זה מכבר הולך ומתבהר לעיני העולם כולו כי בין הסכנות האסטרטגיות המאיימות על מדינת ישראל יש למנות לא רק את האיום הגרעיני מאיראן, צקצוקי החרבות של נסראללה מצפון והאיומים של חמאס מדרום. איום על שרידותה, חוסנה וערכיה של החברה הישראלית ואף על עצם קיומה של המדינה הוא גם התודעה הישראלית הקולקטיבית, ההולכת ונשבית בתוך חרדותיה, מדחיקה, מכחישה, מבוהלת, מבולבלת, מקובעת בתחושת הצדק העצמי שלה.
הפגנה מחוץ לבית-המשפט באשקלון, לפני השימוע שנערך לשיח' ראאד סאלח, שנעצר במשט לעזה. 1.6.10 (צילום: אדי ישראל. לחצו להגדלה)
אי-אפשר להתעלם מחלקה העצום של התקשורת הישראלית ביצירת האקלים הזה, כפי שהומחש פעם נוספת באופן שבו סוקרה פרשת המשט. למעט "הארץ" האליטיסטי, שהשפעתו וחשיפתו בציבור הרחב מועטות, התגייסו כלי התקשורת המרכזיים האחרים להלהיט את הרוחות, מתחרים ביניהם מי יעורר את הפחדים הסמויים של אומה שעצביה רופפים ממילא.
מדורי החדשות של כלי התקשורת בישראל (שהם החשובים בין מדורי העיתונות, בגלל הנטייה להתייחס אל המידע המופיע בהם כאל עובדות אובייקטיביות) הכינו את הציבור להתנגשות בלב ים, בלי לצייץ מלה של ביקורת, להציג חלופות או להעלות שאלות על המהות וההכרח בהתנגשות הצפויה, על משמעותו של הסגר ועל המדיניות הישראלית כלפי עזה מאז עליית חמאס, ששנים אינה מניבה כל תוצאה חיובית. "השייטת מחכה", מתח "מעריב" את שריריו בכותרת ראשית בסוף-השבוע שלפני ההתנגשות (28.5.10), והכין את העם למבצע חזק, מהר ואלגנטי, וב-31.5.10 אף בישר כי "המשט מכותר".
אבל כותרת אחרת ב"מעריב" משכה את תשומת לבי. "לעצור את הפירומניה", קראה הכותרת בעמ' 2 (28.5.10), שהתנוססה מעל מאמר של אביב לביא. "ברק ואשכנזי, האנשים הממונים על בטחוננו, הפכו לאויביה המרים של הסביבה. כבר מזמן אנחנו יודעים שצה"ל הוא צבא שיש לו מדינה; זה עוד לא אומר שמותר לו לשרוף אותה". הידד, צהלתי. הנה, בכל זאת מופיעה ביקורת ראויה, של עיתונות אמיצה, עוד בטרם פורענות. אבל כששבתי לקרוא את האותיות הקטנות התברר כי לביא מדבר בכלל על שריפת החורש בגמלא בעקבות תרגיל של צה"ל בגולן, וכי פירומן סדרתי כמטפורה אפשרית על ברק הוא רק בראש שלי.
גם "ידיעות", בטוח בעצמו, מרח על פני כותרת ענק "הקומנדו מחכה למשט". מלת ביקורת והצעת חלופה להתנגשות? הצגת ההקשרים המתבקשים? הרחבת דעתו של הציבור במידע מתבקש? הצחקתם אותם. לעומת זאת, העיתונים הגדולים ציטטו בהבלטה את גרסתו השקרית של שר החוץ אביגדור ליברמן, שטען שישראל מעבירה לעזה את כל הציוד הנחוץ לה, בלי לנסות לעמת את הגרסה הזאת עם העובדות, שהתפרסמו כבר, על רשימת מוצרי היסוד האסורה להכנסה לרצועה.
ערב ההתנגשות גם "ישראל היום" ניסה להרגיע בכותרת מבטיחה: "שעתו של הקומנדו". לצד זה פירסם הפרשן דן מרגלית טור זחוח, שקבע כי "השד אינו נורא כל-כך", מאחר שמתגלה השלומיאליות של מארגני המשט, שלא מצליחים כל-כך להתארגן וכי מה שישראל צריכה לעשות זה בעיקר להציף את התקשורת העולמית בתצלומים שינפקו דובר צה"ל ולשכת העיתונות הממשלתית, לשקול מעצר ממושך של מארגנים כדרור פיילר ולהגיש תביעת פיצויים נגדו במיליוני שקלים על הנזקים שגרם.
אחרי שהגיעו הדיווחים הראשונים מזירת ההתנגשות והתבררו ממדי הקטסטרופה, שינו העיתונים הגדולים את טעמם והחליפו את הזחיחות היהירה בבכיינות צדקנית. "חיילים מול לינץ'", היתה הכותרת הראשית ב"ישראל היום" (1.6.10), שמיהר להפנות את הביקורת שלו לא כלפי ראש הממשלה המכהן, שהוא סיבת קיומו הידועה של העיתון, אלא כלפי הפעילים, שהתגלו כ"שכירי חרב של אל-קעידה" (כותרת ראשית למחרת), ולא פעילי שלום-עכשיו, למשל.
גם "ידיעות אחרונות" בחר להתבכיין והשתמש בכותרותיו הראשיות במושגים מעולם הקו-קלוקס-קלאן: "מארב", "מלכודת" ו"לינץ'". לינץ' הוא "הוצאה להורג של אדם בידי המון, ללא משפט, תוך לקיחת החוק לידיים, כאשר איננו מאיים על חייהם ואין במעשה אקט של הגנה עצמית", קובעת ויקיפדיה. lynch משמעו "הענשת חשוד ללא משפט תקין בטענה של עשיית צדק", קובעת האנציקלופדיה הכללית כרטא.
אבל העיתונות הישראלית בחרה להקנות למושג משמעות ייחודית והציגה את אחת מיחידות העילית של צה"ל, שפשטה באישון לילה על ספינה אזרחית במים הבינלאומיים, כחבורת נעבעכים חסרי הגנה שנקלעו לתומם למארב של טורקים צעירים שביקשו לעשות בהם שפטים ללא משפט.
חיפשתי ביקורת על השימוש התקשורתי שנעשה במושג לינץ' בנסיבות הללו, ונדמה היה לי שמצאתי אותה במדורו של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" בסוף-השבוע האחרון. מתחת לכותרת "חובבנים" מפליא לפיד את מכותיו בשר יולי אדלשטיין, החובבן, ומתייחס לשימוש הלא נאות שנעשה במושג "ניסיון ללינץ'".
אלא שהתברר כי ללפיד אין בכלל בעיה עם המושג, והביקורת שלו היא כלפי הניצול החסר שנעשה בצמד המלים הללו על-ידי ההסברה הישראלית. "צמד המלים 'נסיון לינץ'' אפשר היה – בקלות – להכניס ללקסיקון השידורים מיד לאחר ההשתלטות על הספינה. אלא שחובבנים אינם יודעים שבכל אירוע תקשורתי שולטים תמיד שניים או שלושה צירופי מלים, שיתנוססו במהלך כל השידור בצד השמאלי העליון של המסך".
נשק שנמצא על סיפון המאבי-מרמרה, 31.5.10 (צילום: איתמר מואטי, דובר צה"ל. לחצו להגדלה)
בימים הבאים עבדה מכבסת המלים של התקשורת הישראלית שעות נוספות. "מארב לשייטת", קבעה כותרת בולטת ב"ידיעות" למחרת האירוע מעל תמונה שדובר צה"ל ערך עבור העיתונות הישראלית והעולמית: מצבור של סכינים, רובם סכיני מטבח, שהונחו על בד ירוק עם כתובת מסוגננת בערבית מן הקוראן (קומפוזיציה שהצריכה הכנות ומחשבה מראש על האפקט הפסיכולוגי המקסימלי שניתן להפיק).
