הכותרות הראשיות

בתום שבוע רווי בכותרות כלכליות שבים העיתונים לסורם. ארבעה ימים לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה על הטיפול הממשלתי במשק הגז ושלושה ימים לאחר פרסום דו"ח ועדת לוקר על תקציב הביטחון, העיסוק בשתי הסוגיות מפנה את השערים ונדחק בחזרה לעיתונים ולמדורים הכלכליים. את מקומם של שני המסמכים לא תופסות חדשות בוערות או חשיפות יוצאות דופן בנושאים אחרים, אלא חזרה לאזורי הנוחות של כל אחד מהעיתונים.

שלושה עיתונים – "ישראל היום", "מקור ראשון" ו"מעריב" – מקדישים את כותרותיהם הראשיות לדיונים שמקיימים נבחרי הציבור בארצות-הברית על הסכם הגרעין עם איראן. "קרי, עבדו עליך", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום", שהיא ציטוט מפי אדם בלתי מזוהה הלועג למזכיר המדינה האמריקאי.

כותרת הגג ממשיכה את הקו המתפלץ מתחילת השבוע: "לשמוע ולא להאמין: לפי סעיף סודי בהסכם הגרעין ‒ האיראנים עצמם הם שיאספו את הדגימות מהמתקן הצבאי בפרצ'ין", קוראת כותרת הגג, המבוססת על טענה שהועלתה בדיון. ב"מקור ראשון" הכותרת מאוזנת יותר, ומגישה לקוראים את טענתו של קרי ("העסקה תחסום את הפצצה") לצד דברי לעג אחרים ("האיראנים כייסו אותך").

ב"מעריב" מקדישים את הכותרת הראשית לעצם קיומן של הסכמות סודיות עם האיראנים. "ההסכם הסודי עם איראן", זועקת הכותרת. "השימוע בסנאט חשף: ההסכם בין טהרן למעצמות כולל נספחים שטרם פורסמו ועוסקים בפיקוח גרעיני", נכתב בכותרת המשנה. חרף מה שמשתמע מניסוחיו של עורך השערים של "מעריב", עצם קיומן של אותן הסכמות כלל אינו סודי, ואף לווה בהודעות לעיתונות שהופצו עם החתימה עליהן, לפני עשרה ימים (המידע הנכלל בהסכמות הללו, כפי שהודה קרי, אכן לא נועד לעיניים ציבוריות).

הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת היום למפלגת מרצ. על פי הדיווח, שהוא תמצית של אייטם מתוך טורו השבועי של יוסי ורטר, מפלגת מרצ "בוחנת חבירה למפלגות במחנה השמאל-מרכז". במושגים ישראליים, מדובר בחדשות ישנות: יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, סיפרה על הרעיון לפני כשבועיים בכנס פומבי, ופרסמה סיכום של דבריה בעמוד הפייסבוק שלה.

בטורו מסביר ורטר כי הכנס התקיים ביום שבו הותר לפרסום כי שני ישראלים נעדרים בשטח רצועת עזה, ולכן לא זכו הדברים לפרסום של ממש עד כה. עמית סגל, במוסף "יומן" של "מקור ראשון", מנתח את היוזמה ומעריך כי סיכוייה של מרצ למצוא מפלגה שתרוץ איתה אינם גבוהים. גם בניכוי הניתוח הזה, החלטתם של עורכי "הארץ" לקחת פריט מידע פומבי בן שבועיים ולהבליטו בכותרת הראשית נותרת תמוהה למדי.

ואולם, הבחירה המקורית ביותר לכותרת ראשית היא זו שעשו אמש עורכי "ידיעות אחרונות".

אסטרונומיה

כל העיתונים מדווחים הבוקר על קפלר 452b, גרם שמימי המרוחק ממערכת השמש שלנו כ-1,400 שנות אור, שהוצג על-ידי סוכנות החלל האמריקאית ככוכב הלכת הדומה ביותר לכדור הארץ מבין אלו שהתגלו עד כה. ב"הארץ", שם מתפרסמת הידיעה המפורטת ביותר בנושא (עידו אפרתי), מזכים את התגלית במשבצת בינונית בתחתית עמוד השער, וכך גם ב"ישראל היום". ב"מעריב" זו כותרת השער השנייה בבולטותה; ב"ידיעות אחרונות" זו הכותרת הראשית.

