלי להתאמץ לשווק את "החום המזרחי" או להיות קשה לעיכול בדומה ל"זגורי אימפריה", והכל נתפר בכל פעם לסיום שגורם לי לחכות לפרק הבא – כאילו היינו בשנות ה-80 ותלויים במועדי השידור.
הסדרה מעניקה גם ראייה רטרוספקטיבית של מה שהתחולל במהלך השנים במתח שבין העיר הגדולה חיפה לבין נשר ממזרח וטירת-כרמל מדרום; האליטה העירונית-חיפאית מול העיירות שהוגדרו נחשלות, המקומות שמהם הגיעו ה"פושטקים" וה"צ'חצ'חים" שאנו בחיפה לא רצינו בהם. חיפה היתה העיר הגדולה שתושבי שתי העיירות נשאו אליה את עיניהם, והנתק והתהום ביניהם היו בלתי נתפסים.
אסייג השכיל לייצר בתוכנית את ההתנגשות שרק תושבי המקום יבינו. הוא לקח את הייצוג של הדובדבן של הקצפת החיפאית, דמותו של "גידי הפריזר", ושתל אותה בשיכון בטירת-כרמל, שם גידי מתגורר אחרי שנישא לאחותו של אסייג, מתבוסס באפס מעשה למרות התואר האקדמי והילת היוקרה שהוא מביא עימו מדניה, שכונת היוקרה של חיפה. גידי אינו מסתיר את ההתנשאות שהוא חש כלפי המשפחה שעל חשבונה הוא חי, לועג לאסייג הצעיר, הקומיקאי המתחיל שמבטיח לכבוש את המדינה ולהגיע ל"זהו זה" – שיא השיאים והמעוז ההגמוני של התרבות והבידור טרום ערוץ 2 ומסעודה משדרות.
אסייג הגשים את הבטחתו של בן-דמותו הצעיר בסדרה, והפך בעולם הממשי לקומיקאי וסטנדאפיסט שחולל היסטוריה (הראשון למלא את קיסריה במופע יחיד). גם בגללו קשה לחשוב כיום על עולם הבידור הישראלי ללא קבוצה גדולה ומשפיעה של סטנדאפיסטים שהגיעו מהפריפריה הרחוקה והביאו אותה לתוך המיינסטרים.
המהפך ביחסי הכוחות וההגמוניה שאיפיינו את הסיפור של שנות ה-80 על-פי אסייג מקביל לתהליך ההתפתחות העירונית והדמוגרפית של נשר וטירת-כרמל מול חיפה. נשר וטירת-כרמל, שהתחילו מעמדת נחיתות, מציעות שכונות חדשות שמזניקות את העיר כולה קדימה ומבוקשות על-ידי חיפאים לשעבר, שפעם לא היו מסתכלים לכיוונן – בעוד שבחיפה בעלת המורשת המפוארת מעדיפים לבנות חדש מאשר לחדש.
מבט על העיר חיפה ועל אזורי התעשייה שבתחומה בשעת לילה. 5.6.14 (צילום: מרים אלסטר)
רוב תושבי חיפה מאמינים כי המקום הנכון ביותר לגור בו הוא ראש ההר. העיר ששוכנת לחוף הים בחרה להפנות לו עורף. השכונות החדשות שנבנות בחיפה מתחילת שנות ה-90 על הריאות הירוקות בראש ההר הן מעין גרסה זולה לדניה היוקרתית, שכונות בועתיות למי שחפץ באווירת פרבר בתוך עיר – ובארנונה יקרה.
במקביל החלו באותן שנים לבנות בנשר שכונת ענק בשם רמות-יצחק, הנמצאת בשטח שליד הטכניון והאוניברסיטה ובין נשר, בן-דור ותל-חנן, שהיו מקומות ידועים לשמצה בעיני כל חיפאי מצוי. למרבה ההפתעה, רמות-יצחק גרפה אל נשר דור שלם של חיפאים בעלי משפחות צעירות שחיפשו דירות גדולות, קהילה צעירה, שירותי קהילה טובים ומחיר נוח. כמעט כהרף עין התרוקנה חיפה מדורות של חיפאים שמצאו ברמות-יצחק אופציית מגורים זולה יותר, ארנונה שפויה וקרבה לכל מה שחיפה מציעה.
