צילום של אוניית נוסעים ענקית בלב עמ' 2, עמוד החדשות המלווה את הסיפור המרכזי ב"הארץ". 5 טורים רוחב, 5 אינטש גובה, כ-15% משטח העמוד כולו. צילום רב עוצמה.

זוהי הקווין אליזבת 2 במסעה האחרון, כשהיא חוצה את תעלת סואץ בדרכה לדובאי, שם תהפוך למלון צף. תמונה שמאחוריה סיפור קרקועה של מלכת הימים, שחצתה ב-39 שנותיה לפחות 800 פעם את האטלנטי והובילה 2.5 מיליון נוסעים, תוך שהיא עוברת מרחק השווה ל-13 מסעות מכאן לירח. הטיטאניק בת זמננו נמכרה על-ידי חברת הספנות קיונארד, על עיצובה המלכותי המיושן ועל תכולתה, ב-50 מיליון פאונד לחברת הענק נאחיל, והיא תשמש אחת האטרקציות במיזם הבנייה והתיירות היומרני שקם מעולם: שרשרת האיים המלאכותיים שצורתם כקישוטי עוגה, הנבנים כעת מול חופי הנסיכוּת.

קווין אליזבת עזבה בטקס חגיגי את נמל הבית, פורטסמות, בריטניה, בדרכה לדובאי, ב-11 בנובמבר 2008. מדוע, אם כך, פורסם צילום ממסעה האחרון בעיתון ישראלי חמישה חודשים מאוחר יותר, ב-14 באפריל 2009, כשהוא מנותק כליל מהקשרו?

הנה חמש סיבות טובות לכך: א. כי האונייה יפה. ב. כי הצילום זמין. ג. כי הוא כמעט בחינם. ד. כי המושגים "אונייה" ו"סואץ" משויכים לידיעה הראשית. ה. כי זהו גליון ערב החג השני.

על היופי אין צורך להכביר מלים. הזמינות נובעת מכך שהתמונה צולמה על-ידי AP, אסושיאייטד פרס, סוכנות הצילום שלרוב מערכות עיתוני העולם יש גישה למאגריה תמורת תשלום קבוע. זה מסביר גם את העלות הזניחה. גליון החג השני הוא בתחום הנסיבות המקילות: פסח הוא חג העבדות של עיתונאי ישראל, ופסח שני הוא החג שבו הם מוטלים בבתיהם ובאתרי הנופש, הלומים ומעולפים לאחר שבועות של פרויקטים חסרי שחר שתכליתם למלא עמודים בגליונות החג.

נותר עניין ההקשר. ובכן, הידיעה הראשית עסקה בכוונות החיזבאללה לתקוף מטרות תיירותיות בסיני ובתוך מצרים, ובין השאר "לתקוף גם מטרות בתעלת סואץ, ככל הנראה אונייה או מכלית". עכשיו לא נותר אלא לדמיין את התורן היגע הסוגר את עמודי ערב החג כשהוא מוריד הוראה: "תשיגו תמונה של אונייה ושל הסואץ, רצוי ביחד". הוראה שפירושה: תיכנסו למאגר, תצליבו ערכים ותביאו לא חשוב מה, העיקר שייראה בסדר.

כאשר צילום מבקש להמחיש היבט כלשהו של הכתוב, אבל הקשרו למסופר עקיף, רופף או בלתי קיים, באות לעזרו מלות קוד כגון "צילום ארכיון", "צילום המחשה" או "צילום אילוסטרציה". וכאשר מדובר בצילום של אנשים חיים, מתפרסמת תחתיו הבהרה (דיסקליימר), כדי למנוע טענות ותביעות: "למצולמים אין קשר לכתבה". זהו משפט שהפך לבן-בית בשורת הכיתוב לתצלום בעיתונים, משפט שתרגומו החופשי הוא "אין בידינו שום צילום ראוי שאפשר לצרף לידיעה, ובכל זאת, קבלו משהו שהעלינו מן המחסנים". שורת הכיתוב לתמונה הופכת אפוא ללולאה פתלתלה המבקשת לעקם את המציאות כך שהתמונה תתחבר איכשהו לטקסט שבו היא אמורה לתמוך.

לכאורה יש למלות העזר הללו תכלית חיובית, נאצלת כמעט; ביטוי לצורך העיתונאי הטבעי להעמיד דברים על דיוקם. אבל למעשה הסיבה לקיומן היא עורך-דינית מובהקת. שלא יבוא איזה צד ג' ויטען: שירבבתם אותי לסיפור, קשרתם אותו בשמי, נפגעתי ואני דורש הבהרה, התנצלות וקצת כסף. בפועל ברור כי החשש מתביעה הוא הסיבה היחידה לגילוי הנאות הזה, המנוגד לאינטרס המערכתי המבקש לעבות עד כמה שרק ניתן את הקשר הקלוש שבין הצילום לטקסט. וככל שדיסקליימר כזה בהיר יותר, הוא הרי דווקא מחליש.