אחרי שתיווכו לקוראים מידע חדש על פלוטו באמצעות הכלב המאויר של דיסני, ואחרי שהמחישו מה מעמדו של האסטרונאוט לשעבר באז אולדרין באמצעות דמות אחרת מסרט אנימציה, עורכי "ידיעות אחרונות" מדגימים הבוקר התמתנות, ורק אורזים את הידיעה על התגלית האסטרונומית באמצעות כותרת שהיא שמה של תחרות כשרונות טלוויזיונית.

אף שבטבלואיד מקדישים לנושא עמוד שלם (בניכוי מודעת פרסומת בינונית), הידיעה של דודי גולדמן בנושא קצרה ודלה, וכוללת לפחות שתי שגיאות עובדתיות. לטענת גולדמן ועורכיו, בנאס"א הגיעו למסקנה כי הטמפרטורה על כוכב הלכת המרוחק דומה לזו של כדור הארץ, אף שבפועל, נתון זה מתייחס לשמש של קפלר 452b, שלה כמה מאפיינים דומים לשמש שלנו ‒ ואילו כוכב הלכת עצמו עשוי דווקא להיות צחיח ולוהט. ב"ידיעות אחרונות" גם קובעים כעובדה שלקפלר 452b יש "מבנה סלעי" דומה לזה של כדור הארץ, אף שבפועל מדובר בהערכה זהירה בלבד.

ההגדרה הכללית הציורית של נאס"א, "בן-דודו הגדול והמבוגר של כדור הארץ", נילושה ב"ידיעות אחרונות" לכדי ההגדרה המוקצנת "אח תאום", כפי שנכתב בשער (גולדמן, בפתיח, כותב על "כוכב לכת 'תואם כדור הארץ'"). בפועל, מומחי נאס"א דווקא נזהרו שלא לומר את מה שייחסו להם ב"ידיעות אחרונות", והדגישו אתמול כי מבין כוכבי הלכת שהתגלו עד כה ‒ קפלר 452b הוא כוכב הלכת שהכי מתקרב להגדרה "אח תאום", אם כי הוא אינו עונה לה.

מקבץ העיוותים הזה, שבאופן טבעי מסייע בתחזוק הכותרת הראשית של הטבלואיד ("אנחנו לא לבד?"), אינו מחויב המציאות, שכן כל המידע הידוע לאנושות על קפלר 452b הופץ אתמול באופן מסודר ונהיר למדי על-ידי נאס"א, בצירוף פרטי קשר של מומחים מטעמה, לאלו מבין העיתונאים המעוניינים בהרחבות. את הרציונל שמאחורי ההתנהלות הזו מסכם יפה חנוך דאום, במשפט החותם של טור שדווקא אמור להיות היתולי: "לא רוצה לדעת על כוכבי לכת ולא רוצה שתגלו חיים נוספים לצדנו. תנו לי קודם להתאושש מפתח-תקווה".

ובכל זאת, הפאדיחה המדעית הגדולה ביותר שמורה היום ל"מעריב". לידיעה על כוכב הלכת המסקרן שמתפרסמת היום בעיתון זה מוצמדת בוקסת פרשנות על "כוכב הלכת החדש", שבה מובאים ציטוטים מפיה של מדענית. באופן מוזר, המדענית מפרשנת את הנתונים האחרונים שפורסמו על כוכב הלכת הננסי פלוטו, שעלה לכותרות בתחילת השבוע, ולא על בן דודו (או אחיו התאום) של כוכב הלכת ארץ, שבו עוסקת הידיעה.

כך קורה שבעוד הידיעה עוסקת בכוכב לכת שעשוי יום אחד להתברר כידידותי לאדם, בידיעת הפרשנות נטען בנחרצות כי פני השטח הקפואים (מינוס 230 מעלות!) אינם מאפשרים חיים כפי שאנו מכירים אותם.

חישוק מימין

ב"בשבע", החינמון השבועי שבעליו האלמוניים בוחשים בעסקי הנדל"ן בבית-אל, ושבכיריו מקבלים תרומות במאות אלפי שקלים מחברת אמנה, מבליטים גם השבוע קמפיין להכשרת בנייה בלתי חוקית בהתנחלות הבית. אחרי הריסת בתי האולפנה, שאותם בנתה חברה הקשורה ל"בשבע", הבטיח בנימין נתניהו לתושבים להקצות עבורם שטחים אחרים שעליהם יוכלו לבנות. הפרת ההבטחה הזאת עומדת בבסיסו של הקמפיין התקשורתי העכשווי.

