בשנת 1973 הזמין הטניסאי בובי ריגז, אלוף וימבלדון לשעבר, את הטניסאית בילי ג'ין קינג למשחק ראווה. מטרתו של ריגז השוביניסט היתה להוכיח את עליונות בני-מינו ולשים סוף לכל הקשקוש הזה של טניס נשים. האירוע נודע כ"קרב המינים" (ובו, אגב, ניצחה קינג).

כאילו לא עברו 40 שנה, בסוף-השבוע האחרון הציע ב"הארץ" העיתונאי איתי מאירסון הצעה דומה לאלופות העולם הטריות בכדורגל, נבחרת ארצות-הברית: הוא הזמין אותן לשחק מול הפועל קטמון, שעלתה לאחרונה לליגה הלאומית, הליגה הישראלית (גברים) השנייה ברמתה.

מאירסון טוען בטורו כי הסיקור של מונדיאל הנשים בעיתון "הארץ" (העיתון היחיד ששלח כתבת למונדיאל וסיקר את האירוע ברצינות) לקה בגלוריפיקציה, וכי מי שקובע כי המונדיאל הזה הוא "הדבר האמיתי" מתעלם מהרמה "הנמוכה מאוד" שהוצגה שם.

"הדבר הפמיניסטי ביותר לעשות הוא לבחון את כדורגל הנשים כחלק אורגני מהענף כולו, ולכן, באופן בלתי נמנע, להודות שהן משחקות כדורגל רע. אפילו רע מאוד", כתב מאירסון, וחתם: "ביום שבו אלופת העולם לנשים תצליח להבקיע שער אחד במשחק היפותטי נגד קטמון, אסכים לבחון מחדש את הדברים שנכתבו כאן. זה יקרה, אגב, יום אחד אחרי שהקוף הראשון יזכה בטור דה-פראנס".

בפתח הדברים אודה שאני מזדהה עם חלק מהדברים שמאירסון כותב. זה באמת מביך לראות קרחות שלמות ביציעים במשחקי גביע עולם, ובאמירה כאילו מונדיאל הנשים הוא "הדבר האמיתי" יש מימד מופרך ומנותק בהחלט. אני, למשל, כבר למדתי (בניגוד למאירסון) שאף ענף ספורט אינו "הדבר האמיתי". לכל תחום הייחוד שלו והעניין המיוחד שהוא מעורר, אחרת קשה להסביר מדוע בן-זוגי משחית את זמנו על טורנירי אופניים וסנוקר משמימים (גם לשאלה איך קרה שסנוקר בכלל נחשב "ספורט" יש מקום לדיון בהקשרים מגדריים).

הבעיה הראשונה, הבסיסית, אצל מאירסון היא שהוא בטוח שהוא לא שוביניסט, אבל מועד לבורות שמרניים שהוא כלל אינו מודע להם – מעידה שחורגת הרבה מעבר לעולם הספורט.

מאירסון קובע את כדורגל הגברים, כלומר את הגברים עצמם, כברירת המחדל האולטימטיבית; זו שמגדירה את הרמה הנדרשת, ושכל השאר נמדדים ביחס אליה. כשהוא כותב על "הרמה הנמוכה" של מונדיאל הנשים הוא לא טוען עניינית שרמת המשחק במונדיאל, נניח, נמוכה מזו של ליגות הנשים ברחבי העולם, או שהיתה ירידה ברמה ביחס למונדיאל שעבר, אלא שזו "רמה נמוכה, אפילו נמוכה מאוד" ביחס לגברים. בכך הוא מביא סקופ לא נורמלי: נשים רצות פחות מהר, קופצות פחות גבוה ובועטות פחות חזק מגברים.

לפי ההיגיון הזה של מאירסון, צריך לסגור את כל קבוצות הכדורגל, הכדורסל והכדורעף לנשים. אבל לפי ההיגיון של מאירסון גם אין שום ערך לליגה הישראלית בכדורגל גברים, כי כשמאירסון צופה במונדיאל הנשים ומזהה שם אטיות בלתי נסבלת, הוא ככל הנראה מרגיש כפי שאני (ורבים אחרים) מרגישים כשהם מזפזפים בין משחק בליגת האלופות האירופית (גברים) לליגת-העל הישראלית (גברים).

כיתוב התמונה שליווה את הטור היה פטרוני וגועלי במיוחד, כששאל את הכדורגלניות האמריקאיות בתמונה: "מה אתן חוגגות? קודם תנצחו את הפועל קטמון". כאילו כדי להיות בעלות ערך כלשהו נשים חייבות קודם לנצח גברים, ובכלל, שזה די פתטי מבחינתן לחגוג אחרי שעבדו שנה שלמה וניצחו רק ספורטאיות נשים שגברו עליהן במונדיאל הקודם.

בטור יש אפילו תלונה על כך ש"בניגוד לשחקני קטמון, הכדורגלניות הבכירות בעולם מרוויחות מיליונים ממשכורות ומחוזי פרסום". הערה תמוהה, גם אם נכונה עובדתית, לנוכח הסיכוי הדל של אשה – באשר היא – להתפרנס מספורט לעומת סיכוייו של גבר, ולנוכח הסכומים השערורייתיים והתהילה שזוכים לה ברחבי העולם ספורטאים גברים עילגים, שוביניסטיים, גזעניים, בוגדניים ומכי-נשים.

מאירסון גם סותר את עצמו. האם יעל ארד היתה מפילה באיפון את אריק זאבי? בחיים לא. אבל בטור קודם (ונהדר!) שלו מאירסון הודה שקפץ משמחה כשארד ניצחה ג'ודוקא גרמנייה בדרך למדליה. למה? כי גם מאירסון יודע שבספורט יש הרבה יותר מעוצמת בעיטה.

הבעיה השנייה של הטור היא שהוא, בכל הכבוד, רדוד מבחינה עיתונאית. הרי הגובה והמהירות של נשים הם עובדות אובייקטיביות. אני סבורה שיש להתחשב בהן כדי לקדם ספורט נשים, ולכן יש, למשל, לשקול את הנמכת הסל בכדורסל והקטנת המגרש בכדורגל. כשקראתי את הכותרת "להלל את מונדיאל הנשים? שוביניזם", ציפיתי לחידוש או הצעה אופרטיבית, אבל כאלה לא היו.

בטור גם לא היה שום פרט סטטיסטי שיעגן את הטענות. למשל, כמה רצה כדורגלנית במהלך משחק במונדיאל לעומת כמה רץ כדורגלן בליגה נמוכה בישראל (לא שזה משנה, אבל תגידו, אני היחידה שחושבת שהאמריקאיות או היפניות המקצועניות היו מקרקפות כדורגלן ישראלי חובב?). במקום על עובדות, הטור היה בנוי על הנחות והשערות, תפיסות קלישאתיות, זלזול ולעג. אותם חומרים שמהם בנויות אכזבות של גברים שגילו כי נולדה להם בת, "כי אי-אפשר לשחק איתה כדורגל".

הילה קובו היא מגישה ועורכת באתר "וואלה"