השבוע העיד בבית-המשפט ג'מיל עדס, אחד הנאשמים ברצח ליאונרד (אריק) קרפ בחוף תל-ברוך לפני שנה. בעדותו טען הנאשם כי היה שתוי בעת שהפליא את מכותיו בקרפ וכי לא התכוון לגרום למותו.

בכתבות הטלוויזיה שדיווחו על המעמד נראה עדס במסדרון בית-המשפט כשהוא פונה למשפחת קרפ, מבקש את סליחתה, מתנצל על המקרה וחוזר ומציג מול המצלמה את גרסתו: הוא לא שלט על התנהגותו באותו ערב כי היה תחת השפעה של משקאות אלכוהוליים, הוא מצטער שהיכה את קרפ, והוא אינו מאמין שהקורבן מצא את מותו כתוצאה מכך. במו עיניו, הדגיש הנאשם, ראה כיצד קם קרפ מהרצפה שאליה הוטח והמשיך בבריחתו מהחבורה האלימה שהתנפלה עליו.

זירת הרצח של ליאונרד (אריק) קרפ בחוף תל-ברוך. 15.8.09 (צילום: רוני שיצר)

זירת הרצח של ליאונרד (אריק) קרפ בחוף תל-ברוך. 15.8.09 (צילום: רוני שיצר)

ליד ג'מיל עדס ניצב אחד מפרקליטיו. הוא נראה כבמאי העוקב אחר ביצועיו של שחקן שתידרך לפני הופעה. אותו פרקליט וסניגורים של נאשמים אחרים במקרה הרצח הנורא הזה כיכבו בכתבות טלוויזיה לפני כחצי שנה כשהם מציגים גרסה אחרת: הם טענו אז שהתגלה סרטון של מצלמות אבטחה המתעד את זירת הרצח ובו נראה קרפ כשהוא נס מחבורה של אנשים בשעה שבה לכל הדעות היו הנאשמים במקום אחר.

מכאן, טענו הסניגורים, ראיה לכך שלא הנאשמים העומדים לדין בתיק קרפ הם אלה שתקפו אותו וגרמו למותו. כמו השבוע, כשג'מיל עדס הודה בחלק שהיה לו בהתקפה על קרפ וביקש את מחילת המשפחה, כך לפני חצי שנה, כשהסניגוריה עוררה ספק בעצם מעורבותם של הנאשמים בפרשה, העניקו כלי התקשורת, ובראשם ערוצי הטלוויזיה, הד עצום לגרסאותיהם.

בינואר הצליחו הסניגורים, באמצעות העיתונאים המסקרים את המשפט, ליצור רושם שהמשטרה והפרקליטות טעו והעמידו לדין את האנשים הלא נכונים, והשבוע הצליחו פרקליטיו של ג'מיל עדס לחקוק בתודעת הציבור תמונה של נאשם הלוקח על עצמו אחריות מוגבלת למקרה התקיפה (לטענתו, הוא רק הכשיל את קרפ והיכה אותו פעמיים כשנפל ארצה) וניחם על מעשיו.

סניגורים סבורים שהם משרתים את טובת לקוחותיהם כשהם מבצעים מניפולציות על התקשורת. אפשר אמנם לתהות אם הם צודקים בכך – האם בתי-המשפט אכן מושפעים מהאופן שבו בעלי עניין מציגים לתקשורת את הדיונים המתנהלים לפניהם? האם המסר שפרקליטים מעבירים לציבור הרחב, שהוא הדיוט בענייני משפט, רלבנטי לאופן שבו שופטים מקצועיים שוקלים את הראיות שמול עיניהם? – אבל אין ספק שזו זכותם.

פחות מובנת מאליה התמסרות העיתונאים למניפולציות של עורכי-הדין. הרי הכתבים המסקרים את התחום הפלילי והמשפטי מודעים לשימוש שפרקליטים (פרקליטי מדינה וחוקרי משטרה בכלל זה) עושים בהם; מדוע אפוא הם נותנים יד בחדווה כה גדולה ובהתלהבות כה רבה לתפקיד שמייעדים להם בעלי עניין מובהקים אלה?

כתבים מדווחים אינם רק כלי קיבול להעברת מסרים. עיתונאים ראויים לשמם יוצקים לתוך תהליך הדיווח תשומות משלהם. הם בוחנים את אמיתות המידע שנמסר להם, הם שוקלים את מידת רצינותו ואת חשיבותו לציבור, הם בודקים עד כמה הוא ענייני ועד כמה הוא אינטרסנטי.

שקלול המרכיבים האלה (ואחרים) רוקח את התמהיל של דיווח הוגן ואחראי. עיתונאים שמסתפקים בהבאת הדברים בשם אומרם – בלי להתחשב מי הוא, מה ההקשר שלו למושא דיווחם, מהם מניעיו – הם עיתונאים שגישתם למלאכתם פורמליסטית וטכנית. עיתונאות התופסת את עצמה כצנרת בלבד, הקולטת מידע בפתח אחד ופולטת אותו בפתח השני, היא עיתונאות של ראש קטן וסופה שהיא מעבירה דרכה ביוב.

מובן מאליו שעל הכתב לדווח על מה שמתרחש בתחום סיקורו, אבל טון הדיווח, היקפו ומינונו תלויים בעיתונאי ובעולם המושגים האתי שלו. דבר אחד הוא לדווח, בנימה כמעט קוריוזית, ששוב משתנה גרסתו של נאשם, ודבר אחר הוא להעניק לטיעוניו החדשים מעמד של מהפך מרעיש בעל השלכות משפטיות דרמטיות.

דבר אחד הוא לשוות להתפתחויות במשפט רומן זדורוב, הנאשם ברצח הנערה תאיר ראדה, מראה של קרב משפטי רציני, המקעקע באופן ממשי את הראיות שבידי התביעה, ודבר אחר הוא להציג את מהלכיו של הסניגור כתכסיסים.

כך גם במשפט אולמרט: המשקל הסגולי של נייר התדרוך שנתנה התביעה לעדה הדר זלצמן הומחש לעין כל בהחלטת בית-המשפט – ולא במסע היחצנות שחוללו יועצי התקשורת של ראש הממשלה לשעבר ושיצרו לרגע רושם כאילו תיק התביעה כולו עומד להיפסל.

לא פעם מאשימים את העיתונות בצנזורה עצמית. הטור הזה עוסק בתופעה הפוכה: בהתמסרות יתר של עיתונאים למקורות אינטרסנטיים, במקרה הנדון מתחום הפלילים והמשפט. גודל הכותרות ועוצמת הדיווח על התרחשויות פליליות ומשפטיות צריכים לשקף את תוכן הדברים, את משקלם הממשי, לא את קליפתם.

הגרסה של טל מור, הנהג החשוד בדריסת שניאור חשין, על נסיבות התאונה אינה ראויה לסיקור המהדהד שניתן לה במהדורת שישי של ערוץ 2 – למרות מרכיב הבלעדיות שהיה בה – משום שמשקלה הסגולי, הראייתי, שקוף ומשום שמונף מעליה דגל שחור של מי שיש לו אינטרס להשפיע באמצעותה על דעת הקהל.

בדרך כלל אין צורך לחכות להכרעת הדין כדי שעיתונאים בעלי שכל ישר ידווחו על גרסאות חשודים ונחקרים באופן שקול, מידתי, בלי להיענות לציפיות פרקליטיהם.