בתקופה האחרונה נרשמה תופעה מעניינת בעיתונות הישראלית: כותבים שנונים כותבים על חוויותיהם מצילומי תוכניות טלוויזיה. מובן שהביטוי "בתקופה האחרונה" הוא לא יותר מטקטיקה נמוכה שמנסה לכסות על העובדה שלמעשה מדובר בשבוע האחרון. גם הצירוף "תופעה מעניינת" אינו אלא גניבת דעת, שכן ה"תופעה" באה לידי ביטוי בסך-הכל בשני טקסטים. אך "בתקופה האחרונה נרשמה תופעה מעניינת" נשמע הרבה יותר טוב, אין להכחיש.
שתי הטקטיקות שבהן השתמשתי בפסקה הראשונה שחוקות לעייפה ומוכרות לכל כותב בעיתונות. לעומתן, הטקטיקות הנהוגות בטלוויזיה מוכרות פחות. שני כותבים ניסו להוציא אל האור את הפרקטיקות הקטנות, המנוולות והסמויות מן העין של מה שמכונה "ההפקה", שם קוד למכונה הגדולה שמפעילה את תוכניות הטלוויזיה שלנו.
הטקסט הראשון (כרונולוגית) התפרסם ב"כלכליסט", ונכתב על-ידי יואש פלדש, המתאר את קורותיו, יחד עם בן זוגו יוני ליבנה, באודישנים של התוכנית "כוכב נולד". פלדש מספר בצורה משעשעת כיצד "ההפקה" מעצבת את תודעת הצופים באמצעות סדרה של צילומים אותנטיים שבינם ובין אותנטיות אין דבר, באמצעות בימוי של ספונטניות שבינה ובין ספונטניות אין דבר, באמצעות הנדוס של סיטואציות שכל מטרתו להקצין את הדרמה, שכן כידוע, דרמה היא "טלוויזיה טובה".
הטקסט השני התפרסם ב"העיר" ונכתב על-ידי עופר מתן, המתאר את חוויותיו מיום צילומים כמשתתף בתוכנית "אחד נגד מאה" בהנחייתו של אברי גלעד. מתן מתאר את הדרך שבה מאה המתמודדים הופכים באחת לגוש קונפורמיסטי המוכן להיענות לכל גחמה של "ההפקה", וחושף את המנגנונים הפנימיים המכתיבים למשתתפים איך להופיע בטלוויזיה.
שני הטקסטים מעניינים לא רק כיוון שהם מגלים את הקרביים של שתיים מתוכניות הטלוויזיה היותר מוכרות בישראל, אלא גם בשל הקווים המשותפים העולים מהם. למשל, במרכז שני הטקסטים נמצאת "המפיקה" או "התחקירנית". בשני המקרים מדובר בתחתית שרשרת המזון של "ההפקה", המורכבת מעורך ראשי, במאי, טאלנט ושאר פונקציונרים המופקדים על האירוע. במציאות, דווקא האנשים האלה הם שמניעים את גלגלי מטחנת הבשר, הם שמעצבים את האתוס שמועבר דרך המצלמה.
מצלמות המעקב בחדר השליטה של הפקת התוכנית "האח הגדול". נווה-אילן, 26.2.09 (צילום: קובי גדעון. לחצו להגדלה)
כך, לדוגמה, ב"כוכב נולד" התחקירנית נוזפת באם ובתה כיוון שלא התחבקו לפני שנפרדו לשלום. חיבוק מצטלם נהדר, ואנחנו פה בעסקי הטלוויזיה. כאשר אחד המרואיינים אינו רהוט דיו, מכתיבה לו התחקירנית מה לומר – אחרי הכל, אי-אפשר לסמוך עליו.
לכאורה, המצלמות בשתי התוכניות מחפשות דברים שונים. המצלמה ב"כוכב נולד" מחפשת אחר יוצא הדופן והביזארי (והמשתתפים בתוכנית מודעים לכך), בעוד שהמצלמה ב"אחד נגד מאה" דווקא מחפשת התנהגות קבוצתית, עדרית. לכן כאשר מתן מסרב לדפוק על השולחן כמו קוף ולנהום "נבחרת! נבחרת!", הוא ננזף על-ידי שאר המשתתפים, שהפנימו זה מכבר את תפקידם. הנזיפות מחמירות כאשר הוא מסרב למחוא כפיים. באופן ספונטני, כמובן. אבל הניגוד הזה מדגיש דווקא את האחידות: המצלמה מחפשת משהו, וההפקה תדאג שהיא תקבל מה שהיא רוצה.
האמת הזו היא האמת המוחלטת של כל תוכנית טלוויזיה שמוצגת על המסך. נסו לדמיין תוכנית אחת שהיה בה משהו אותנטי, משהו שנראה כאילו נוצר בה באמת, בזמן אמת, באופן לא מתוכנת. אני מתקשה לחשוב על תוכנית אחת כזו.
"הישרדות" היא כמובן הדוגמה הקיצונית לתוכנית שאין בה שום דבר אותנטי, ובכל זאת היא מתנאה בשם "ריאליטי". אם בזה לא די, טקסטים כמו זה, המבקשים "להשיא עצות" למתמודדים, שבועות ארוכים אחרי שהעונה כולה צולמה מתחילתה ועד סופה (למעט הפרק האחרון), נערכה והוכנה לשידור, משתפים פעולה עם הנראטיב השקרי שמתחבא מאחורי המלה "ריאליטי".
נראה שגדי להב, שחתום על הטקסט, חושב שאנחנו מפגרים, אבל ממש מפגרים. דומה הדבר למבקר טלוויזיה שישיא עצות לג'ק באואר בפרק השני בעונה הרביעית של "24" ויסביר לו מה הן הטקטיקות שהוא צריך לבחור כדי להציל את המצב.
אבל "הישרדות" היא מטרה קלה, קלה מדי. בפועל כמעט כל תוכנית פועלת על-פי קודי ההנדסה הפנימיים שלה, שמוודאים מבעוד מועד שהמופיעים בה ינהגו בהתאם למה ש"ההפקה" מחפשת. לפני שבוע או שבועיים התקשרה אלי תחקירנית של תוכנית בוקר (בחיי שאין לי מושג באיזו תוכנית בוקר מדובר) וביקשה ממני לבוא ולדבר על היוזמה המרעישה להחרים את פייסבוק ליום אחד.
"למה זה מעניין שמבקשים להחרים את פייסבוק ליום אחד?", שאלתי.
"כי זה מראה שיש מתנגדים לפייסבוק", היא ענתה.
"וזה חדש?", שאלתי.
"לא, אבל אם יצטרפו הרבה אנשים...", אמרה בתקווה שאשלים את המשפט.
"אז מה יקרה?".
"אז זו לא תופעה שמעניין לדבר עליה?", שאלה.
"על איזו תופעה את מדברת? הקימו קבוצה בפייסבוק ובה קראו להחרים את פייסבוק ליום אחד. קודם כל אני מקווה שאת מבינה כמה זה מצחיק, אבל בהנחה שזה לא סוג הדברים שמצחיקים אותך, הקימו קבוצה. או.קיי. יש קבוצה. למה זה מצריך אייטם בטלוויזיה?".
"כי הרשתות החברתיות הן תופעה מעניינת", ענתה בחוסר סבלנות.
"מאוד מעניינת. ומה יקרה אם כמה עשרות אלפי בני-אדם יחרימו את פייסבוק, שבה יש יותר מ-400 מיליון משתמשים, ליום אחד?".
"הבנתי אותך, תודה", אמרה ונפרדה ממני לשלום.
אני לא נהנה להתעלל בתחקירניות. הן עושות עבודה קשה, שחורה, מעצבנת ומאוד לא מתגמלת, אבל דווקא באינטראקציות אלה, שבהן אתה שובר את המסגרת שבתוכה רגילה "ההפקה" לפעול, דווקא אז נחשפת השיטה במלוא עליבותה. אז מסתבר לך שאם אתה לא עונה בדיוק, אבל בדיוק על הדרישות (תתחבק! תשיר! תדפוק על השולחן! תגיד שזה נורא ואיום שמחרימים את פייסבוק! או לחלופין שצודקים המחרימים!), תודר מההצגה.
וזה כל מה שזה: הצגה אחת גדולה. הטקסטים של פלדש ומתן מעניינים לא מפני שהם חושפים משהו שאנחנו לא יודעים, אלא כי הם מציגים את הבנאליות השיטתית שמפעילה את הטלוויזיה ואת הדרך הברברית שבה היא לוחצת לנו על הכפתורים הרגשיים הכי פרימיטיביים שמעוררים בנו תחושות כוזבות של "ניצחון", "תבוסה", "פחד" או "שמחה". הם מצביעים על המלאכותיות המובנית בטלוויזיה, הפועלת על הצופה כפי שפועל מונוסודיום גלוטמט על בלוטות הטעם: מקהה את החושים. פלא שיש אנשים שמכורים לריאליטי?