היו ימים שבהם חוקרי ברית-המועצות בסוכנויות ביון ובמוסדות אקדמיים ברחבי העולם המערבי היו מכורים לקריאת היומון הסובייטי "פראבדה" ("אמת"). החוקרים הללו, קרמלינולוגים בלשון הימים ההם, השקיעו לילות כימים בנבירה דקדקנית בדפי יומון המפלגה הקומוניסטית, כמעט עם זכוכית מגדלת. כל כותרת, כל ידיעה, כל מאמר וכל תצלום נבחנו בשבע עיניים.
לא רק התוכן היה חשוב: גם מיקומו של מאמר – באיזה עמוד ואפילו אם בראש הדף או בתחתיתו. וכמובן, גם גודל התמונה. זו היתה, בימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, אחת הדרכים המשמעותיות לנסות לפצח מה באמת קורה בצמרת הקרמלין. מי קודם ומי הודח, מה מעסיק את צמרת השלטון ולאן נושבת הרוח בסוגיות בינלאומיות ופנימיות. כך עשו גם בין דפי "איזווסטיה", יומון הסובייט העליון של ברית-המועצות.
אין לנו כמובן זכויות יוצרים על אזכור "פראבדה" בנשימה אחת עם היומון "ישראל היום". כבר עשו זאת שניים משותפיו של בנימין נתניהו, בעבר או בהווה; אביגדור ליברמן יותר מפעם אחת מאז אוגוסט 2013, וגם נפתלי בנט במרץ 2014. אבל בימים האחרונים צפים ועולים זכרונות מעידן "פראבדה" בהקשר להתייחסות לעיתונו של שלדון אדלסון. מתברר שדיסציפלינת המחקר הקרמלינולוגיסטית – ש"המילון האורבני" ברשת מגדיר כ"אמנות הצפייה, ההסקה והניחוש של מה שבאמת מתרחש בתוככי ארגון סודי" – היא בשימוש גם בישראל.
קחו למשל את גליון "הארץ" מהיום (22.7.15), שבו מוקדש, בצדק, מקום נרחב לדו"ח לוקר על תקציב הביטחון. אחת השאלות המרכזיות המרחפות בחלל הדיון הציבורי היא עמדתו של נתניהו ביחס לדו"ח הוועדה, שבראשה עמד מי שהיה מזכירו הצבאי ואחיו של מנכ"לו הפורש של משרד ראש הממשלה. "אם קריאה מודרכת בגליונות 'ישראל היום' יכולה ללמד משהו על רוח המפקד בבית ראש הממשלה, ייתכן שהפסימיות בקריה מופרזת", כותב עמוס הראל בפרשנותו. "העיתון מקפיד בימים האחרונים להבליט את עמדת הצבא נגד הדו"ח בכותרות הראשיות שלו".
שתיקתו של נתניהו בעניין הדו"ח, לפחות עד סגירת העיתונים אמש, מחייבת גם את רותם שטרקמן מ"דה-מרקר" לשוב לשיטות העבודה הישנות של מפצחי הספינקס הסובייטי השתקן. שטרקמן מוצא בעובדה ש"ישראל היום" – "הביטאון של ראש הממשלה בנימין נתניהו" – הביא בכותרת הראשית שלו את הציטוט כאילו דו"ח לוקר הוא "ירייה בין העיניים" בצה"ל סימן מחשיד באשר ליחסו של ראש הממשלה לדו"ח הוועדה. סימן שני, לדבריו, שכן הראשון הוא הימנעות נתניהו מכל התייחסות לדו"ח מיד לאחר פרסומו.
עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")
מתברר, ולא בפעם הראשונה, ש"ישראל היום" אינו רק כלי תקשורתי רב-תפוצה המיועד להעברת מסריו של נתניהו לציבור הרחב. יש לו גם קהל יעד אחר, מצומצם יותר, של פרשנים המבקשים לקרוא לא רק את הכותרות, אלא גם בין השורות, כדי להבין לאן נושבת הרוח בלשכת נתניהו.
צריך להודות שיש היגיון מסוים בגישה הזו, של הקרמלינולוגים בגרסת 2015. שהרי "ישראל היום" הוקם על-ידי אדלסון בראש ובראשונה כדי לקדם את נתניהו, והקשרים ההדוקים בין עורך העיתון עמוס רגב לבין נתניהו הם עניין גלוי וידוע. בדרך כלל אין צורך בהשערות מלומדות בניתוח הטקסטים של העיתון: כאשר נתניהו מתמודד מול ברק אובמה, ציפי לבני, יאיר לפיד או שחקנים אחרים, התגייסותו של העיתון מובנת מאליה, מהכותרת הראשית, דרך עמודי החדשות ועד מרבית המאמרים. אבל מה קורה כאשר עמדת ראש הממשלה בנושא אינה ברורה עדיין? כאן נדרשת קריאה דקדקנית יותר.