רפרוף בעיתוני החג ממחיש את היקף התופעה. על פני עמוד שלם מרח "מעריב" את עורפו של צעיר בלתי מזוהה (מגבעת, פאה מסולסלת, משקפיים, מעיל שחור), כהמחשה חזותית לכתבה המספרת על חרדי שמתעקש להתגייס למורת רוחם של בני משפחתו וגם של צה"ל. איך יודעים שהצילום נועד להמחשה בלבד? על-פי הכיתוב: "צילום המחשה, למצולם אין קשר לכתבה". במגזין מושקע היו אולי טורחים להוציא את הכתבה למאייר, אבל במגזין יומי אין זמן לכך, ואין כסף.

"מעריב" מדווח על שיחות מוטיבציה שהרמטכ"ל אשכנזי מקיים בימי שישי עם תלמידי תיכונים ברחבי הארץ. כיוון שהאירועים הללו לא הניבו צילומים, נדרשת תמונת ארכיון. תמונה שנושאה הרמטכ"ל, אם אפשר גבי אשכנזי, מופיע, אם אפשר, בפני צעירים. הצילום שנשלה מן הארכיון הוא כמעט בינגו: "הרמטכ"ל אשכנזי במפגש עם מתגייסים חדשים בבקו"ם". זה לא בדיוק זה, אבל זה די דומה. גם אם נראה שהמתגייסים החדשים כבר אינם זקוקים למסע רמטכ"לי נגד השתמטות.

"הארץ", העמוד הפותח, 14.4.09

"הארץ", העמוד האחורי, 14.4.09

"ידיעות אחרונות", 14.4.09

הרבה צילומי המחשה ספגנו בפסח הזה, בכל עיתון וכמעט בכל פינה, אבל היו גם מעשי גבורה. "ידיעות אחרונות", לדוגמה, גילה תושייה, התחכם והביא צילומים מן העתיד. שלא כמקובל בעיתונות ערב החג, להכניס לאווירה בעזרת "צילומי ארכיון" מן המימונה הקודמת, פירסם העיתון צילומים מן המימונה הצפויה למחרת. אנשיו צילמו את המארחים בלבושם המסורתי אל מול שולחנות ערוכים, כך שזה ייראה כמו חגיגה בעיצומה. כדי לא להיחשב למאחז עיניים, מבהיר הכיתוב לתמונה שאלה הן רק ההכנות. שזוהי רק החזרה הגנרלית, שנערכה למען צלם העיתון, להמחשה בלבד.

עם זאת, כש"ידיעות אחרונות" נדרש להמחשת המושג "נופש (אסור) בחופי סיני", נשלף מהארכיון צילום ובו נופשת משתזפת במלוא הדרה בחוף מדברי ותחתיה הכיתוב: "ישראלים מבלים את הפסח בסיני בשנים קודמות, למצולמים אין קשר לכתבה". דומה שחסר כאן גם דיסקליימר מסוג אחר. כיוון שאין ולו גבר אחד בצילום, היה נחמד אילו הוסיפו עוד הסתייגות: "השימוש בלשון זכר הוא לצורכי נוחיות בלבד ומתייחס גם לנקבה".

ושוב ל"הארץ", בעמודו האחרון:

שערורייה בפוזנן, פולין. פיל צעיר שנקנה ביוקר על-ידי גן החיות העירוני למטרת רבייה מגלה דווקא נטיות חד-מיניות, וחוששים שמא לא ימלא את ייעודו. הפיל שבו מדובר הוא גברבר בן עשר, ולא נראה ממש כמו אחד משני הפיל-פילונים הגרמניים המשחקים באבא ואמא שבתמונה המצורפת לידיעה (ממאגר הצילומים של סוכנות גטי אימג'). ובכל זאת, למען הסר ספק, זכו גם הפילונים הללו לטיהור מכל חשד. "הארץ" מקפיד לציין כי "למצולמים, פילונים בגן חיות בגרמניה, אין קשר לכתבה".

שימוש היתר בצילומי ארכיון, המחשה ואילוסטרציה הוא לאו דווקא תופעה משעשעת. את ריבוי הצילומים הללו אפשר לראות כחלק מדילול השירות שנותנת העיתונות המודפסת לקוראיה. בעולם שבו יכולים ילדים בני ארבע להעלות פיסות מציאות מצולמות היטב על הרשת, צילום העיתונות החדשותי הולך ומתכווץ.

