"זה לא בוער בנפשי ואני לא בטוח בעצמי". "יכול להיות שהמתלבטים/הנבוכים האלה אותנטיים?". "לא כולם מושחתים, ולא כולם משרתי טייקונים. יש כאלה שסתם מתלבטים". "לי אין מונופול על הצדק ועל האמת". "בנושא הגז יכול להיות שאתה צודק. לדעתי, גם יכול להיות שלא. והכי יכול להיות, זה שהאמת רובצת לה איפשהו באמצע". כך, בסופרלטיבים האלה, בחר בן כספית לתאר בטורו ביום שישי האחרון ב"מעריב" את אופי הסיקור שלו את סוגיית הגז הטבעי, מונופול הגז ומתווה ההסכם עימו. כמה ימים אחר-כך, בהופעה ברדיו האזורי, חזר בן כספית על מנטרות דומות: אני "שייך ל-50% שלא מבינים את מתווה הגז", זה שבשביל להבין אותו באמת "צריך להיות בעל מקצוע".
זה תיאור אופייני של בן כספית את עצמו (ובכלל): יכול להיות שההוא צודק ואולי השני. זו המציאות, ויכול להיות שההפך הוא הנכון. כך גם לגבי מונופול הגז, מהסוגיות הכלכליות-חברתיות החשובות של העשור: כספית מצייר את עצמו כיושב על הגדר, לא שייך לאף מחנה. פתוח, לכאורה, לכל דעה ועמדה: "אני קורא כבר חודשים כמעט כל מה שמתפרסם, בשבועות האחרונים התחלתי לרדת לרזולוציות ובשבועיים האחרונים דיברתי ותיחקרתי רבים מגיבורי הפרשה מהמחנות השונים", הוא כותב באותו טור.
לתדמית הזו שכספית אוהב לעטות על עצמו יש כמובן יתרון בולט וחשוב: היא ממצבת אותו כמי שאינו תופס צד, עיתונאי אובייקטיבי וניטרלי, ולכן מישהו שאפשר להאמין לו ללא היסוס. את כספית אף אחד לא קנה ולא שיכנע. תאמינו לו. אלא שיש מי שסותר באופן בוטה את התיזה של כספית, ומציג אותה כנסיון הטעיה נואל. המדובר, כמובן, בכספית עצמו.
הנה רק שבוע לפני כן כתב כספית כך על מתווה הגז השנוי במחלוקת (שאז טרם פורסם רשמית):
מי שמפגין מנהיגות ונחישות לאורך כל הדרך הוא ראש הממשלה נתניהו. הוא מאמין שצריך לחתוך ולסגור והוא חותר למגע. ציון גבוה מקבל גם יובל שטייניץ, שאימץ אף הוא את הדעה הזו וסיפק את הסחורה במהירות יחסית".
כספית לא גילה את האור ביחס למונופול הגז רק כעת. במאי השנה אמר בתוכנית הרדיו שלו:
בוויכוח על מונופול הגז וכו' אני עם בנימין נתניהו [...] אני חושב שצריך לעשות הכל כדי להוציא את הגז הזה מהמעמקים, צריך לגלות גמישות רגולטורית, צריך לחדש את אמון המשקיעים הבינלאומיים בישראל, צריך לייצא חלק מהגז, צריך לעשות את כל זה מהר ככל האפשר, נדמה לי שלשם מוביל בנימין נתניהו, אז אני נאלץ להסיר את הכובע ולהודות שבנושא הזה אני תומך בו, סליחה ושיהיה בהצלחה לכולם".
למעשה, ההחלטיות של כספית ביחס למונופול הגז גם לא נולדה רק השנה. כך כתב כספית בדצמבר 2014 על החלטתו של הממונה להגבלים עסקיים לבחון מחדש את טיוטת ההסכם עם חברות הגז:
בטח כבר הספקתם לשכוח, אבל היה גם משהו עם מונופול הגז השבוע. בניגוד להרגלי, אני חושב שטוב עשה נתניהו שהחליט לבדוק את העניין לעומק וטוב עשתה מנכ"לית משרד האנרגיה של סילבן שלום ששיגרה מכתב תקיף לממונה על ההגבלים העסקיים והזהירה מפני 'נזק חמור למשק'".
