אלדד יניב ושמואל הספרי הוציאו את דיבת אהרון דומב (דומפה) בספרם "השמאל הלאומי (טיוטא ראשונה להערות)", ואינם זכאים ליהנות מהגנת תום הלב. כך פסקו אתמול שופטי בית-המשפט המחוזי בירושלים. פסיקה זו הופכת את פסיקת בית-משפט השלום מהשנה שעברה, שהעניקה למחברי הספר את ההגנה וקבעה כי על דומב לפצותם בעשרות אלפי שקלים עבור הוצאות משפט. בית-המשפט המחוזי ביטל את רוב הפיצויים שבהם חויב דומב והחזיר את התיק לבית-משפט השלום לצורך בירור עובדתי של טענת האמת בפרסום.

עילת התביעה המקורית היתה פרק שנכלל בספר והוכתר במלים "דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'". בספר נטען, בין היתר, כי הדמויות הללו הן "אדוני הארץ", העומדים מאחורי "מפעל ההתנחלויות", שגרם נזק עצום למדינת ישראל.

בשנת 2011 תבע דומב, באמצעות עו"ד אביעד ויסולי, את יניב והספרי, וכן את גדי טאוב, שכתב על הספר בבלוג שלו. דומב טען כי הפרק בספר מוציא את דיבתו רעה וביקש פיצוי בסך 300 אלף שקל. הנתבעים, באמצעות עורכי-הדין מיכאל ספרד, אנו דעואל-לוסקי וישי שנידור, טענו כי אין מדובר בלשון הרע וכי התביעה פוגעת בחופש הביטוי. השופטת תמר בר-אשר-צבן מבית-משפט השלום בירושלים קיבלה את עמדת הנתבעים ודחתה את התביעה. בפסק דינה נקבע כי הנכתב בספר אינו בבחינת לשון הרע, שכן הוא מתייחס לכלל ציבור המתנחלים ולא לאישים הספציפיים, וכי ממילא עומדת לנתבעים הגנות תום הלב בהבעת דעה ביחס לעניין ציבורי. על פסיקה זו הגיש דומב ערעור למחוזי. השופטים עודד שחם, משה דרורי ודוד חשין קיבלו את הערעור והפכו את החלטת השלום.

"אין בידי לקבל את מסקנתו הגורפת של בית-משפט קמא, לפיה אין בפרסום כל התייחסות אישית למערער", כתב השופט שחם בפסק הדין. "נקודת המוצא היא כי המערער אינו נזכר בשמו המלא, אלא בכינויו. עם זאת, כינויו של אדם הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו. לא אחת ניתן לזהותו, במבחן האדם הסביר, על-פי כינוי זה, להבדיל משמו המלא. במקרה זה כינויו של המערער דומה עד מאוד לשם משפחתו".

"גם בהינתן אופיו של הטקסט, הקורא הסביר מבין כי מיוחסת למערער, לכל הפחות, מידה של אי-יושר, אשר מצאה ביטויה במעשים המפורטים לעיל. אין בכך שפרסומים מסוג זה עשויים להיות מגמתיים כדי לגרוע מכך"

בהמשך קובע השופט שחם כי חלק מהפרק הנדון הוא אכן בבחינת לשון הרע. בחלק זה נכתב על שלושת האישים שמוזכרים בכותרת הפרק כך: "בשירקס, בקומבינות, שקרים, לחצים, איומים הם הפכו את ממשלות ישראל לדורותיהן, משמאל ומימין, לקבלן הביצוע של מועצת-יש"ע".

"אמירה זו מופנית, במובהק, למערער ולמנהיגים אחרים של ציבור המתנחלים, להבדיל מן הציבור האמור עצמו", כתב השופט שחם. "לגביה, גם בראיית הפרסום בכללותו, לא ניתן לקבל את הקביעה כי היא מתייחסת לציבור המתנחלים כולו. בהיגד זה, אשר לא נותח באופן ממשי על-ידי בית-משפט קמא, יש כדי לייחס מידה של אי-יושר למערער. גם אם אניח כי הביטויים בהם נעשה שימוש אינם מייחסים עבירות פליליות, יש בהם כדי להטיל דופי במערער, להאיר את אישיותו ומעשיו באור שלילי, ומשכך, במבחן האדם הסביר, יש בהם משום לשון הרע אודותיו".

בית-משפט השלום קבע כי אין לראות בפרסום לשון הרע, בין היתר משום ש"סגנון הכתיבה, אופיו ותוכנו מצביעים בבירור על כך שכלל אין מדובר בקביעת עובדות בכלל או בעובדות על אודות התובע בפרט. מדובר בכתיבה פוליטית מובהקת, המובאת בסגנון ספרותי בוטה, מתריס ומתגרה, שנועד להדגיש עובדות, להקצין עמדות ולהמחיש בצורה ציורית, חדה ונחרצת את עמדת המחברים ביחס לנושאים הנדונים בספר, ובהם נושא 'מפעל ההתנחלויות'".