באותו יום ניחם "מעריב" את קוראיו המתמעטים בכותרת ראשית ענקית באותיות אדומות, "המחדל והגבורה". כותרת הגג שנבחרה אמרה, מעשה רמייה, "כך נשלחה יחידת העילית של צה"ל למשימה שנועדה מראש לכישלון", כאילו היה זה "מעריב" שהתריע כל העת על הכישלון הצפוי ולא בישר יומיים קודם לכן על "שעתו של הקומנדו", שהולך לסדר את העניינים צ'יק-צ'ק.
אין מדובר באירוע חדשותי יוצא דופן. מחקרי קשב על הסיקור התקשורתי של מצבי משבר בטחוני מצביעים על דפוס דומה בסיקור כל פעולה צבאית משמעותית; בראשיתה מצדיקה העיתונות הישראלית באופן מלא את הפעולה הצבאית ונחיצותה, לא מציגה חלופות ומאבדת לחלוטין את חוש הביקורת והעצמאות המחשבתית. בהמשך, כמעט תמיד לאחר שמתבררים המחדלים, השגיאות והכשלים של אותה פעולה צבאית שבה תמכה בהתלהבות מלכתחילה, מפנים כלי התקשורת ביקורת זועמת כלפי מקבלי ההחלטות ולפעמים אף מציגים טענת "אמרנו לכם", שמסתמכת על זכרונם הקצר של הקוראים.
די לצטט כותרת אחת שהופיעה ב"מעריב" כעשרה חודשים לאחר תום מלחמת לבנון השנייה. "תחקיר: כך התגלגלנו למלחמה שלא רצינו" (30.3.07). זה מוזר, כיוון שבתחילתה הכריז העיתון בכותרתו הראשית כי המלחמה היא האופציה המועדפת היחידה, וערב הפסקת האש קבע, בכותרת ראשית נוספת, שיש להמשיך ב"מלחמה עד הרגע האחרון".
כך גם הפעם. רק אחרי שהתמונות שדובר צה"ל משחרר במשורה הציגו את ממדי הקטסטרופה, שינתה העיתונות את טעמה והתחילה לשאול בדיעבד את השאלות שהיתה צריכה לשאול מראש. וכך הופיעו בימים שאחרי ההתנגשות בלב ים כותרות מהסוג הזה ב"מעריב": "איוולת מוחלטת", "הנהגה של שוטים", "צריכים שינוי", "מי נתן את ההוראה", "ממשלה במבוכה", "הפיאסקו מחלחל", ואף הכותרת מרחיקת הלכת "לשתוק ולהצדיע", שהמליצה לעיתונאים לסתום את הפה עכשיו ולהודות לצה"ל. גם ב"ידיעות" היו כותרות של ביקורת קשה בדיעבד. "ברק תתפטר", "איפה השכל", "הנאחס כשיטה", "איבדו שליטה", "התקלות והמחדלים".
נדמה ש"ישראל היום" היה הרבה יותר צמחוני בביקורתו, שפסחה על הדרג המדיני כמעט לחלוטין. תחת זאת בחר החינמון להרעיף שבחים על צה"ל ולהוציא את זעמו על צביעות העולם. הנה מקבץ כותרות מהעמוד הראשון למחרת ההתנגשות: "לוחמים יקרים", "פעולה ללא דופי", "למה לא הימ"מ", "המלחמה החדשה", "הערכה שגויה". ודן מרגלית? כמו כמה מעמיתיו העיתונאים, הוא העדיף להתרכז בשאלות הרות גורל כמו "למה שייטת ולא ימ"מ" ולאמץ את עולם המושגים של דובר צה"ל, המגדיר את המשט כפעולת טרור פלסטינית ואת משתתפיה "מחבלים".
