(צילום: דוד ועקנין)
יש משהו מרגש במי שנוגע במלים "פגועות" כמי שמרים מדוכן, ספק ברתיעה, ספק בחרדה, ירקות פגועים מחמת חבטות הדרך או מחמת תחזוקה לקויה. מרגש ראשית משום שאדם החרד לגורל דבר היקר ללבו מעורר הזדהות. ושנית, משום שבעולם שבו השפה בכלל, והמלים היחידאיות בפרט, הפכו זה מכבר לשקופות, עגלות מרוטות להעברת "מסרים", שפחות עלובות בשירותו של "תוכן", יש משהו מרגש במי שמתייחס אליהן כאל יצורים חיים לעצמם, עם זכות בסיסית לכבוד ולאהבה ולזהירות ובעיקר, למבט.
בוויכוח הנצחי על גבולות ה"נכון" בשפה אין בכוונתי לעסוק. כל-כך הרבה נימוקים משכנעים יש לכאן ולכאן, וכל צד מכריז "כולה שלי", עד שאין כמעט סיכוי לחדש דבר. טהרנים ומגִני שפה, כמדומני, לא שינו את העולם מעולם. "קול המון כקול שדי", בהקשר הזה, הוא כמעט אכסיומה. השפה נתונה בידי דובריה, טהרנים כבוּרים, ובימינו, דובריה הם גם כותביה (או למצער מטקבקיה). כן הייתי רוצה להאיר צד אחר של הסוגיה.
מר שטרסמן מתייחס למלים חיות ("מה נסגר עם הזותי?", 30.11.10), ש"מחוּללות" על-ידי השפה הדיבורית, שמתועתקת לכתובה, ומביא כדוגמה את "זותי", אחותה הפרחה של "זאת" המהוגנת. אני הייתי מצרפת למשפחה את "שולתתת!!!!!", אחותה המופרעת, ההיפראקטיבית, הקולנית, של "שולטת" היציבה, האחראית.
זאת, אף ש"שולתתת!!!!!" שונה כמובן במהותה מ"זותי", משום שבעוד האחרונה נולדה על הלשון ממש, חמושה בזי"ן החשדנית, הרוחשת מזימות, והת"ו המתריסה, המנכרת – "שולתתת!!!!!" נולדה על המסך, בעידן שבו המונח "שפה מדוברת" הופקע מגלי הקול לטובת גלים אחרים לגמרי, ובעיקר לטובת גולשים ממין חדש. בעידן הזה מלים כמו "שולתתת!!!!!" מבטאות, עוד הרבה לפני המשמעות, פשוט נוכחות; נוכחות צורנית גרידא, שמשתמשת באותיות המרובות ובסימני הקריאה כדי לתפוס את העין. ושולת מי ששולט על "המרחב הוויזואלי".
אני מוטרדת יותר ממלים מחוקות, או כאלה שהושמו בסד משמעות שהוא כמעט מנוגד לטבען המקורי. למשל "שיח", מלה שבימינו מגדירה אסכולה, משנה סדורה זו או אחרת שמתנסחת בתוככי גילדה ש"מדירה" או "מנכסת" אובייקטים אלה או אחרים, וכבר מזמן אינה מסמנת דיאלוג חי, ער, כבראשונה. שלא כמו מלים כמו "זותי" ו"שולתתתת!!!", שהן דווקא ביטוי לחלקים היפים ביותר של שפה חיה: גמישות, רב-רובדיות, כושר היוולדות-מחדש, ובעיקר הומור עצמי והומור בכלל, שניתז אירוני לכל עבר. אפשר לצרף אליהן, בין השאר, גם את "ביצפר" הדוקרנית, הכמו-ילדותית, שהתנערה מיומרת "בית-הספר", שספק אם אי-פעם עמד ברף הגבוה שהציב לעצמו.
מר שטרסמן מתלונן גם, בין השאר, על חתונות ה"מתרחשות". חתונה, בימינו, בהחלט "מתרחשת". "מתרחש" הוא ספק פועל, ספק תואר, והוא יותר ויותר מיוחס לעניינים שבמרחב הציבורי החדשותי, כך שהגיוני שבעידן שלנו אירוע אינטימי כמו חתונה יופקע לטובת הריאליטי השקוף, זה שמתקיים אולי הרחק ממצלמות הטלוויזיה, אבל קרוב מאוד לעינית הקבועה בטלפון הסלולרי, ומשם קצרה הדרך להיכל הנצח היו-טיובי. לא אתפלא אם במסגרת ההכנות לחתונה, כנראה במחיצת "מפיקת האירוע", ידברו על "תרחישים" שונים הצפויים לאותו אירוע מתוכנן. מכאן שאפשר לראות בהתנחלות של "התרחשות" ביטוי אותנטי לגמרי של תמורות תרבותיות נוכחות, בין אם הן לטעמנו ובין אם לאו.
לא מזמן קראתי באחד הפורומים ברשת משוררת (או שמא משורשת) ששחה על אודות "סגנון ההגשה" של שירים, שלה עצמה ושל אחרים. למותר לציין שה"שיח" הזה, של "סגנון הגשה", הדיר כמעט לחלוטין שיח מהותי על השיר התורן שעל הפרק. איש מבני שיחהּ של המשוררת לא תהה כיצד הביטוי הזה – שלקוח מהמרחב הקולינרי, וספציפית מהאסתטיקה של המרחב הקולינרי, ועוד יותר ספציפית מז'רגון כתבני ספרי הבישול והמתכונים – התנחל בדיבור על שירה.
אלה בעיני שימושים מדאיגים בשפה הרבה יותר מ"זותי" העליזה ואחיותיה, שהן אברים טבעיים ומלבבים של העברית, אולי זמניים ואולי לא, לעומת "סגנון הגשה", ביטוי שהוא רק קצה הקרחון של תפיסה קליפתית ומלאכותית של מעשה השירה. והנה גם אני לוקה בדיוק באותה "מחלה" של שטרסמן; אדם קרוב אצל עצמו, כרגיל. אני אקרא בחיוך על חתונה ה"מתרחשת", ואולי אף אמנע מלתקן אותה ל"נערכת" אם וכאשר אתקל באחת כזאת, ובוודאי אחייך בשמחה למקרא "זותי" ו"שולתתת!!!!!", ואעקם פרצוף לנוכח "סגנון הגשה" ב"שיח" על שירה.
בחשבון אחרון, השיח על השפה הוא איבר חי של השפה עצמה, ולו משום שהוא מבטא זיקה מורכבת – רגשית, קודם לכל, וגם עקרונית, חברתית, פילוסופית ועוד – למעשה המתרקם בלי הרף של השפה בעולם. לכן, באופן פרדוקסלי, אין לי אפילו ריב עם הטהרנים. יותר משיש בשיח הזה מלחמה על השליטה בלשון, יש כאן דיבור בורא שפה, בעיקר משום שהוא מתרחש בגבולותיה.
רחל פרץ היא עורכת הלשון של "העין השביעית"