המהלך הזניק את נשר למעמד חסר תקדים. בפרויקט של מגדלי יוקרה שנבנו לאחרונה במתחם חיפה-דניה-נשר ליד אוניברסיטת חיפה מתגוררים חיפאים רבים בחלק השייך לנשר דווקא, וביניהם, לפי הפרסומים, מנכ"ל עיריית חיפה שמואל גנץ. הם נהנים מארנונה נמוכה, בניגוד לשכנים המתגוררים בשטח השיפוט של חיפה. בקיץ 2015 בחרה עיריית חיפה לחגוג את אירועי המים שלה בקאנטרי-קלאב של נשר.
טירת-כרמל, השוכנת סמוך לקו החוף שמדרום לחיפה, נמצאת היום במצב שבו היתה נשר בשנות ה-90: מעיר עם דימוי נמוך היא הולכת ומטפסת בהתמדה בסולם איכות החיים. בעבר היא הילכה אימים על שכונת דניה הצופה ממעל, כשהוקמה בה שכונה במעלה ההר הגובל בשיפולי שכונת דניה וכונתה בסלנג המקומי "דניה תחתית".
כיום נבנות בעיר שכונות מגורים חדשות ומרשימות הצופות לים ולשדות ירוקים, סמוכות למת"ם ולמרכז התחבורה הראשי של חיפה. העיר מציעה ארנונה נמוכה, בריזת ים ואוויר נטול זיהום מהמפעלים שבצדו השני של ההר, מרחק הליכה מחוף הים וגישה ישירה לכביש 2. תושבי טירת-כרמל מרוויחים נגישות נוחה לכל מה שחיפה מציעה: ממקומות עבודה, השכלה ועד מסיבות הרחוב החינמיות, ללא צורך לשלם ארנונה חיפאית יקרה.
בחיפה, במקום לנצל את היתרון ההיסטורי, מסתכלים ומחקים. עיריית חיפה מסתפקת בקוסמטיקה בשכונות הוותיקות ומתקשה להציג תוכנית התחדשות עירונית אמיתית. תחת זאת היא משקיעה את מרצה בבנייה חדשה בדרום חיפה, מעבר לכביש של טירת-כרמל, בדיוק כמו ראשי העיירות הסמוכות. הרבה יותר קל לבנות שכונות חדשות ולשווק אותן כמהלך של צמיחה והתחדשות דמוגרפית, אבל הדבר אינו מעודד את יצירתה של קהילה צומחת המחויבת למקום. המשמעות היא נטישת לב העיר ההסטורית והפיכת חיפה לעיר ללא עיר, צבר של שכונות פרבריות. הנדל"ן בשכונות החדשות אטרקטיבי למשקיעים ואינו מייצר הגירה חיובית וצעירה לחיפה.
בפרק הסיום של העונה השנייה של "שנות ה-80" לועג גידי הפריזר מדניה לשלום אסייג הצעיר על הקסטה שהקליט בה את מופע הסטנד-אפ הראשון שלו: "זה מתרבה הדבר הזה?". אסייג, שרצה להגיע ל"זהו זה", הגיע הרבה יותר רחוק. גידי היהיר והמתנשא נשאר כנראה מאחור.
ראש עיריית חיפה יונה יהב, תושב דניה כמו גידי הפריזר, מביט מלמעלה, ממרומי ביתו השוכן ברחוב חיפאי יוקרתי, על הערים הקטנות הצומחות במהירות, וסומך כנראה על ההילה החיפאית שתעשה את שלה. הערים השכנות מושכות אליהן חיפאים לשעבר שמעוניינים באיכות חיים במחיר זול יותר, קהילה צומחת, והכל במרחק דקות ממרחב חיפה וסביבותיה או מכביש חיפה–תל-אביב.
אם יהב לא יתעשת עד מהרה, יפעיל סדר עדיפויות נכון, יוזיל את הארנונה למגורים ועסקים, יפעיל חשיבה מחודשת בנוגע לתעשייה המזהמת במפרץ חיפה ויקדם התחדשות עירונית בכלים מקצועיים ונכונים, הוא יגלה שגם טירת-כרמל תיקח לו את דור ההמשך של החיפאים שנשארו כאן ולא עברו לתל-אביב, אלו שהיו אמורים להיות התקווה הדמוגרפית של חיפה.