השופט שחם דחה קביעה זו וכתב: "גם בהינתן אופיו של הטקסט, הקורא הסביר מבין כי מיוחסת למערער, לכל הפחות, מידה של אי-יושר, אשר מצאה ביטויה במעשים המפורטים לעיל. אין בכך שפרסומים מסוג זה עשויים להיות מגמתיים כדי לגרוע מכך".

חלקים אחרים בפרק, שלטענת דומב הוציאו אף הם את דיבתו, לא הוכרו על-ידי השופט שחם כלשון הרע. בין היתר נקבע כי אין לשון הרע כלפי דומב בקטעים מהפרק שבהם נכתב:

הם לא נטעו עץ ולא בנו בית. זה האחמדים שעשו עבורם את הכל. כבר יותר מארבעים שנה שהם אוספים את הפלשתינאים מהמחסומים ונוסעים למפעל באזור התעשייה המפואר בברקן... ואפילו לא משלמים להם שכר מינימום. כי הם סתם ערבושים. החוק הישראלי לא חל עליהם, ואם חל, מי אוכף?
[...]
אם דומפה, ולרשטיין וזמביש ימשיכו לתפוס את המדינה בביצים, הפלשתינאים ייקראו על שמם רחוב, אות תודה לפעילותם רבת השנים לבניינה של מדינה פלשתינאית במימון היהודים".

אשר להגנת תום הלב, גם כאן דחה השופט שחם את קביעת בית-משפט השלום וקבע כי יניב והספרי (להבדיל מטאוב) אינם זכאים ליהנות מהגנה זו.

"מדובר בפרסום בעל אופי עובדתי", מדגיש השופט שחם, "אשר ההגנה בדבר הבעת דעה אינה חלה עליו". עוד כתב בפסק הדין כי "אפילו הייתי סבור כי מדובר בהבעת דעה על איש ציבור, עליה חלה הגנת תום הלב, היה מקום לעשות בירור עובדתי (אשר לא נעשה) ביחס לתום לבם של המחברים. היה מקום גם לברר את קיומו של מצע עובדתי העומד ביסוד הדעה שהובעה".

בשל כך קבע השופט שחם כי "בכל הנוגע לחלק בפרסום המייחס למערער שקרים וקומבינות, כמפורט לעיל, פסק דינו של בית-משפט קמא אינו יכול לעמוד". לפי השופט שחם, יש לבטל חלק זה של פסק הדין, ולהחזיר את הדיון לבית-משפט השלום לצורך "בירור עובדתי של טענת האמת בפרסום שבפי המחברים לעניין זה". את ההוצאות הגבוהות שבהן חויב דומב יש לבטל, פסק.

אשר לטאוב, שנתבע אף הוא על-ידי דומב בשל תגובה שהופיעה בבלוג שלו ובה ציטוט מתוך הפרק בספר, השופט שחם מצא כי אין לראות בתגובה זו משום לשון הרע כלפי דומב. השופט שחם אף פסק כי על דומב לפצות את טאוב ב-7,500 שקל בגין הוצאות המשפט.

השופט דרורי הסכים לקביעת השופט שחם בכל הנוגע לטאוב, אך ביקש להחמיר עם יניב והספרי. לדעתו, קיימת לשון הרע גם בקטע מהפרק שטוען כי דומב וחבריו לא נטעו עץ ולא בנו בית, אלא "האחמדים" עשו הכל עבורם, וזאת בלא תמורה הוגנת לעבודתם, שכן הם "ערבושים".

"קשה לי לקבל את עמדת חברי כאילו הטקסט, כלשון דברי חברי, [...] 'ניתן לפירוש סביר כמתייחס לציבור, להבדיל מן המערער עצמו'", כתב השופט דרורי. "משהוצע למחברים, המשיבים 1–2, לפרסם התנצלות ולומר כי הם חוזרים בהם מהדברים שנכתבו כלפי המערער, אישית, בלי לגרוע כהוא זה מעמדתם העקרונית כלפי 'המתנחלים' ו'תומכיהם', והמשיבים לא הסכימו לכך, מהווה הדבר ראיה כי מבחינת המשיבים, לפחות, יש להשאיר הטקסט שכתבו כמות שהוא. אם המחבר מפרש את מה שכתב כי דבריו מכוונים כלפי פלוני (המערער), כיצד ניטול אנו, בית-המשפט, חירות לפרש את הטקסט כחל על הציבור בלבד, כנאמר בקטע המצוטט".

השופט דרורי ביקש להחזיר לבית-משפט השלום את התיק כולו, כדי שידון "בכל מלה ומלה של פרק 23 של הספרון", ולהטיל על יניב והספרי הוצאות משפט בסך 7,500 שקל, שישולמו לדומב. עם זאת, השופט חשין הצטרף לדעתו של השופט שחם, ועל-פי קביעותיו נקבע פסק הדין.

60587-12-14
16170-03-11