על אף שהדבר לא נטען בהם מפורשות, שניים מהטורים האחרונים של שלמה מן פה באתר (הראשון בנוגע לקמפיין "הארץ", "עד שישחק ערבי בבית"ר"; והשני שעסק בכותרת "משואה לתקומה" שהופיעה בערוץ הספורט) הם למעשה שני צדדים של אותו מטבע: מצד אחד בדידותו המזהרת של "הארץ" סביב שבירת מסורת גזענית של 79 שנה בספורט הישראלי, ומהצד האחר עורך בעל עולם אסוציאציות פתלתל וחוש לאומי מפותח.

מצד אחד, קבוצה המייצגת את בירת ישראל, משתתפת באופן פעיל בטורנירים אירופיים ונשענת על כספי הציבור מונעת כבר 79 שנה מערבים אזרחי המדינה לקחת חלק בפעילותה. מן הצד האחר, עורך בערוץ תקשורת הספורט המוביל בישראל (שלא נקט עמדה משמעותית בנושא הגזענות הבית"רית) בוחר להציג את הפסדה ונצחונה של נבחרת ישראל הצעירה כמעבר "משואה לתקומה". ההדגשה המוגזמת כלפי האחד המדומיין והעיוורון כלפי האחר האקטואלי – ואם תרצו, היכולת להיות אולטרה-רגיש ואקסטרה-אדיש בו בזמן כלפי אותה מהות – הם כמעט בלתי נתפסים.

בחירת העורך בערוץ הספורט, גם אם רק ברמה הסמלית, משקפת באופן מדויק את הנכונות, הזריזות והנחישות שבהן תקשורת הספורט בישראל מלאימה את הספורט בהקשר הישראלי, ובה בעת מתעלמת לחלוטין מעיוותים לאומיים וגזעניים שאותו ספורט משמר, בחסות המדינה.

המהלך שיזמו ב"הארץ" במסגרת הקמפיין "עד שישחק ערבי בבית"ר" הוא משמעותי וחשוב. ראשית, אני מתקשה להיזכר מתי לאחרונה נקט גוף תקשורת עמדה כה ברורה, נחרצת וגלויה בנוגע לסוגיה של צדק חברתי. בכך למעשה הגדירו ב"הארץ" באופן יוצא דופן את המחויבות העיתונאית כלפי מושאי הסיקור. מעורבות שכזו עשויה במקרים רבים לעוות את העשייה העיתונאית, אולם חוסר הצדק החריג מצדיק אותה. במסגרת הקמפיין פורסמו מגוון טורים וכתבות מאירי עיניים שבחנו את תופעת הגזענות בספורט הישראלי, כמו גם העולמי.

אבל יש פה "אבל" משמעותי. קמפיין – כל קמפיין – אמור להצליח להגדיר קהל יעד ולהניע אותו לפעולה באופן שישיג את מטרת הקמפיין. בהנחה שהמטרה היא שחקן ערבי בבית"ר, ייתכן ש"הארץ" פיספסו בבחירת קהל היעד. ב"הארץ" מפנים אצבע כלפי משרד הפנים, שרת הספורט, משרד המשפטים, ההתאחדות לכדורגל וכן הלאה. סביר להניח כי הם גם הגורמים שיוכלו ליישם בעתיד צעד שכזה. אולם מקבלי ההחלטות צריכים יותר מטורים הגיוניים ומדויקים שממחישים את גודל האבסורד. הם צריכים מוטיבציה. מוטיבציה מהסוג שהתקשורת יכולה ויודעת לייצר. ולכן הקהל האמיתי של הקמפיין של "הארץ" היה צריך להיות דווקא עמיתיו למקצוע – עיתונאי הספורט ואנשי תקשורת הספורט בישראל.

המציאות הישראלית הוכיחה כי הקיץ הוא זמן מצוין למחאות. כך גם בספורט, מדובר בעונת מלפפונים שבה נאבקים על פיסות סקופים. מה עוד שהגזענות היא ממילא על סדר היום. בערוץ הספורט היו ודאי מגדירים את חלון ההזדמנויות הזה כ"מגש הכסף".

בטורו ב"הארץ" תיאר השבוע ניר צדוק כיצד משחק האולסטאר האמריקאי היה למעשה תוצאה של מוח עיתונאי חד וחוש יזמות מפותח. סיפור שממחיש את כוחה של התקשורת ליצור אקלים ספורטיבי-חברתי אחר. תקשורת הספורט בישראל כמעט שלא תרמה להתפתחות הספורט בישראל במובנים אלו. הגזענות בבית"ר ירושלים צריכה קודם כל להיות פרויקט תקשורתי, כזה שיכפה את השינוי על מקבלי ההחלטות.

לא צריך ללכת רחוק כדי להבין איך לעשות זאת. לפני כמה שבועות הפכה תקשורת הספורט הישראלית את גמר אליפות ה-NBA למערכה כוללת בין ישראל לגולדן-סטייט. השרה מירי רגב מצאה את עצמה מברכת את דייוויד בלאט, פשוט משום שהתקשורת הגדירה את זה כדבר החשוב ביותר שקורה בישראל. ובדיוק כך חייב, עוד הקיץ, להיווצר אקלים תקשורתי גורף, על-ידי כל מערכות הספורט, שיביא 79 שנות גזענות בספורט הישראלי לסיומן.

אסף מרציאנו לומד לתואר שני בבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן