אריאנה הפינגטון, מי שייסדה את אחד מאתרי האינטרנט הנקראים ביותר בעולם, ה"הפינגטון פוסט", נרגשת. היא נרגשת כיוון שלאחרונה השתתפה בכנס שהתקיים באבו-דאבי ונדהמה לגלות את האופטימיות שפשטה בין הנוכחים, אופטימיות שלטענתה נובעת מהעובדה שהעולם הערבי הולך ומתחבר לאינטרנט. בעיניה, עובדה זו לכשעצמה עתידה לשנות את פני האזור.
הפינגטון מספקת נתונים על אודות מספר המצרים, הלבנונים, הסעודים שמחוברים לפייסבוק, שמצייצים בטוויטר. היא מספרת על שר החוץ הירדני שסיפר כיצד ענה על שאלות בטוויטר. היא חוזרת למהומות שהתרחשו באיראן בשנה שעברה בעקבות הבחירות, מאורעות שטוויטר ויו-טיוב שיחקו בהן, לדעתה, תפקיד מרכזי (לשתי הפלטפורמות האלו היה אכן תפקיד מרתק במהומות באיראן, אולם הן לא הובילו למהפכה. למעשה יש מי שבכלל מטיל ספק בעצם ההנחה שכל הטוויטים שנשלחו באותה התקופה אכן נשלחו על-ידי אזרחי איראן).
אריאנה הפינגטון (צילום: ג'יי.די לסיקה, Socialmedia.biz, רשיון cc)
הפינגטון אינה שוכחת לצטט את הציוץ של המלכה הירדנית: "טכנולוגיה היא לא מותרות של העולם המפותח. היא כלי הכרחי עבור העולם המתפתח", תוך שהיא מקנחת בהצהרה הנפוחה של ביז סטון, אחד ממייסדי טוויטר, שקבע: "טוויטר הוא לא נצחונה של הטכנולוגיה. הוא נצחונה של האנושות". צנוע.
האופטימיות הנודפת מהטקסט של הפינגטון כובשת כמו שהיא חסרת כל פרספקטיבה היסטורית. אם יש משהו שההיסטוריה של הטכנולוגיה מלמדת אותנו הרי הוא זה: כמעט כל טכנולוגיית תקשורת חדשה מתקבלת בתרועות, בשמחה ובהצהרות פומפוזיות שהיא עומדת לשנות את העולם לטובה. כמובן שלטובה.
כך, לדוגמה, שטפה אופוריה את ארה"ב כאשר נודע בשנת 1858 שהיזם סיירוס פילד הצליח להניח על קרקעית האוקיאנוס כבל טלגרף שיחבר את ארה"ב עם בריטניה. כשהגיע לבוסטון הדיווח שהנחת הכבל הושלמה, ירו מאה תותחים לכבוד המאורע ופעמוני העיר צילצלו בשמחה במשך שעה. בניו-יורק יצאו המונים לרחובות למצעד לפידים מרהיב שגרם בטעות לשריפת בניין העירייה.
דבורה ספאר מספרת בספרה "לשלוט על הגלים" על ועידת הטלגרף של 1865, שהיתה מפגן של אוטופיה טכנולוגית. עבור הנוכחים, הטלגרף היה כלי שעומד לשנות את אופי העולם מהקצה אל הקצה. אחד הנוכחים באותה ועידה אמר: "הו, איזו עוצמה ואיזה תפקיד יש לטלגרף בציביליזציה של העולם! הוא יקשור אותנו ואת כל אומות העולם בכבל נמרץ. זה בלתי מתקבל על הדעת שהדעות הקדומות והעוינויות בכלל יתקיימו כאשר לרשותנו עומד מכשיר שכזה, שנוצר כדי שכל האומות יוכלו להחליף ביניהן מחשבות". אדם אחר אמר: "הטלגרף יהיה מערכת העצבים של החיים הבינלאומיים, הוא ישדר מידע, הוא יסיר את הסיבות לאי-הבנות, הוא יקדם את השלום וההרמוניה בעולם".
פרופ' לנגדון וינר, שביקר בישראל לפני כמה שבועות ונחשב לאחד מחוקרי הטכנולוגיה החשובים בעולם, היטיב להזכיר ש"טכנולוגיה מלהיבה היא הדבר האחרון שיכול לגרום למהפכה במשהו. לפחות בדברים החשובים [...] כן, הרדיו ללא ספק גרם לשינויים מרחיקי לכת בחברה ובעולם, אבל האם הוא גרם למהפכה ביחסי הכוחות בחברה? שינה את השיטה? חד-משמעית, לא".