"הבתים בבית-אל חוזרים לבג"ץ", מודיעה הכותרת הראשית של השבועון, הנדפסת באותיות לבנות על רקע אדום. "המינהל האזרחי אישר את התב"ע של המבנים בבית-אל", נכתב בכותרתה של הידיעה. "ההקפאה התכנונית ממשיכה. האישורים שניתנו היום במת"ע הם ניסיון כושל להטעות את הציבור ולהסתיר את העובדה המבישה שנתניהו חונק את ההתיישבות", מצטט הכתב, ניצן קידר, את ראש מועצת-יש"ע ואת ראש מועצת בית-אל.

סוגיית ההקפאה הלא רשמית צצה שוב במדור השאלה הזהה, שבו מתראיינים השבוע שרת המשפטים איילת שקד ("הקפאת הבנייה והתכנון ביהודה ושומרון היא עוול חמור"), מנכ"ל האיחוד-הלאומי אופיר סופר ("תפקידנו להכריח את הליכוד לפעול בהתאם לדרך שאליה התחייב") וראש מועצת גוש-עציון וחבר מרכז הליכוד דוידי פרל (הטוען כי נתניהו "זקוק לחישוק מימין").

"כדי לאלץ את נתניהו לכבד את הבטחותיו לציונות הדתית, על בנט וחבריו לעקל לו כמה נכסים. זו לא סחיטה, זו הוצאה לפועל", נכתב בכותרת המשנה לטורו של עמיאל אונגר באותו עיתון. הכותרת: "ככה עובדים עם נתניהו".

מלבד "בשבע", שלאנשיו יש אינטרס כלכלי (ואידיאולוגי) בהרחבת והכשרת הבנייה בבית-אל, פועלים בישראל עוד שני עיתונים המזוהים, כל אחד בדרכו, עם תפיסת עולם ימנית. בניגוד ל"בשבע", שזהות בעליו אינה ברורה, שני עיתוני הימין האחרים שייכים לשלדון ומרים אדלסון, ידידיו הקרובים של נתניהו.

המגזרי מבין השניים, "מקור ראשון", הבליט בשערו לפני שבוע את ההתפתחות שהיא, לטענת שניים ממובילי המחאה המצוטטים כעת ב"בשבע", ספין מבית-היוצר ראש הממשלה. השבוע, חרף הכרזה על קמפיין פרסומי חדש מבית מועצת-יש"ע (הזוכה לידיעה בולטת ב"ידיעות אחרונות" ולמודעת עמוד ב"מקור ראשון"), בעיתון הדתי-לאומי של אדלסון נמנעים מלעסוק בסוגיה.

החינמון הכללי של איל ההון האמריקאי מספק התייחסות דומה. ב"ישראל היום", שבמהלך השבוע דיווח על ההתפתחויות בקמצנות ותוך העלמת שמו של נתניהו מהפולמוס, אף שמעורבותו במהלכים היא חלק מרכזי בו, בחרו לא לסקר את קמפיין המתנחלים בגליון סוף השבוע, ולא לתת בימה לטענות מבקריו של ראש הממשלה מימין.

תהייה

"האם באמת הגיעו הדברים לכך שבעם ישראל היו מקרים של אכילת בשר אדם?" (כותרת הרשימה המרכזית במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"; הכותב, איתמר גרינולד, מבסס את תהייתו על תיאורים של ט' באב המופיעים בתנ"ך ובכתבים עתיקים אחרים).

צינור הדם

אל מול היחס השונה של עיתוני הימין לפולמוס המגזרי סביב הבנייה מעבר לקו הירוק בולט האופן הנרחב שבו עוסקים בהם בתוכנית ההתנתקות, שהוצאה לפועל בימים האלה לפני עשור. על רקע שלל כתבות הרגש והנוסטלגיה והניתוחים הפוליטיים והגיאו-פוליטיים הנלווים להן בולט עיסוקו של עיתון אחד בפן נוסף של החוויה הטראומתית: האופן שבו אדריכל ההתנתקות, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, הסתייע בתקשורת, ובייחוד בעיתונות הכתובה, לשם קידום תוכניתו.

ב-2005, שנת ההתנתקות מרצועת עזה, פעלו בישראל שני עיתוני המונים יומיים מרכזיים: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "אנחנו מוכנים לקבל את סליחתכם. תבקשו סליחה. תבקשו סליחה מהאנשים שרמסתם ומוטטתם, לקחתם מהם את הכל, גם את שמם הטוב", כותבת עליהם היום אמילי עמרוסי, באותה העת דוברת מועצת-יש"ע וכיום כותבת קבועה ב"ישראל היום".