כספית ידע להזהיר ש"בקצב הזה בקרוב באמת לא יימצא אף אחד שיסכים להשקיע במקום המטורלל שלנו" והתריע: "נובל-אנרג'י היא לא כנופיית שודדים שהתקבצה לגזול את אוצרותינו".
באפריל 2015 כספית דווקא נזף בנתניהו על "המחטף של האוצר בעניין הגז" (נתניהו היה אז גם שר האוצר). "החלטה כל-כך דרמטית על עתידו של שוק הגז", טען כספית, לא צריכה להתקבל "'על קו התפר' בין הממשלות, בפגישה על מופלטות במימונה, זה נושא ציבורי שזכותו של הציבור להכיר ולדעת".
איש העסקים יצחק תשובה (צילום: יונתן זינדל)
אבל הגערה, כך נראה, כוונה בכלל למישהו אחר. לא נתניהו, אלא תשובה: כפי שהסגיר כספית עצמו, איל הגז נפגש עם נתניהו ועם אילה חסון, הנמסיס של כספית בפרשת הרפז, שבה הוא שקוע עד צוואר. דעתו של כספית על סוגיית הגז עצמה, אם תהיתם, נותרה בעינה: "אני לא עובד ב'דה-מרקר'", הוא טרח להבהיר, "אני מאלה שסבורים שצריך לייצא חלק מהכמות העצומה של גז שהתגלתה מול חופי הארץ. אני מאלה שסבורים שהמצוד אחרי אנשים עשירים וטייקונים חרג מזמן מגבולות הטעם הטוב ושיצחק תשובה הוא לא אויב העם, אלא להפך: יזם חרוץ ואמיץ שהשקיע, הימר והצליח למצוא אוצר טבע שייטיב עם העם (ואיתו)".
התמיכה של כספית בחברות מונופול הגז גם לא תלויה דווקא בזהותם של המיניסטרים הרלבנטיים: ביולי 2013 כתב כספית על המדיניות הצפויה של שר האוצר הטרי יאיר לפיד. בסעיף "שדות הגז" כתב, או הכתיב, כספית כי:
לפיד יבדוק אפשרות להאיץ את הפיתוח וגם את הייצוא. לא לשמור את הגז לעתיד. ללחוץ כאן ועכשיו, לנצל את המשאב האדיר הזה בהווה, כי לך תדע מה יהיה בעוד עשור. העולם משתנה גם בתחום האנרגיה, מרבצי גז נוספים שיימצאו בסביבה יכולים להוריד מאוד את מחיר הגז הישראלי, גם הקליינטים לא תמיד יהיו שם. צריך גם לייצא גז, ובמספרים משמעותיים".
ויש עוד: כבר במאי 2013 ידע כספית, זה ש"הוויכוח על הגז" "לא בוער בנפשו" ושהוא "לא בטוח בעצמו", ש"חייבים לייצא גז, כמה שיותר מהר", כלומר להתיישר עם עמדת מונופול הגז בסוגיית הייצוא.
בקיצור, לכספית אולי אין הבנה בפרטי הסוגיה, כפי שהוא עצמו מודה בחפץ לב, אבל יש גם יש לו עמדה ברורה: הוא חוזר שוב ושוב ובמשך שנים על מסרים דומים לאלה שמפיץ תאגיד הגז, בנקודות קריטיות שבהן הוא נאבק בסכנה שהציבור יפגע ברווחיו. כך נהג כספית סביב הדיונים על ייצוא הגז וכך סביב הדיונים על ההסכם הנוכחי. נדמה לי שזו תופעה ייחודית: עיתונאי שמצד אחד מביע עמדה ברורה ומתמשכת בסוגיה מסוימת, ומצד שני טוען שאין לו עמדה באותה סוגיה, ושהוא כלל אינו מבין אותה משום שהיא מורכבת ומסובכת.
