בפרק של "הישרדות" ששודר במוצ"ש האחרון התחרו ביניהם שוב המתמודדים. הפעם היה עליהם לקלוע חבל שכדור בקצהו אל תוך לולאה, להפיל קורה ולהשכיבה אל הארץ, להלך עליה אל הצד השני, ולהניף ראשונים את הדגל. הפרס לזוכה: "פיקניק מפנק".

בשלב זה עשוי לשאול את עצמו הקורא, מהו, בדיוק, "פיקניק מפנק". האין כל פיקניק, מעצם היותו פיקניק, מפנק, אפילו מפנק לאללה? האם מוכר לנו מתולדות עם ישראל איזה מקרה מכונן של פיקניק בלהות, או שמא רווחה בארץ תופעה מטרידה של פיקניקים מפלצתיים, שבמסגרתם קמה הריבה וחוברת אל הגבינות, וביחד הם עולים על הנופש להחריבו? איזה פלא מרטיט צפוי באותו פיקניק מובטח, שנוטל אותו ממדרגת פיקניק סתם ומרומם אותו למדרגת פינוק אקטיבי? מסאז' בארבע ידיים מהסלסילה ומהקברנה?

התשובה פשוטה, והיא אמורה להיות ידועה לכל מי שצרך בחמש השנים האחרונות טלוויזיה או עיתונות במינון מינימלי: "פיקניק מפנק" אינו אלא פיקניק נורמלי, בדיוק כפי ש"גמר גדול" הוא בסך-הכל גמר ממוצע מן היישוב. "מפנק", "גדול", "ענקי" – סופרלטיבים שבימים כתיקונם נועדו לציין את החריג (לטובה), את המיוחד, את המפתיע ואת יוצא הדופן – דורדרו בשנים האחרונות בשיטתיות למדרגת מלות קישור, סיומות או תחיליות ריקות מתוכן, שכל תכליתן להבהיר שהמוצר או הפרס שעל הפרק אינם מקולקלים חלילה, ומובטח שהם פועלים כסדרם.

"מפנק", אם תרצו, הוא מה שפעם היה "כפוף לתקנון". אם הפרס המובטח הוא חלילה "פיקניק", או "שמפו", או "סעודה" – ככה, סתם, מיותמים ללא תוספת – או אז מומלץ לו לצרכן הפיקח שיתחיל לחשוד.

על רקע זה טעות היא לחשוב שההילולים והקילוסים המוצמדים בכלי התקשורת למוצרים או לשירותים סטנדרטיים בסך-הכל הם תוצאה של נטייה מובנית להגזמה, המאפיינת מאמצי שיווק באופן כללי. גוזמאות היא רעה חולה שקל לזהותה, ועל כן קל יחסית להיאבק בה או לנטרל אותה. כאן המדובר ברעה חולה שונה בתכלית, ובעיני גרועה יותר: הכברה. אותה נטייה להוסיף עוד ועוד מלים שלא לצורך, למלא כל חלל במלל מיותר וחסר תכלית, לומר בארכנות ובעילגות את מה שאפשר לומר קצר, מדויק ויפה יותר.

הסגנון הזה, "המוכבר", כבר מזמן אינו נחלתה הבלעדית של הטלוויזיה, שעשתה ודאי רבות למען קידומו, והוא מאפיין היום במידה זו או אחרת את כל כלי התקשורת ללא יוצא מן הכלל – ואני אומרת זאת ככותבת (שוודאי גם חוטאת בכך בעצמה לפעמים), כעורכת (שאמונה על ניכוש טקסטים מתועפות המלל המיותר) וכצרכנית אובססיבית של עיתונות, טלוויזיה ואינטרנט.

בעידן שבו "פיקניק" או "ספא" אינם יכולים לעמוד איתן בזכות עצמם, על מלוא המשמעות הגלומה בהם (פינוק, הנאה, כיף), האמורה להיות ידועה לכל הדיוט דובר עברית, אין פלא שטקסט מדויק ונקי נראה לעתים קרובות בעיני הכותב "חלש" או "חסר", או בקיצור, לא מפנק בכלל.