"אני שומרת דוגמאות לטובת ספר דברי הימים", ממשיכה עמרוסי, ומפרטת: "עיתון 'ידיעות אחרונות', בתאריכים שונים: 'גורם צבאי בכיר מזהיר מפני התאבדויות, סרבנות המונית ושימוש בנשק'; 'המתנחלים ישתקו את כל המדינה, יגרמו לעימות עם ערביי ישראל'; 'בוגרי יחידות קרביות ינהיגו את המאבק'; 'מתרבה המידע המודיעיני על כוונת מתנגדי ההתנתקות לפגוע בתשתיות חשמל, טלפון ומים'.

"האם יש טעם לחזור לכותרות האלה? כן, כי הן איפשרו את הפשע. עוד ב'ידיעות': 'החשש: פיגוע יהודי לסיכול ההתנתקות'. תרחישי האימה שפורטו בכתבה כללו ירי מרגמות לעבר הר הבית וטיסן נפץ שיפגע במסגדים. או כותרת ב'מעריב': 'צה"ל יציב צלפים בסמוך לזירת הפינוי; אחד הצלפים: קיבלנו הוראה לכוון רק לעבר הגפיים'. מה נשאר מהר הגעש הנבואי? אנשים שנישקו את המזוזה בבכי גדול כל-כך, שכל החיילים מסביב הצטרפו לדמעות", היא כותבת, ובהמשך מרחיבה על כותרת שהיא לטענתה פרי עבודתו של איש שב"כ שחרג מסמכותו (דרור אידר, בטורו השבועי, עוסק גם הוא בתפקודה של העיתונות בזמן ההתנתקות).

"מכירים את הסיפור על צינור הדם?", שואלת עמרוסי בהמשך הטור. "אותו פרופסור שביקש מתלמידיו המצטיינים לשרטט צינור דם ממטולה עד אילת. אחרי שבוע הונחו על שולחנו קלסרים עבים ובהם הצעות כיצד לגרום לדם שלא להיקרש, מה יעשו בהצטלבות עם מסילות רכבת וכבישים ראשיים, כיצד יועבר הדם בטופוגרפיה הררית וכן הלאה. יפה, אמר הפרופסור, שאלתם את כל השאלות חוץ משאלה אחת: למה. למה שמישהו, לאלף עזאזלים, יצטרך צינור של דם.

"העיתונות שלנו היתה עסוקה מבוקר עד ערב בהתנתקות. שאלו את כל השאלות. מי יפנה, שוטרים או חיילים. כמה כסף תקבל כל משפחה. מי יאסוף את הנשק מהמתנחלים. אף אחד לא שאל למה. אף אחד מהעיתונאים החכמים, אלפי עובדי עיתונות. אף אחד", ממשיכה עמרוסי.

"4,000 ילדים נותקו מחדרם ומעולמם; פינת ארץ יצרנית, יצואנית ופורחת נמחקה מהמפה; אגמים של דמעות נקוו; מנוחת עולמים של 48 נפטרים הופרעה באתי חפירה ‒ ובעיתונות נטפלו לזוטות. ליהגו על איזה סרבן פקודה בודד שמפורר את הדמוקרטיה. השאלות על דרך קבלת ההחלטות, על ההשלכות האסטרטגיות, הפקרת ציר פילדלפי ‒ נגנזו. היה איזה טלאי כתום לטפל בו".

הניתוח של עמרוסי כמובן אינו שלם. התקשורת הישראלית לא הלכה לאיבוד בניסיון להביא את הסיפור הגדול של פינוי ההתנחלויות ברצועת עזה, ולא נמנעה מלשאול "למה". ה"למה" היה ברור, ושלל הכותרות המתריעות נועדו, כפי שאכן עולה מטורה, כדי לסייע לאריאל שרון בהכשרת התוכנית החד-צדדית ויוצאת הדופן שהוביל, שעלתה בקנה אחד עם עמדותיהם של עיתונאים רבים והסתייעה גם בקרבתו של ראש הממשלה דאז לבכירים בעולם התקשורת.

תפיסת העולם של העיתונאים, בשילוב עם אותה קרבה משחיתה, סייעה לשרון לקבל הגנה זמנית מפני עיסוק יתר בפרשיות השחיתות שבהן הסתבכו הוא ובני ביתו, באופן שהקל עליו להוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות.

