המאמר "פרט חשוב", שפורסם באתר זה ועסק בסדרה "חטופים", קשר בין ההתנהלות התקשורתית בסיפורו של השבוי גלעד שליט ובין יצירת הסדרה. זאת, על רקע העיסוק התקשורתי הרב בקריאות לשחרורו. אני מסכימה עם טענת הכותבים שהשיקול המרכזי של הזכיינים הוא ששידוריהם יהיו בעלי פוטנציאל לרייטינג גבוה. עם זאת, ברצוני להעלות את המודעות לגורם שלמיטב ידיעתי, הוא זה שהניע את יצירת הסדרה ובעיקר את עלילתה.

בביקורתם על הסדרה "חטופים" טענו הכותבים, פרופ' תמר ליבס וד"ר זהר קמפף, שהתוכנית "מנצלת באופן ציני את הכאב של משפחת שליט ואת הדיון הציבורי בסוגיית החזרתו כדי להפיק רווחים מהירים ולהציג מצג של הירתמות לטובת הציבור". טענתי היא שלא מדובר בניצול ציני של סיפור שליט, אלא בהירתמות אמיתית וכנה של יוצר הסדרה לטובת ציבור ספציפי רחב: פדויי השבי ובני משפחותיהם.

סיפור שליט הוא מרכיב אקטואלי בהווייתנו, אבל במקרה של עלילת הסדרה "חטופים", הוא אינו האישיו. "חטופים" היא תוצר של שיתוף פעולה בין ערים-בלילה – עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב – ובין גידי רף, שכתב את הסדרה וביים אותה.

הכותבים טענו שהתיאור הגרפי של העינויים וההשפלות משרת את התמיכה ב"שחרור שליט בכל מחיר". ייתכן שזה האפקט, אבל הוא אינה מטרת הסדרה. הכותבים טענו שהסדרה "רוכבת על גל" של "סימפוניית הרגשות המתפרצת [...] לנוכח סבלו של אחד מאיתנו". ייתכן, אבל הסדרה אינה עוסקת בסבלו של אחד, אלא בסבלם האמיתי של רבים. רבים מדי.

הסדרה אכן מראה מסכת של עינויים והשפלות, אבל לא בגלל שליט, אלא מסיבה אחרת וכואבת: מאות אנשים חוו על בשרם את החוויה הזו. חוויה שנצרבה גם בנפשם. זה סיפורם של מאות אזרחים ישראלים, ביניהם חברי עמותת ערים-בלילה, שסיפורם טרם תואר כראוי בפריים-טיים הישראלי. יפה עשתה קשת שהרימה את הכפפה ודאגה להביא את סוגיית השבויים בכללותה לעיני הציבור.

במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי 314 חיילי צה"ל. הם הוחזרו לישראל רק בתום משא-ומתן ועסקה לחילופי שבויים. אחד מאותם חיילים שהיו בשבי הוא אבא שלי, אבי וייס. השבויים סבלו מכל המצוקות שיוצגו בסדרה, החל מטראומת החקירות (וכן, החוקרים במתקן זכרון-יעקב התעמרו בהם אף יותר ממה שתואר בסדרה), דרך זכרונות העינויים הקשים מנשוא, וכלה בהתמודדות עם טראומת השבי מול האשה והמשפחה.

כותבי המאמר נתנו את הדעת על כך שהסדרה הציגה את נציגי הממסד הישראלי כ"רעים". ובכן, אני מזמינה את כולם לקרוא את הספרות הקיימת על "טראומת זכרון-יעקב", לשמוע את העדויות החיות על התעמרות חוקרי הצבא ומשרד הביטחון בפדויי השבי, ולהבין שזו אינה עלילה דמיונית של יוצר סדרה, אלא חוויה אמיתית שכל פדויי שבי חווה.

חווה ושתק, או חווה ופירסם פרסומים על אודותיה, אבל בעיקר והכי חשוב: חווה. היום קשה לנו להאמין איך הממסד גרם לכל-כך הרבה עוולות. אבל בזמנו לא ידעו, כנראה, איך להתמודד עם חזרת השבויים ארצה. ניתן לשער שהעוול ההיסטורי לא יחזור על עצמו. זאת, גם בזכות מגמות חברתיות-תקשורתיות מגוונות וגם בזכות פעילות פדויי השבי עצמם.

רק 25 שנה לאחר חזרתם מהשבי החלו פדויי השבי להתאגד לטובת מאבק על זכויותיהם. עד אז, משרד הביטחון לא סייע להם בטיפול בנכויות ובתופעות הפוסט-טראומטיות שחוו מיום נפילתם בשבי האויב. העמותה, שהוקמה כדי להילחם על זכויותיהם של מאות פדויי השבי, עוזרת לשבויים לטפל בבעיותיהם הרפואיות, הנפשיות והטיפוליות מצד אחד, ובביורוקרטיה הממסדית מצד שני.

לעתים רחוקות תועד התהליך בתקשורת. באחד מפרקי הסדרה תועד מפגש שבו נשות פדויי השבי סיפרו על החוויה המשפחתית בהתמודדות עם חזרתם. בדיה? לא. זו המציאות: המפגשים הטיפוליים הללו מתרחשים, זה שנים, במסגרת העמותה, בליווי אנשי מקצוע.

העדויות של פדויי השבי מעמותת ערים-בלילה הן ההשראה לעלילת הסדרה, ולא סיפורו של שליט. הסדרה לא ביקשה להילחם את מלחמתה של משפחת שליט. היא ביקשה להועיל לעמותה, שמצאה, סוף-סוף, הזדמנות להעברת מסריה, על התופעות שחוו ועדיין חווים פדויי השבי בישראל. כאמור, רבים מהם, מאות אזרחים, ביניהם אבי, חיים בינינו, לרוב בשתיקה.

נירית וייס לומדת לקראת דוקטורט בתקשורת באוניברסיטת חיפה