למראה הפגנת החרדים שלשום אי-אפשר היה לחמוק מהרהור עד כמה מצער שאין מארגניה משרתים בצה"ל או, לפחות, נמנים עם מערכות ההסברה של המדינה. המבצע התדמיתי המשובח הזה הוכיח כישורי ארגון ותבונת יחצנות שלא נראו כמותם ברשויות הממלכתיות זה עידן ועידנים.
לו היו האחראים על הקמפיין שהפיקה חסידות סלונים יושבים בשביעיית השרים החורצת את גורלה של המדינה, או במטכ"ל היוזם מהלכים המשפיעים עמוקות על תדמיתה, או בהנהלת משרד החוץ שאוזנה אמורה להיות כרויה להדים שמעוררות החלטות הממשלה בקהילייה הבינלאומית – היתה ישראל במצב שונה לחלוטין.
הפגנת החרדים בירושלים. 17.6.10 (צילום: אביר סולטן. לחצו להגדלה)
מה היה לנו ביום חמישי? ארגון למופת ששלט ביעילות על רבבות אנשים והצליח להניע אותם במסלול שקבע מראש; הבנה טובה בפסיכולוגיית המונים שהשכילה לנסח מסרים בהירים ולהנחיל אותם לקהל היעד; היכרות עם רפרטואר הגימיקים התקשורתיים והפעלתם באופן מיומן ובמינון מתאים.
התוצאה דיברה בעד עצמה – הציבור הישראלי הרחב, שהוכשר מראש (בין השאר על-ידי דיווחי תקשורת מוטעים) למחאה אלימה ולהפרות סדר חמורות, הופתע מהחיזיון שנגלה מול עיניו: קהל חרדי רב ועצום השוטח את עצומותיו בשקט, בסדר, ואף מקבל עליו את דין המלכות: ההורים הנוגעים בדבר נכנסים בשערי הכלא.
זה היה קמפיין יחצני ראוי לשינון: הנכונות של ראשי חסידות סלונים, המסתייגים בדרך כלל ממגע עם התקשורת החילונית, לקבל עליהם את כללי המשחק ולשתף איתה פעולה; בחירת הנואמים והמרואיינים (הורים ספרדים השותפים לתפיסת ההפרדה בבית-הספר בעמנואל) והכנתם לחשיפה הציבורית עד כדי פתיחת דירותיהם וארונותיהם למצלמות הטלוויזיה; שימוש בטריקים הסברתיים – החל מפריטה על מצוקתם של הילדים שהוריהם נשלחים לכלא ועד לניסוח כרזות ושלטים קליטים.
ניכר היה שיד מארגנת עמדה מאחורי המופע הזה, ובמבחן התוצאה היא השיגה את המירב: המסרים שלה חילחלו לדעת הקהל והשפיעו על עמדותיו (יעידו על כך הסקירות וטורי הפרשנות של עיתוני יום שישי שביטאו, באופן ניכר, הבנה לעמדת חסידות סלונים וחרטה על גישת המדינה ובית-המשפט שהובילה לעימות).
זאת ועוד, הן העותרים והן המדינה – שני הגורמים שהניעו את המהלך שהוביל להחלטת בג"ץ להכריז על הורי הילדות כעל מי שמבזים את בית-המשפט ולשלוח אותם לכלא – חזרו בהם, במידה מלאה או חלקית: לבית-המשפט הוגשו אתמול עתירות לוותר לאמהות על עונש המאסר וגם לפטור ממנו את האבות.
ביום שבו יצא אל הפועל מבצע היחצנות הגדול של הציבור החרדי, קיבל הקבינט הבטחוני-מדיני, בקול דממה דקה, החלטה (או סיכום, תלוי באיזו שפה, עברית או אנגלית, קוראים את ההודעה הרשמית) לבטל את הסגר האזרחי על רצועת עזה. הקבינט לא התנדב לחזור בו מהחלטותיו הקודמות להטיל מצור על הרצועה ולהתמיד בו; הוא אולץ לכך כתוצאה ממבצע יחצני: המשט הטורקי של ה-31 במאי 2010.
כמו בפרשת בית-הספר החרדי בעמנואל, כך גם בעניין הסגר ברצועה, מהלכים יחצניים, תקשורתיים ביסודם (גם אם על המאבי-מרמרה היה עימות אלים וקטלני שנמשך דקות אחדות), הם ששינו את המציאות. פרשנים העוקבים אחר המתרחש בעולם הערבי, במיוחד בחמאס, טוענים מאז המשט שהצלחתו לגייס את דעת הקהל בעולם לטובת הטיעון הפלסטיני מעוררת אצל ראשיו הרהור כלום לא מוטב להם לנתב את מאבקם בישראל לזירה התקשורתית ולהניח בצד, לפחות לזמן מה, את המאבק המזוין.
מה שמוכיח פעם נוספת שבעידן הכפר הגלובלי, עימותים מוכרעים, לא פעם במתחם התקשורתי ומייתרים, לפחות במידת מה, את הצורך, או ההרגל, לנתב אותם לשדות הקרב. זו תובנה המוכרת לכאורה למקבלי ההחלטות בצה"ל ובצמרת המדינית, אבל התנהלותם מוכיחה שאין הם מפנימים אותה. עדיין יושבים שם, במטכ"ל, במשרד הביטחון ובמשרדי הממשלה בירושלים בעלי תפקידים רמים שמנהלים את ענייני המדינה בלי שהם נותנים את דעתם להשפעה העצומה שיש למהלכים תקשורתיים ולמבצעים יחצניים על חופש הפעולה שלהם לקבל החלטות.