העיסוק המתמשך של "ישראל היום" בביקורת התקשורת, המתמקד בהטיות פסולות הפוגמות בסיקור העיתונאי אצל עיתונים אחרים, אינו עיסוק ענייני כמובן. אל מול האתרוּג והדמוניזציה של הטבלואידים ב-2005 לא עומד מגדלור מקצועי המוכיח שאפשר גם אחרת, כי אם עיתון מושחת שתכליתו העיקרית היא אתרוג עכשווי של ראש ממשלה וקידום מתמיד של מסריו היומיים וצרכיו התדמיתיים.

מבחינה עקרונית, האופן שבו מסקר "ישראל היום" את הטענות בנוגע להקפאת הבנייה בשטחים ואת הפרת הבטחותיו של נתניהו למתנחלים אינו שונה בהרבה מהעיתונות המגויסת שסיפקה התקשורת הישראלית לאריאל לשרון.

הליקוק השבועי

סימה קדמון, בעלת הטור הבכירה ב"ידיעות אחרונות", מקדישה היום את טורה לראיון נוסף עם השר לשעבר אביגדור ליברמן. "נתניהו לא מסוגל לטפל באיום האיראני. זה גדול עליו", אומר לה ח"כ ליברמן, והדברים נדפסים בשער העיתון ובראש הכתבה. "לא צריך ועדת חקירה. צריך להחליף את ראש הממשלה", הוא מוסיף, והדברים נדפסים בגדול בשער "המוסף לשבת".

עסקים ומוסר

"מסתירים מהציבור את תמיכת ישראל במשטרים אפלים בעולם", קוראת כותרתו של מדור הראיונות של איילת שני ב"מוסף הארץ", "אני בשיחה", שמוקדש השבוע לשיחה עם עו"ד איתי מק, העוסק ב"הגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הבטחוני של ישראל", כפי שמוסבר בכותרת המשנה.

"ישראל כיום מעורבת במקומות רבים שארצות-הברית ואירופה החליטו זה מכבר להימנע מייצוא ביטחוני לשם", אומר מק בתחילת הראיון. "אנחנו יודעים שישראל מוכרת נשק לאזרבייג'ן, לדרום סודן ולרואנדה. ישראל אימנה ומאמנת משמרות של משטרים נשיאותיים במדינות אפריקה. לפי הדיווחים זה קורה בקמרון, בטוגו, בגינאה המשוונית ‒ מדינות לא דמוקרטיות, כמה מהן דיקטטורות שהורגות, בוזזות ומדכאות את אזרחיהן".

במקביל לעסקאות נשק, המבוצעות בפיקוח משרד הביטחון, מק מתעכב גם על מהלכים שהוא מכנה "תיווך". "תחום התיווך פתוח היום לחלוטין, איש לא מפקח עליו ולא יודע מה נעשה במסגרתו, ומי שעוסק בו גוזר את הקופונים השמנים באמת", הוא אומר.

"מדינה שזקוקה לתיווך כזה היא בעצם מדינה שמנועה מלקנות ישירות, למשל מטעמי אמברגו, נכון?", שואלת אותו המראיינת.

"בדרך כלל", משיב מק. "אפשר לקחת לדוגמה את ניגריה. היות שחלקים בצבא שלה מבצעים פשעי מלחמה, ארצות-הברית סיכלה עסקאות נשק של ישראל עם ניגריה ב-2014, אבל באותו חודש ממש היה דיווח על ישראלי שעשה עסקת תיווך. הוא טס, בשליחות המודיעין הניגרי, מניגריה לדרום-אפריקה, כדי לקנות שם נשק. התיווך מאפשר לעקוף את כל מנגנוני הפיקוח".

"אבל לא כל אחד יכול לתווך. צריך קשרים", מעירה שני. "נכון. צריך להיות גנרל או פוליטיקאי בכיר", משיב מק. בהמשך, כשעורך-הדין נשאל על זהותם של "יצואנים בטחוניים", הנשמרת בסוד, הוא אומר כך: "מטעמים משפטיים לא אפרט את השמות אף שבידי יש הוכחות ברורות, אבל הם מאוד ידועים, מדובר באנשים בכירים מאוד בצה"ל ‒ לשעבר או בפסק זמן ‒ במשרד הביטחון ובפוליטיקה. אלה שמות שמוכרים בכל בית בישראל", הוא אומר.

