שני אנשים דעתנים הצטרפו השבוע למקהלת רואי השחורות – פרופ' מנחם פרי והעיתונאי אמנון אברמוביץ', ושניהם מצאו לנכון להשמיע את תובנותיהם הקודרות במעמדים חגיגיים דווקא: פרי בעת שקיבל את פרס רמת-גן על מפעל חייו בשדה הספרות הישראלית, ואברמוביץ' בטקס שבו הוענק לו פרס מטעם אוניברסיטת תל-אביב על מצוינות ומקצוענות בעיתונות.
אמנון אברמוביץ' מקבל פרס למצוינות ולמקצוענות בעיתונות. אוניברסיטת תל-אביב, 7.6.10 (צילום: "העין השביעית")
הבון-טון השולט בתקשורת הפובליציסטית בזמן האחרון הוא של קינה מתמשכת על מצב המדינה והחברה. בעלי טורים, בעיקר היותר קשישים שביניהם, מבטאים מיאוס מהמציאות, מתגעגעים לתקופות אחרות ומציגים חזונות קודרים על העתיד. לא שאין סיבות ממשיות להתעטף בפסימיות ולא שהערכות המצב המדאיגות חסרות בסיס, אבל יש משהו נמהר באופי הגורף של התיאורים העגומים ושל התחזיות האפוקליפטיות שבאות בעקבותיהם.
התמונה העולה מבימות הדעות בכלי התקשורת למיניהם היא של חברה על סף אבדון. הכל רע: מערכת החינוך, מוסדות ההשכלה הגבוהה, הביטחון, הכלכלה הנתונה לשליטתן של משפחות אחדות, הפוליטיקה, הסביבה, המוסר הציבורי ומה לא.
שוב: האבחנות העגומות הללו אינן מצוצות מהאצבע, ומיותר להזכיר כי הן נגזרות מתפקידה של התקשורת להתריע בשער, אבל לא פעם נדמה שהפובליציסטיקה הסופנית הזו הפכה גם לאופנה.
בעת שקיבל את הפרס אמר מנחם פרי ש"המכלול המכונה ספרות עברית, המערכת הספרותית המתהווה, כבר אינו קיים". הוא גם הודה למעניקי הפרס על כוונתם הטובה, אך הבהיר להם כי הוא מקבל את האות כפרס ניחומים ולא כפרס על מפעל חיים, משום ש"מפעל זה איננו. הוא לא שרד".
אמנון אברמוביץ' הצהיר כי אינו יודע מה וכמה נשאר מהעיתונות הישראלית ואיפיין אותה כיום כ"חדר אוכל ענק שבו המזון מונח בלי אפייה, בלי בישול, בלי טיגון. בשר נא, בשר נע, ומסביב רעש מחריש אוזניים".
נניח למנחם פרי; קהילת הסופרים היא שאמורה לבוא עימו חשבון, אם תמצא לנכון. דבריו של אמנון אברמוביץ', לעומת זאת, מזמינים תגובה מצד עיתונאים. האומנם התקשורת הישראלית אינה אלא קקפוניה אחת גדולה?
כדי להדגים את אבחנתו הקשה על דמותה של התקשורת בעידן הזה, נדרש אברמוביץ' לרשת. "זה עידן הבלוגים והפוסטים והפורומים והלינקים והקהילות", אמר חתן הפרס והוסיף לרשימת המפגעים גם את ריבוי הערוצים ברדיו ובטלוויזיה, החינמונים (כוונתו ל"ישראל היום"), המקומונים ו"עיתונים עם מעט מלים והרבה נייר". כל אלה, לדעתו, יוצרים את הזירה התקשורתית העכשווית, שבה "אין הייררכיה, אין בידול ואין מסננת".
האם רק במקרה קצה הקרחון הממיט חורבן על התקשורת הוא, בעיניו של אברמוביץ', העיתונות המקוונת? אני מניח שלא. אברמוביץ' נמנה עם דור העיתונאים שצמח ושיגשג בעיתונות המודפסת (והמשודרת), ויש לרבים בתוכו מבט סטריאוטיפי על העיתונות המקוונת.
היא נראית בעיניהם כאוטית, פרועה וחסרת אחריות. במידה לא קטנה הם צודקים: יש ברשת גילויים רבים של פרחחות, חוסר כבוד למלה ואי-הבנה של משמעות היכולת להפיץ מסרים. אבל אברמוביץ' חוטא באמירה גורפת: יש בעיתונות המקוונת גם כותבים, פרשנים ועיתונאים איכותיים.
בניגוד לרושם שיצרו דבריו, הספיקה הבלוגוספירה הישראלית הצעירה (יחסית) לתרום לשיח הציבורי תובנות ומידע רבי חשיבות. בלוגים ופוסטים ופורומים ולינקים לאתרים חתרניים יותר וחתרניים פחות גילו, חידשו והעשירו את המידע שבידי הציבור בשורה של פרשיות שעמדו בראש סדר היום (המשט לעזה, פרשת הולילנד, ענת קם, יצחק לאור, המאגר הביומטרי, ג'ק טייטל), ומותר להניח שמשקלה של העיתונות המקוונת בזירה התקשורתית ילך ויגבר.
אמנון אברמוביץ' הוא חתן ראוי לפרס שבו זכה. מאחוריו שורה ארוכה של חשיפות, תובנות ודיווחים שהשכילו את הציבור בארץ וגם השפיעו על המציאות. היו גם מקרים שאברמוביץ' טעה באבחנותיו; דומה שדבריו בטקס ביום שני השבוע היו אחד מהם.