בהקשר הזה, ורק בהקשר הזה, יש לקרוא את הטקסט של הפינגטון: כהתלהבות ילדותית מחידוש טכנולוגי, במקרה הזה – מדיה חברתית. הפינגטון לא המציאה את הנטייה הזו. כבר ב-1996 פירסם ג'ון פרי ברלו את "הכרזת העצמאות של הסייבר-ספייס", שנחשבת עד היום לאחד המניפסטים המתוקים שנכתבו אי-פעם על הרשת. הטקסט הפנטסטי הזה חזה הרים וגבעות, שינויים מרחיקי לכת שיעצבו את העולם מחדש ולו מפני שהאינטרנט הגיע. חמש שנים וחצי מאוחר יותר, אחרי התפוצצותה המרהיבה של בועת הדוט.קום, יתמוטטו שני מגדלים בלב מנהטן וארה"ב תצא למלחמה כפולה. לא אלו השינויים שברלו פילל להם.
(צילום: רוזאורה אוכואה, רשיון cc)
הפינגטון יצאה מהכנס באבו-דאבי כשהיא מלאת תקווה. טכנולוגיית תקשורת חדשה עומדת להפוך את העולם הערבי לעולם דמוקרטי יותר, שפוי יותר, פונדמנטליסטי פחות. המדיה החברתית תיתן בידי ההמון כלים לזרוק דיקטטורים מהארמונות שלהם, כלים שישפרו את מצבם.
אין זה מפתיע שדברים שנאמרים מתוך התלהבות ילדותית נוטים להתעלם מעובדות לא נוחות. כמו, לדוגמה, שהמזרח התיכון הוא אזור בעייתי בין השאר כיוון שבלבו מצוי סכסוך קטן, הסכסוך הישראלי-ערבי. הפינגטון מצטטת את קתלין פרקר מה"וושינגטון פוסט", שטענה שהמאבק בין הישראלים לפלסטינים הוא מאבק ששייך למאה ה-20. אחרי הכל, במאה ה-21 יש 500 מיליון משתמשים בפייסבוק. זה עולם קטן, אז למי אכפת עוד אינץ' פה או עוד אינץ' שם. "אם שינוי יסודי יתרחש, הוא יגיע מלמטה למעלה, כאשר המדיה החברתית תהיה זו שתניע את השינוי", כתבה הפינגטון.
מקסים. למעט עובדה אחת קטנה. בכנס הנפלא באבו-דאבי לא היה, כך נראה, אפילו לא נציג ישראלי אחד (ואם היה, הרי שהפינגטון שוכחת לספר עליו). לצד הנציג הירדני, הסעודי, הלבנוני והמצרי לא ישב נציג ישראלי שסיפר על נפלאות המדיה החברתית בישראל והוא לא יצא חבוק עם עמיתיו מהכנס כשהם שרים "קומבה-יה".
בעקבות המדיה החברתית, הפלסטינים לא יחליטו לוותר על מה שהם חושבים שמגיע להם, ותושבי אריאל, עם כל הכבוד לטוויטר, לא יחליטו לעזוב את ביתם. איראן לא תחדל מלאיים על ישראל רק כיוון שנתניהו מעדכן את תושבי המדינה בדף הפייסבוק שלו, וחיל האוויר לא יפסיק להתאמן כי אחמדינג'ד מעלה נאומים שלו ביו-טיוב. חמאס לא יחזיר את גלעד שליט רק משום שישראלים שינו את תמונת הפרופיל שלהם, וישראל לא תפסיק לשים על הכוונת שלה את נסראללה רק כיוון שנאמניו עושים לייב-בלוגינג מהעצרות שלו.
למדיה החברתית השפעות חברתיות, תרבותיות ותקשורתיות מרתקות. בתחומים מסוימים (למשל בתחום הפרסום, בעולם התקשורת ובשוק המותגים) היא מטלטלת סדרי עולם ומעצבת בתוכם מחדש את היחסים הפנימיים. אבל מי שינסה להטיל עליה גם שינוי במצב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון, יגלה שיש גבול למשקל שניתן להניח על כתפיה של הציפור הכחולה של טוויטר. אפילו על כתפיו החסונות של מארק צוקרברג.