"בעניין הזה אין ימין ואין שמאל", מעירה המראיינת.

"אין ימין ואין שמאל, ודווקא יש יותר מהשמאל", משיב מק. בהמשך הוא אומר את הדברים הבאים: "אני חושב שמי שמתעסק בייצוא הבטחוני צריך לחשוף את קשריו, גם אם הוא קיבל את אישור משרד הביטחון. לא הכל משפטי או פלילי. הציבור צריך לשפוט אותו גם מבחינה מוסרית וערכית. חשוב לנו לדעת על המוסר שלו, כי מדינת ישראל אישרה ייצוא בטחוני למקומות שאף מדינה אחרת לא מוכנה למכור להן, ומסיבות טובות".

צניעות

"אני שילוב של בן-גוריון וברל כצנלסון", מכריז ציטוט נאה המשמש כותרת לראיון שערכו נחמה דואק ותלם יהב עם יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". בראיון עצמו אומר ניסנקורן כי שני האישים שהזכיר משמשים עבורו מודל לחיקוי. "ומי אתה, בן-גוריון או כצנלסון?", שואלים אותו המראיינים. "אני שילוב של השניים, אבל צנוע מכדי לחשוב שאני בן-גוריון או כצנלסון", משיב המרואיין.

חוק וסדר

דרור פויר, בטורו השבועי במוסף "G" של "גלובס", חולק עם הקוראים את סיפור מעצרו בגין אחזקת כמות קטנה של סמים קלים. "ישבנו בנקודת המשטרה הקטנה ביפו והשוטר שעצר אותי, איש טוב עם אובר-מוטיבציה ותסביך נפוליאון מכמיר לב, שהתייחס אלי יפה, מילא את דו"ח המעצר", כותב פויר.

"תוך כדי שהוא מקליד את הפרטים במחשב, קרא הקשר שלו שוב ושוב: דקירה ברחוב זה וזה, פריצה ברחוב כך וכך, אלימות במשפחה בכתובת זו וזו, קטטה פה, גניבה שם. תגיד, שאלתי, לא נראה לך מוזר שאנחנו יושבים פה בעוד פשעים אמיתיים מתרחשים? אולי תלך לטפל בהם ואחכה לך פה? לא, ענה. כשסיפרתי לו שאני עיתונאי, אורו עיניו".

"שוטרים חשודים שהשתילו סם ברכבו של אזרח כדי להפליל אותו", מודיעה כותרת הנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ" (יניב קובוביץ). "שני שוטרים נעצרו בחשד שחיפשו אחר הרואין ברכב לאחר שדרשו מסוחר סמים להניחו שם", נכתב בכותרת המשנה.

"ווּף-ווּף, הלך הבוּף" (הפניה לכתבת מגזין על באק, כלב מאולף שהוכשר לאיתור סמים על-ידי משטרת ישראל, "7 ימים").

היה צו?

"התפתחות דרמטית בפרשת אייל גולן", מודיעה כותרת בעמודי החדשות של "ישראל היום". "כזכור, ביום שני השבוע הגיעו גולן ומנהלו בני פרץ למפלג ההונאה של משטרת תל-אביב וטענו כי בבדיקה שערכו בביתו של גולן ברחובות גילו מתקן האזנה", מציין הכתב, אבי כהן. בנוגע להתפתחות החדשה הוא כותב כי "על כל פרטיה מוטל צו איסור פרסום, הצפוי להיות מוסר בתחילת השבוע הקרוב, ככל הנראה ביום ראשון".

ב"ידיעות אחרונות", כמו גם בכלי תקשורת אחרים שסיקרו את "ההתפתחות הדרמטית", לא שמעו על הצו, אם הוא אכן קיים. "הערכות: לא היו האזנות לביתו של גולן", מודיעה כותרתה של ידיעה מאת אלי סניור, שבה נכתב גם כי "דמות מפתח בפרשה" נחקרה באזהרה ונשלחה למעצר בית. "בסביבתו של גולן קיבלו בצורה קשה את ההתפתחויות וסיפרו כי הזמר איבד את מצב הרוח הטוב המאפיין אותו", מעיר סניור.

