בשעות הראשונות של ה"דרמה בלב ים", כשרשתות התקשורת הישראליות, בטלוויזיה וברדיו, ליוו את המבצע הצבאי ב"גל פתוח", נשענו הדיווחים על מומחים באולפן ומידע חלקי ששיחרר באופן מבוקר דובר צה"ל. בלית ברירה ניזונו הכתבים גם ממידע לא אמין שזרם מרשתות זרות ומשמועות שהתרוצצו באוויר. אז צפה ועלתה בראשי השאלה: היכן הכתבים הישראלים שהיו אמורים לכסות את האירוע מקרוב?

פועלי נמל סמוך למאבי-מרמרה בנמל אשדוד, 1.6.10 (צילום: צפריר אביוב)

פועלי נמל סמוך למאבי-מרמרה בנמל אשדוד, 1.6.10 (צילום: צפריר אביוב)

כשראיתי את העיתונים, שהתחרו זה בזה בגודל הכותרות והפרשנויות על המחדל המדיני וחוסר ההיערכות הצבאית לתרחיש שהוביל לטרגדיה שבה נספו תשעה אזרחים ועשרות נפצעו, התחזקה בי ההרגשה שהמחדל הוא גם נחלתה של התקשורת הישראלית על כל רבדיה, שלא השכילה להביא מקרוב את האירועים שהיו בנאווי-מרמרה ובאוניות הנלוות, ולא הצליחה לצרף את כתביה וצלמיה למשט הזה.

לא משנה לצורך זה מי הם מארגני המשט, אנשי שלום או אנשי טרור, פלג קיצוני של תנועה טורקית המזוהה עם חמאס או אנשי שלום ממדינות אירופיות שכל חפצם היה להביא תרופות וסיוע לפלסטינים הנתונים במצור בעזה. עיתונאים וצלמים ישראלים היו חייבים להיות על סיפון הספינות הללו כדי לתאר את מסען.

ההכנות נמשכו כמה ימים. היעד היה ידוע וברור לתקשורת הישראלית על כל גווניה. מה היה נכון יותר מבחינה עיתונאית ומקצועית מאשר לשלוח אנשי מקצוע לסקר את המסע הזה? מדוע אף אחד מבין עיתונאי ישראל, אלה שבעבר הרחיקו לסקר מלחמות בקוריאה, בבוסניה או בג'ונגלים של אפריקה, לא היה על סיפון האוניות הללו?

האם במקום שבו יש אזרחים ישראלים, כשהמשט עושה דרכו לאזור מריבה וכאשר הכתובת על הקיר ניבאה שהמסע הזה לא יסתיים בחופי עזה, לא נמצא עורך אחד באמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית של ישראל שישלח את כתבי השטח שלו לסיקור וצילום של המשט?

בכל קורס בסיסי לעיתונאות בת זמננו, בכל בית-ספר ללימודי תקשורת עכשווית, מכשירים את הכתבים לעתיד לביצוע משימות סיקור מסוג זה. שום עדות שמיעה או סרט וידיאו שמועבר על-ידי דובר אינם תחליף יעיל לעיתונאי הנמצא בעצמו בשטח בזמן אמת. את זה יודע כל עיתונאי מתחיל ובוודאי כל עורך מנוסה.

אם מישהו יטען שהמארגנים לא רצו עיתונאים ישראלים על האונייה, תשובתי תהיה, מי שואל אותם? עיתונאי ישראלי לא היה צריך להגיע לשם עם שלט גדול וזוהר "עיתונות" מתנוסס על חזהו. יש דרכים רבות להגיע לזירת אירוע בלי להיחשף. כל עיתונאי מתחיל יודע שעליו לבצע את המשימה, ואם הוא נזרק מהדלת, שיחזור מבעד לחלון, ואם גם משם הוא מושלך, שיחדור דרך הארובה.

לשלוח כתבים שידווחו על הנעשה כשברקע תצלום מטושטש של הספינות בנמל אשדוד, להתפאר ולהתהדר בכתב ישראלי הנמצא בלב ההפגנה בכיכר טקסים באיסטנבול או לראיין את דובר צה"ל על רקע פסטורלי, זו בוודאי אינה עיתונות במיטבה. זו ברירת מחדל שנועדה לכסות על ערוותה של תקשורת שהתגלתה במערומיה.

יש עיתונים ואמצעי תקשורת ישראליים שאולי בחרו שלא להביא דיווחים מתוך המשט מסיבות אידיאולוגיות, ולכן ביודעין לא שיגרו כתבים למשימה זו, אבל היכן שאר אמצעי התקשורת האמונים על האִמרה שהם "כלב השמירה של הדמוקרטיה"? היכן כל שואפי "חופש הביטוי" והסיקור הבלתי תלוי?

מאוד קל לבקר אחרים, להצביע ולהתריע על מחדלים, אבל היכן אומץ הלב הציבורי והעיתונאי של התקשורת הישראלית לקום ולומר ביום שאחרי: גם אנחנו נכשלנו. המחדל שלנו הוא שלא היינו שם במקום, שלא דיווחנו באובייקטיביות ובאומץ לב על המתרחש באוניות לפני, בעת ההשתלטות ולאחריה. אין צורך בוועדת חקירה כדי להסיק מסקנות ולוודא שבפעם הבאה התקשורת תהיה במקום האירוע, ולא תדווח עליו מרחוק.

יובל פלג הוא עיתונאי לשעבר ומרצה לתקשורת