במצב דברים זה אימוץ עמדת הקורבן והפניית הקיטור כלפי העולם וכלפי האחר הם דבר צפוי, המעוגן היטב בגנום התקשורתי הישראלי מאז פריחת ימי "העולם כולו נגדנו". להלן מבחר של כותרות מהעמודים הראשונים ביומיים שאחרי המבצע הצבאי:
"משט של שנאה", "מנודים", "יהודי טורקיה במצור", "העולם כבר חרץ את הדין", "במטה השנאה" (דיווח מטורקיה), "האו"ם כבר החליט: 'גולדסטון 2'" , "מתקפת צביעות", וגם "הח"כית שאיתם" (חנין זועבי), "נקמת הח"כים" (בזועבי) ועוד מאמר שטנה נגד ח"כ זועבי ב"מעריב" (2.6.10), שכותרתו היתה "לגרש אותה". אין להתפלא, אם כך, שקרוב למאה אלף ישראלים מיהרו לחתום על עצומה עם דרישה דומה בתוך ימים אחדים.
השיח' ראאד סלאח בבית-המשפט באשקלון, 3.6.10 (צילום: אדי ישראל. לחצו להגדלה)
האווירה הציבורית המתלהטת נגד ערביי ישראל והמחבלים באשר הם הגיעה גם אל תוכנית הרדיו הפופולרית "המלה האחרונה" בגלי-צה"ל. הנה כמה הברקות מתוך הדיאלוג, מוטב לומר סחרור ההתלהמות, שהתנהל בין המגישים עירית לינור וקובי אריאלי ביום רביעי (2.6.10).
עירית לינור: "אלה מפגרים פרו-פלסטינים ולא פעילי שלום אירופים". "הכישלון היחיד של הפעולה הזו הוא שראאד סלאח נראה בריא ושלם". "כדי למנוע לזות שפתיים ואי-הבנות צריך להגיד שאם הספינה רייצ'ל קורי תיכנס לפה, אנחנו נטביע אותה". "אין ברירה. צריך להצטייד בעוד ראשי נפץ גרעיניים, כיוון שרק משם תבוא הישועה". ומה היה לקובי אריאלי להוסיף? "תדע כל אם טורקייה שאם הבן שלה הולך לכל מיני מקומות בחו"ל, הוא עלול לחזור בארון".
הצגת הנראטיב של האירוע כולו כמארב מתוכנן של פעילי טרור חמושים הסתמך על המידע הסלקטיבי ששיגר דובר צה"ל לעיתונות ופורסם בכל כלי התקשורת בהבלטה וללא מלת ביקורת, בכלל זה תמונות של סכינים, אלות עץ, כאפיות וכלי עבודה (וכאמור: דגל ירוק עם כיתוב בערבית שהונח מתחת לסכינים, בל נטעה). מה רבה היתה המבוכה שאנשי הטרור המסוכנים, פעילי אל-קעידה, שוחררו ונשלחו לארצם בתוך 24 שעות, ואילו המסית הראשי, שיח' ראאד סלאח, שהואשם מלכתחילה במעורבות באלימות, שוחרר אף הוא לביתו, למרות "הראיות החותכות" של המשטרה על מעורבותו בתקיפת חיילי השייטת.
באותה מידה היה זה אך צפוי שממשלת ישראל תודיע בעקבות הפארסה של המשט על הקלות בסגר על עזה. העיתונות מצדה דיווחה על ההקלות הצפויות בענייניות חסרת ביקורת, בלי לשאול את השאלות המתבקשות על הסגר, נחיצותו ומשמעותו, ממש כפי שלא שאלה לפני כן.
יזהר באר הוא מנהל-מייסד של עמותת קשב, החוקרת את סיקור התקשורת הישראלית