קונספירציה

טור סוף-השבוע של סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, מוקדש השבוע לשבירה של מה שהוא מכנה "מיתוסים של מתווה הגז", ולמעשה להערות על מקבץ של טענות המושמעות מכיוון מחנה המתנגדים לפשרה עם החברות השותפות במונופול הגז. כרגיל אצל ציפורי, חלק ניכר מהטור מוקדש גם לניגוח העיתונאים המתחרים והאג'נדות שלדבריו מניעות אותם. כבכל שבוע, גם כעת הדבר נעשה ללא אזכור שמות.

להלן טעימה, מתוך החלק המוקדש להפרכת הטענה שלפיה "נושא הגז זה לא עניין פוליטי, זה לא עניין של ימין ושמאל. זה עניין של כל הציבור": "מפתה מאוד להיסחף אחרי הקביעה הזאת, אבל היא פשוט לא עומדת במבחן המציאות. הארגונים שמניעים את המחאה נגד מתווה הגז הם בעלי נטייה פוליטית מובהקת שמאלה (אף שהם מנסים להסתיר אותה).

"העיתון והעיתונאים שכותבים בלהט כה רב נגד המתווה הם בעלי נטייה פוליטית מובהקת לכיוון השמאל והשמאל הרדיקלי (שוב, אף שהם מנסים להסתיר אותה), וכך גם כל תומכיהם בערוצי התקשורת השונים הם בעלי נטייה פוליטית ברורה ומובהקת (וגם הם מנסים להסתיר אותה, אף שהם מתקשים בכך). מאחורי חלק מהארגונים ה'חברתיים' עומדים איש אחד או אנשים ספורים בלבד. בחלק מהמקרים העיתונאים עצמם פעילים מאחורי הקלעים בארגונים הללו, נותנים להם במה חסרת פרופורציה ולמעשה פועלים יד ביד".

הטענה הזאת פנטסטית. בעל הטור המרכזי של "גלובס" טוען כי יש בידיו סקופ לא נורמלי: העיתונאים המתחרים, אלה שבחלק אחר הוא מכנה עיתונאים "חוקרים" ‒ כך, במרכאות ‒ הם למעשה חלק מאופרציה סודית שבמסגרתה הם גם מפעילים ארגוני מגזר שלישי ויוזמות מחאה עממיות, לכאורה.

ציפורי מבקש מקוראי "גלובס" להאמין לו שכשמייסד "דה-מרקר" לא עוסק בפיצוח דו"חות נובל-אנרג'י ופרישת התוצאות בטורו השבועי, וכשהפרשן זוכה פרס סוקולוב של "כלכליסט" מרים את הראש ממסך הניהול של הבלוג שלו, וכשכתבי האנרגיה של כל אחד מהעיתונים האלה מסיימים שיחת טלפון עם מקור או עם עורך קצר רוח ‒ הם כולם קמים, אורזים תרמיל ויוצאים למטה סודי של ארגון כלשהו, שם הם מתקינים יחד שלטי מחאה, בונים בובות גרוטסקיות של יצחק תשובה ומתכננים את ההפגנה הבאה.

את תיאוריית הקשר הזאת אורז ציפורי בעמימות הקבועה, שבמסגרתה הוא אינו נוקב בשמותיהם של כלי התקשורת והעיתונאים שבהם הוא מבקש לחבוט. כך יכול העורך הבכיר להוריד עוד טור לדפוס, לסגור את המחשב וללכת לישון בלב שקט, בלי לחשוש שבבוקר תחכה לו בתיבת הדואר תביעת דיבה.

אגב

בהמשך הטור כותב ציפורי כך: "לכל אורך המחאה, שורת הארגונים החברתיים, בגיבוי עיתונאי אינטנסיבי הצליחו להוציא לרחובות מדי שבת עשרות או מאות אנשים בלבד. בשיא זה הגיע לכמה אלפים בודדים. זה הכל. העם, הציבור, מתברר, לא ממש מתחבר לקליקה הזאת". מהמשוואה של ציפורי נשמטו הנתונים המספריים בנוגע למשתתפי הפגנות התמיכה בחברות הגז, ככל שהיו כאלה, העשויים להעיד על מידת התמיכה הציבורית במתווה הפשרה.

פישמן

"הרבה קסם אישי, בניית תדמית של אדם שתמיד יחזיר את חובותיו ושוט אחד גדול בדמות אחזקה בשני כלי תקשורת משמעותיים ‒ כך הצליח אליעזר פישמן לגלגל חובות של מיליארדים לבנקים במשך כמעט שני עשורים. האם זה הסוף?" (כותרת המשנה לכתבת השער של "דה-מרקר", מאת חגי עמית. פישמן הוא בעל השליטה ב"גלובס" ובעל מניות מיעוט בקבוצת "ידיעות אחרונות").

