בשמחת-תורה, בבית-הכנסת, נהוג לאסוף מתחת לטלית אחת את כל הבנים שמתחת לגיל 13 ולהעלותם כגוש אחד לתורה. הגבאי אומר את הברכות, והילדים חוזרים אחריו מלה במלה על פסוק מספר "בראשית". קוראים לטקס הזה "כל הנערים", ובדרך זו ממלאים גם הבנים הצעירים את מצוות העלייה לתורה בחג שבו מסתיימת קריאת התורה של השנה החולפת ומתחיל המחזור החדש של קריאתה מבראשית. הטקס הזה מקנה לילדים הרכים חוויה של שותפות ואחווה.

משהו מזה חווה כנראה קבוצת עיתונאים ידועים שהחליטו לקחת חלק פעיל בכנס "ישראל עכשיו – בונים אלטרנטיבה", שעתיד להתקיים מחר (24.7.15) ביוזמת שלום-עכשיו, בגני-התערוכה בתל-אביב. מודעה שפורסמה אתמול ב"הארץ" ובאתרים הקשורים בשלום-עכשיו כוללת את שמותיהם של כ-15 עיתונאים שנוטלים חלק בכנס – אם כמנחים ואם כחברי פאנלים. המודעה מנוסחת בנימה של זעקה ושל קריאה לחשבון נפש מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, והמסר העולה ממנה הוא כזה של הזדהות מוחלטת של משתתפי האירוע עם מטרתו ובשורתו.

שלום-עכשיו מארגנת אפוא יום עיון הפונה לשמאל הישראלי וקוראת לו לבנות אלטרנטיבה (למפלגות הקיימות? לקואליציה הנוכחית? למדיניות הממשלה? לאווירה הציבורית?) – ושורה ארוכה ונכבדה של עיתונאים נותנים לכך יד. נמנים עימם: אמנון אברמוביץ', נחמה דואק, מזל מועלם, ברק רביד, לינוי בר-גפן, רביב דרוקר, יועז הנדל, אורי משגב, רוגל אלפר, רוית הכט, גדעון לוי, חיים לוינסון ואחרים.

העיתונאים ישולבו בצוותי דיון שיעסקו בכנס בסוגיות הרות גורל כמו: "איפה צדקנו? איפה טעינו? לקחים ואתגרים להמשך"; "אם לא עכשיו אימתי – פתרון שתי המדינות לאור המציאות האזורית המשתנה"; "עם לבדד ישכון – הלחץ הבינלאומי והשפעותיו על המאבק לשלום"; "פוליטיקה של זהויות: השסע החברתי – מכשול או הזדמנות לפעול ביחד"; "מי שמתנגד בוגד? כיצד נאבקים בדה-לגיטימציה ואיך נכון ולא נכון לפעול מול הימין".

זו עומדת להיות התוועדות עם צבע פוליטי מובהק – מאבק בימין. לא רק נושאי הדיונים מעידים על כך, אלא גם זהות הפוליטיקאים שייקחו בהם חלק: הח"כים זהבה גלאון, איימן עודה, שלי יחימוביץ', זוהיר בהלול, חיליק בר, עומר בר-לב, אילן גילאון, יואל חסון, אחמד טיבי, יוסי יונה, תמר זנדברג, דוב חנין, קסניה סבטלובה, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, מיקי רוזנטל, איציק שמולי, עאידה תומא סלימאן, מרב מיכאלי ודמויות ציבוריות ידועות אחרות מהשמאל.

האם ראוי שעיתונאים, הממלאים תפקידי מפתח בדיווח על המציאות הישראלית ובהארתה לציבור, יהיו מזוהים באופן כל-כך מוצהר עם יוזמה שקוראת תיגר על המצב הקיים וחותרת לשנותו?

ההרכב האישי של המשתתפים ונושאי הדיון לגיטימיים בהחלט, כמובן. מה שפחות מובן מאליו הוא מה עושים שם עיתונאים. יכולת להיות לכך כמה תשובות:

1. הם הוזמנו כאנשי מקצוע. תפקידם יהיה להנחות את הדיונים או להפרות אותם בידיעותיהם ובתובנותיהם שהן פרי עיסוקם.

