כמו בכל פעם שמוקמת קואליציה בישראל, כמה מהסעיפים בהסכם הקואליציוני הם התחייבויות תקציביות שיחייבו את הממשלה החדשה. כתבים שונים כבר הכתירו את הקואליציה החדשה של בנימין נתניהו בתואר המפוקפק "הקואליציה היקרה ביותר בתולדות המדינה". ככלל, ההתחייבויות התקציביות בהסכמים הקואליציוניים, שסכומן הכולל הוא כשמונה מיליארד שקל, היו נושא שריכז אליו לא מעט חיצי ביקורת, ובמידה רבה של צדק. אלא שכדי שהביקורת הזו תהיה אפקטיבית, על התקשורת להפגין זיכרון ארוך טווח. לפחות עד לאישור תקציב הממשלה הבא.

הביקורת העכשווית, נוקבת ככל שתהיה, חסרה עוקץ ציבורי מסוים. התקשורת מקפידה אמנם על פירוט של עלויות ההסכם הקואליציוני, אבל אינה מדווחת על המשמעות של העלויות הללו – מה הם הסעיפים בתקציב שייפגעו בשל מימון הסעיפים שייהנו מההסכם הקואליציוני.

אין זה משום שהתקשורת עצלנית או מסתירה מאיתנו מידע. המידע הזה פשוט עוד לא קיים. בעוד שההסכם הקואליציוני מפרט פעולות ממשלתיות שייהנו מתוספת תקציבית, אין בו, באופן לא מפתיע, פירוט של מקורות המימון של סעיפים אלו. אף אחד עוד לא יכול להגיד אילו סעיפי תקציב יקוצצו כדי לממן את הגדלת התקציב בסעיפים שפורטו בהסכם הקואליציוני. זעמם של כתבים ופרשנים מצליח אולי לעורר מרמור ותחושת קבס מהציניות של ההסכמים, אבל כשלא רואים מי הצד שנפגע מהם, קשה לכעוס באמת. כרגע נראה שהנפגעים היחידים הם היושר הציבורי והטעם הטוב, כשבאופן חסר עכבות כל-כך נמכרים תמורת כסף. אבל, חשוב לזכור, לא רק אלה ייפגעו.

למותר לציין, ההתעלמות מהצורך לממן את ההתחייבויות בהסכם הקואליציוני לא תעלים את הצורך הזה. המימון יבוא מאיפשהו, וההחלטה על מקורות המימון תגיע כשייקבע תקציב הממשלה. אז יהיה רגע המבחן של הזיכרון של התקשורת בישראל.

אפשר כבר לצייר בקווים כלליים את הטיפול התקשורתי בתקציב הממשלה הבא, לאחר שזה יאושר: העיתונות היומית וערוצי הטלוויזיה ידווחו בהרחבה על הגזירות והקיצוצים, יתבלו אותם בסיפורים אישיים של נפגעי הקיצוץ ובטבלאות המתארות כיצד ייפגעו האזרחים משלל הגזירות. זהו טקס שנתי קבוע, והוא איננו חסר ערך. מה שחסר בטקס הזה הוא הצד השני של הקיצוץ – הסעיפים שהורחבו, הסיבה לקיצוצים. למרות הרושם שנוצר לפעמים, בדרך כלל תקציב הממשלה גדל משנה לשנה, בפרט ב-15 השנים האחרונות. קיצוצים מייצגים תנועה של כסף בין סעיפים בתוך התקציב, לא הקטנה של התקציב הכולל.

מי שלאורך השנים ניזון מדיווחי התקשורת בישראל בוודאי מתפלא מדי חתימה על הסכם קואליציוני כיצד תקציב הממשלה, שעם הקמתה של כל ממשלה חדשה מתמלא בהבטחות חדשות, עוד לא הגיע לממדים אדירים. לעומת זאת, מדי אישור התקציב השנתי, בזמן פסטיבל הקיצוצים, הוא בוודאי תמה איך תקציב הממשלה, שעובר כל שנה כל-כך הרבה קיצוצים, עדיין לא הגיע לאפס. מרחק הזמן בין שלב ההבטחות לשלב שבו צריך למצוא דרך לממן אותן יוצר נתק לא בריא בדיון בנושא התקציב בישראל. התקשורת חייבת לגשר על פער הזמן הזה. מי שיש לו ביקורת על הסעיפים התקציביים בהסכמים הקואליציוניים צריך להשמיע אותה לא רק עכשיו – אלא גם, ובעיקר, כאשר יוגש החשבון, בתקציב הממשלה הבא.