פרסום ושיווק

"עבדתי במשרד הפרסום אדלר-חומסקי בשנת 2006, בשכר רעב של 4,000 שקל בתור קופירייטרית. שנאתי את הכל", אומרת עלמה זהר לרז שכניק מ"7 לילות", בתשובה לשאלה "מהו הג'וב הגרוע ביותר שהיה לך".

"זה היה נורא. עבדתי שם שלושה חודשים, שבמהלכם התפטרתי ארבע פעמים והחזירו אותי, כי הייתי טובה", היא מוסיפה. "באופן כללי, תחום הפרסום שותה לך משהו מהנשמה, כל המחשבה שלך שם היא נצלנית, איך לדחוף לאנשים דברים שהם לא צריכים. זה משחית את הנפש לדעתי. לא עושים שם שום דבר טוב לאנושות".

במוסף "סופהשבוע" המצורף ל"מעריב" מופיע גם היום מדורה השיווקי של דנה סומברג, הכתבת הפוליטית, המופקדת על פרויקט התוכן השיווקי של בנק הפועלים ועיתונו של אלי עזור. היום היא מראיינת יוצאת צבא קבע שפנתה לכתיבה וכעת מחפשת מימון להוצאת ספריה.

את הראיון הקצר מלווה טור פרשנות מאת מנהל בכיר בבנק. באופן מפתיע, אל מול הצורך של המרואיינת במזומנים ממליץ לה המנהל להימנע מלקיחת הלוואה מבנק כלשהו. "אין סיבה לסכן הכנסה בטוחה מפנסיה וחסכונות שנצברו לאורך שנים", הוא מנמק.

זוטות

1. בטורו של דן מרגלית ב"ישראל היום", העוסק בחלקו בדו"ח הוועדה שבראשה עמד יוחנן לוקר, שובץ דווקא תצלומו של אחיו, הראל לוקר.

2. קלמן ליבסקינד משדרג את מנכ"ל מינהלת השירות האזרחי-לאומי ומצרף אותו לקואליציה: בעל הטור (או העורך) כותב על "השר" שלום ג'רבי ומאבקו בשמאל. חרף המשתמע, האיש המדובר אינו שר בממשלה, ושמו הפרטי אינו שלום.

ענייני תקשורת

ביקורת מוזיקה. "באלבום הראשון שלי יש שיר שנקרא '40 מעלות בצל' ומישהו כתב ביקורת על ההופעה וקבע שהשיר מגוחך. אני נעלבתי עד עמקי נשמתי כי מאוד האמנתי בשיר. לא חזרתי לבצע אותו על הבמה מאז ועד היום, כי אותו מבקר פגע בי בבטן הרכה. [...] לימים עשיתי אלבום שלישי דרך גיוס בהדסטארט, ואותו אדם תמך וכתב, 'אני מבקש שתסלחי לי, זה לא הגיע לך'. סלחתי לו, אבל אני עדיין לא מבצעת את השיר בהופעות" (עלמה זוהר, "7 לילות").

עיתונות עדתית. רועי צ'יקי ארד, ב"מוסף הארץ", מביא את סיפורו של העיתון הישראלי בשפה ההונגרית "אוי קלט" לרגל סגירתו. לפי ארד, המסתמך על דיווח ישן שהתפרסם ב"הצופה", בשנות השיא היו ל"אוי קלט" 100 אלף קוראים. המו"ל, ג'ורג' אדרי, מספק פרספקטיבה עכשווית: "לפני חמש שנים היו ל'אוי קלט' 600 מנויים, עכשיו אנחנו עומדים על 80, לא מעט בזכות העבודה הטובה של הדואר". לדבריו, כ-30% מהעותקים כלל אינם מגיעים לקוראיהם.

הצעירים. במוסף השבועי של "גלובס" כותבת חן שליטא על השינויים בהרגלי צריכת התקשורת של הילדים והנוער, בישראל ובעולם. אורלי אטלס-כץ, מנכ"לית ענני-תקשורת, חולקת עם הכתבת ועם הקוראים אנקדוטה מעניינת: "בארצות-הברית יש יום שבו ניקלודיאון מחשיכים את המסכים וקוראים לילדים לצאת לשחק. זה צעד שמצריך אומץ גדול, כי הם מרוויחים מפרסומות ומרייטינג".