אחרי שסיימתי לקרוא את ניתוחי הראל ושטרקמן, נזכרתי במחלוקת פנים-ממשלתית ופנים-ליכודית שהתלקחה אתמול, ועשויה להעסיק אותנו מאוד בימים הקרובים, כאשר חיי התושבים בעיר הגדולה ישתנו ללא הכר: ביקורתו של השר לבטחון פנים גלעד ארדן על ההיערכות הלקויה, לטענתו, של משרד התחבורה בראשות ישראל כץ לקראת השיבושים החמורים בגוש דן עם תחילת חפירות הרכבת הקלה.
איך המחלוקת הזו תיפתר? מה חושב ראש הממשלה על העניין הזה? האם יתערב בעימות השרים? ומה מעמדם של שני השרים בעיני נתניהו? לקחתי את גליון "ישראל היום" כדי לנסות להבין משהו באמצעות הטכניקות הקרמלינולוגיות. דיפדפתי עד עמ' 15. שם, בתחתית העמוד, הוצג שיעור נדיר בסיקור מאוזן. בכותרת ובכותרת המשנה מובאות שתי הגרסאות, זו מול זו. הכותרת: "ארדן: לבחון עבודות הרכבת הקלה; כץ: חרגת מסמכותך". וכך גם בכותרת המשנה: "ארדן: 'במצב הנוכחי איכות החיים של התושבים תיפגע'; שר התחבורה כץ: 'הפרויקט לא יידחה'".
אני מניח שעינו החדה של רגב מזהה במהירות כל ידיעה שטמון בה קצה קצהו של עניין פוליטי הנוגע במישרין או בעקיפין לראש הממשלה. וגם העורכים העובדים תחתיו מודעים לשדה המוקשים שבו הם צועדים
המדיניות העריכתית המדודה באה לידי ביטוי גם בפתיח, שמתחיל במשפט "עימות בין שני שרי הליכוד עלול לפגוע בעבודות על הרכבת הקלה, שבועיים בלבד לפני ההתחלה המתוכננת של החפירות בתל-אביב". יאמרו הקרמלינולוגים – "ישראל היום" נוקט מדיניות זהירה ואינו מצדד באף אחד מהשרים הניצים. מכאן מתחילים הניחושים. האם זו זהירות מערכתית או תוצאה של הנחיה?
לניתוחים מסוג זה של כותרות וידיעות יש כמובן חסרונות ובעיות. שהרי איננו חשופים לדרך קבלת ההחלטות בעיתון, למכניקה העדינה שבה מחלחלת "רוח המפקד" לא רק לשער העיתון, אלא גם לעמ' 15. אני מניח שעינו החדה של רגב, שקיבל את עריכת "ישראל היום" לאחר עשרות שנים כראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות" וראש אגף החדשות ב"מעריב", מזהה במהירות כל ידיעה שטמון בה קצה קצהו של עניין פוליטי הנוגע במישרין או בעקיפין לראש הממשלה. וגם העורכים העובדים תחתיו מודעים לשדה המוקשים שבו הם צועדים.
צריך לומר שגם אצלנו היו כבר שנים שבהן ניסו כתבים לענייני מפלגות וחוקרים אחרים ליישם שיטות מחקר קרמלינולוגיות: בקריאת עיתוני המפלגות. היה זה בימי המנדט ובשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר הארץ מלאה עיתונים כאלה. הקו המפלגתי של כל עיתון כזה היה מוצהר וברור. אבל השאלה היתה אם וכיצד מצליחה המפלגה לפקח על כל חלקי העיתון. נכון שרבים מהעיתונאים השתייכו למפלגה שבשירותה פעלו, אבל הם היו גם עיתונאים עם דחפים מקצועיים, ולא פעם התקשו לפעול על-פי תכתיבי העסקנים, גם הבכירים ביותר.
בספרו החדש "ראשית דבר" מביא ד"ר מרדכי נאור דוגמה מרתקת לעצמאות מערכתית במערכת יומון ההסתדרות "דבר", בניגוד לקו שהיה מקובל על ראשי המפלגה. באוגוסט 1940, כאשר הגיעה מניו-יורק הידיעה על פטירתו של מנהיג התנועה הרביזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי, בחר העורך הראשי זלמן רובשוב – לימים שז"ר – להקדיש את הכותרת הראשית וחלק ניכר מהעמוד הראשון להספד ליריבה החריף של תנועת הפועלים.
"נופץ הכינור שנועד פעם להיות ראשון במקהלת תחיית ישראל. נועד ולא זכה", כתב רובשוב. הקוראים והפרשנים היו עשויים לראות בגיליון איתות ומחווה של פיוס כלפי המחנה האחר ביישוב. אבל התברר שהיתה זו יוזמה אישית של העורך, שעוררה את זעמם של רבים בצמרת ההסתדרות ומפא"י, והיו אף שביקשו לצמצם בשל כך את סמכויות העורך.
ספק רב אם ב"ישראל היום" תיתכן יוזמה אישית כשל רובשוב בנושא פוליטי רגיש כזה. מצד שני, גם אם אפשר למצוא ב"ישראל היום" קווים פראבדאיים מסוימים, יש מידה של הגזמה בניסיון לאמץ את שיטות המחקר של הקרמלינולוגים לניתוח הטקסטים בעיתונו של נתניהו.