2. הם אזרחים מעורבים שמצב המדינה (או, לפחות, השמאל) מדאיג אותם והם מבקשים לקחת חלק בדיון עליו.

3. הם שמאלנים ידועים והשתתפותם בהתכנסות משקפת את עמדותיהם ואת הזדהותם עם יוזמי האירוע ומטרותיו.

אני מניח שביחס לרוב העיתונאים המופיעים במודעה, התשובה השלישית היא הנכונה, ועליה יש לי השגה: האם ראוי שעיתונאים, הממלאים תפקידי מפתח בדיווח על המציאות הישראלית ובהארתה לציבור, יהיו מזוהים באופן כל-כך מוצהר עם יוזמה שקוראת תיגר על המצב הקיים וחותרת לשנותו? האם יכולתה של העיתונות למלא את תפקידה אינה ניזוקה מהתייצבותם של עיתונאים כה רבים בשורות המהלך שמבקשת לחולל שלום-עכשיו תחת הסיסמה "בונים אלטרנטיבה"?

מודעה לכנס שלום-עכשיו

אפשר לטעון שההשגה שלי היא עדות לתפיסה מיושנת של תפקיד העיתונאי: הוא אינו מתווך חסר פניות, אלא אדם דעתן שדיווחיו ופרשנותו מושפעים מלכתחילה מהשקפת עולמו, והואיל וכך, אין כל פסול בהזדהותם הפומבית של העיתונאים הנ"ל עם שלום-עכשיו. אדרבה, לפי היגיון זה, נכונותם של העיתונאים הללו להצהיר על מעורבותם בכנס השמאלני היא בבחינת גילוי נאות. אפשר להוסיף שבעידן השקיפות הדיגיטלית, שבו גם עיתונאים משתפים את הכלל בהרהורי לבם ובצפונות נפשם, ממילא אין משמעות ליומרה לשמור על מעמד העיתונאי כמדווח בלתי מוטה.

ובכל זאת אני תוהה אם בהצטרפותם של עיתונאים כה רבים לכנס אין הם מכרסמים במעמדם שלהם ובמעמד התקשורת בכללה. האם אכן נגזר על התקשורת להתנער לחלוטין מהתפקיד העומד בבסיס קיומה – לספק מידע מהימן ולפרש את המציאות בתום לב? האם אכן עלינו לוותר על המאמץ להוסיף להיות אמינים בעיני הציבור? האם על העיתונות להיכנע לתפיסה הניהיליסטית הכופרת מכל וכל ביכולתה לפעול ללא משוא פנים?

לאמנון אברמוביץ' אורבת סכנה שכאשר יופיע בשבוע הבא מעל מרקע ערוץ 2 ובפיו גילוי פוליטי או הארה מחכימה, יגידו הצופים לעצמם שדיווחו נגוע באינטרס – להיאבק בימין – ולפיכך ספק אם ניתן לסמוך על דבריו. וכאשר יעלה רביב דרוקר לשידור בערוץ 10 ויחשוף שערורייה חדשה בהתנהלות מי מהפוליטיקאים מהימין, יזכרו הצופים שהוא נטל חלק בדיון שנושאו כיצד ניתן לפעול מול הימין. וכאשר קוראי "הארץ" יעיינו במאמריה של רוית הכט, או בטורי הדעות שהיא עורכת בעיתון, תהבהב במוחותיהם התזכורת – היא השתתפה בכנס של שלום-עכשיו.

עיתונאים אינם זקוקים לעצומות או לכנסים פוליטיים כדי להביע את דעתם; עומד לרשותם כלי התקשורת שבו הם מועסקים. רק במקרים חריגים (למשל, בעת מאבק מקצועי) או במצבים קיצוניים (למשל, משבר לאומי חמור) לגיטימי שעיתונאים יחצו את הקווים ויצטרפו למושאי הסיקור התקשרותי. האם ישראל של יולי 2015 נמצאת במצב הזה?