בסך-הכל נהנה צילום העיתונות החדשותי המודפס מעדנה קצרת ימים. רק בשנות השמונים, עם השלמת המהפכה הדיגיטלית והחלתה על הדפסת האופסט הרוטציונית, החלו עיתונים יומיים להופיע בהדפסה איכותית ובצבע מלא. לראשונה קיבל הקורא צילום עיתונאי חד, חתוך היטב, בעל מנעד גוונים רחב ונאמנות גבוהה למקור, על עמודי נייר העיתון היומי המחוספסים והסופגניים.

תולדות צילום העיתונות המודרני התחילו אמנם מוקדם יותר, אי שם בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת האזרחים בספרד, אבל מי שנחשף ליצירתם של צלמי העיתונות המיתולוגיים לא מצא אותם בעיתונים יומיים, אלא במגזיני נייר משובח שנשמרו על-ידי קוראיהם במגירות, ולימים באלבומי כרומו.

עד אמצע שנות השמונים היו עיתוני העולם שחורים ולבנים ובעיקר דביקים. הצילומים היו משטחי רשת גסה ודיו שמנונית. צלמי העיתונות הטובים עבדו במגזינים, ולבד מדיוקנים נהדרים עשו נפלאות גם בצילומי רכילות, אופנה, גסטרונומיה וספורט. שפת העיתונות היומית היתה אז טקסטואלית, ואילו הצילום היה "כתם גרפי"; דימויים מטושטשים שנראו כתצוגת אולטרסאונד ואִיווררו במקצת את העמוד הדחוס באותיות.

כשהעיתונות המדווחת עברה מן הדפוס לטלוויזיה, הפך הדימוי החזותי לעיקר. העיתונים נאבקו בה בעזרת הטכנולוגיות החדשות, בהגברת הוויזואליזציה של עמודיהם: בטיפוגרפיה, באיורים, בגרפיקת-מידע ובצילומים, רבים מהם מעובדים. קשה לקרוא היום ידיעה עיתונאית שלא מצורף אליה אמצעי המחשה כלשהו: צילום, איור או גרפיקת מידע. הסממן המובהק לכך הוא הדיוקנים הקטנים המקשטים כל כתבה. היום לא תיכנס לעיתון כתבה העוסקת באדם – אלמוני לחלוטין או מוכר לכל – בלי שדיוקנו יופיע בה.

הפריחה של צילום העיתונות לא נמשכה יותר מעשור. יחד עם משברי שנות האלפיים, היו הצלמים בין הראשונים לקיצוץ. הם הוחלפו בהדרגה בסוכנויות ידיעות, במאגרי צילומים ובצילומים שמספקים המצולמים, יחצניהם ודובריהם. בשנים הראשונות היתה מבוכת-מה בעובדה שלא צלם הבית הביא את הצילום, אלא הסוכנות. אך עם התמשכות שנות המצוקה למדו רכזי הכתבים לשנן את ההנחיה השגורה בלי למצמץ: "לא צריך צלם, ניקח מהסוכנויות".

שליחת צלם למשימה מחוץ לעיר הופכת נדירה כשליחת הליקופטר לחילוץ מטייל. צלמי המערכת נמדדים בתפוקה, ועל כן סדר יומם הוא כשל טכנאי בזק: יומן משימות צפוף של "רוץ ולחץ". רבים מהם מתגודדים באזורי הפעילות השגרתית: בתי-הדין להארכת מעצרים, הכנסת, קריית הממשלה.

צילומי ההמחשה הם הפתרון היצירתי שמצאו המערכות לתופעת דילול הצלמים המשימתיים, במקביל לדרישה הגוברת לייצר חוויה ויזואלית עזה. וככל תרופה, יש לה גם תופעות לוואי, קשות לפעמים. אם לא די בתהליך הרידוד של הדיווח עצמו (המוחלף גם הוא בסוכנויות, בסינדיקטים, בקומוניקטים ובדוברות), הרי גם בן-הלוויה החזותי הולך ומתרחק מנושאו.

היה יכול להיות נחמד לקרוא כתבה מצולמת על מסעה האחרון של קווין אליזבת 2. אבל המציאות היא כזו שהספינה לא הופכת רק למלון צף, אלא גם לצילום ארכיון. וחיי העולם הבא הצפויים לה הם מגוונים ורבי גלגולים. היא צצה מעת לעת בגוגל-ניוז בכל מיני הקשרים, כמו למשל תנודות של ביקושים והיצעים בעולם הספנות, והנה עכשיו ב"הארץ" שלנו, בזכות איומי הטרור של חיזבאללה.

את אבחנתו של אנדי וורהול, שכל אדם צפוי לזכות בחייו ל-15 דקות תהילה, צריך אפוא לשפץ. בין אם יזכה ובין אם לא יזכה בדקות היקרות הללו בעודו בחיים ובזכות פועלו, המציאות החדשה נותנת לו סיכוי לתהילת נצח ביקום הדיגיטלי ובעולם המודפס גם יחד, לפחות תחת הכותרת "למצולם אין כל קשר לכתבה".