בעולם המראות של בן כספית יש להתנהלות הזו היגיון פנימי (או שלא – היה מוסיף כספית), אבל בעולם האמיתי זו התנהלות תמוהה שדורשת הסבר. האם כספית מדברר את יצחק תשובה ונובל-אנרג'י ומנסה להטעות את הציבור ולהציג כאילו הוא עיתונאי "אובייקטיבי"? נדמה לי שזו אפשרות קונספירטיבית ומורכבת מדי עבור הז'אנר הכספיתי. הייתי מהמר על הסבר אחר. לדעתי, עיתונאות כמו זו של כספית היא פשוט ליצנות עיתונאית.
ליצנות עיתונאית היא מה שקורה כשעיתונאים שולפים מהמותן, כותבים ומדברים בלי לשקול מלים. ליצנות עיתונאית היא חוסר אחריות. מה שקורה כשעיתונאים שלא חושבים מראש על ההשלכות של הדברים שהם מפריחים לחלל העולם. עיתונאים שאינם מהססים להפליג בתיאורים על חוסר ההבנה שלהם בנושא ואז להביע לגביו עמדות נחרצות. עיתונאים שיכולים לחזור בלהט על פיסת מידע ששמעו לפני רגע בתדרוך אינטרסנטי ולהתנער ממנה לאחר מכן באותו להט בדיוק. וגם לכתוב על זה אחר-כך טור. הנה למשל מה שכתב העיתונאי בן כספית על העיתונאי בן כספית בדצמבר האחרון (ההדגשה לא במקור):
נובל איבדו לא מעט שווקים והזדמנויות משום שהחליטו להשקיע בישראל. אני נזכר בסאגה שעברה על המשקיעים האלה סביב שדה תמר, בעניין הצנרת והמיקום שבו ייכנס הגז לארץ. היתה כוונה להקים את תחנת הקליטה של הגז בחוף דור. לקח שנה וחצי עד שהתנועות הירוקות למיניהן בלמו את הכוונה הזו. בסוף סללו מאות קילומטרים של צנרת בים, והביאו את הגז לתחנת הקליטה הקיימת בדרום.אגב, מה שרצו להקים באזור דור לא היה פוגע בחוף, לא היה קרוב לחוף, לא היה משחית את החוף, לא היה פולט גרם אחד של עשן או חומרים כלשהם ולא היה מסכן איש. אבל ירוקים זה ירוקים, אני עצמי סייעתי למאבק וריאיינתי אותם באינסוף מקומות, ובאמת ניצחנו. איזה ניצחון אומלל זה היה. שנה וחצי איבד שוק הגז סביב הניצחון הזה. שנה וחצי שעלו לחברת החשמל מיליארדים (עלות התחליפים), וזיהמו לנו את החיים במזוט וסולר שתידלקו את תחנות הכוח, כולל רדינג. בסיכומו של דבר, ההפסדים היו גדולים בהרבה מההישגים של המאבק הזה, ואני חושש שגם בנושא מונופול הגז זה עלול לקרות".
סליחה, טעינו. שוב. ושוב. ושוב. ושוב
סביב נושאים טעונים כמו הסוגיה הדרמטית של מונופול הגז מופרחות תדיר האשמות בשחיתות. העיתונאי ההוא עובד עבור הטייקון הזה, זה מקבל כסף מההוא. שמועות, לא עובדות. סוגת העיתונאות של בן כספית אינה שמועה, היא עובדה. עובדה שמשום מה חוזרת ומתרחשת, כמו תאונת דרכים המשודרת בלופ אינסופי.
כשמדברים על עיתונות מושחתת מדמיינים מעטפות מזומנים שעוברות מיד ליד, אבל עיתונות מושחתת לא חייבת להיות כזו שיש בצדה רווח לעיתונאי, היא יכולה להיות כזו של השחתת המידות העיתונאיות. עיתונאות כזו שמנסה להסוות את עמדותיה, כזו שמקדשת את חוסר ההבנה והבורות, כזו שלא תופסת את עצמה ברצינות. עיתונות שסבורה שהגנת ה"אמת לשעתה" היא תעודת פטור מאחריות. בן כספית מתנדב שוב ושוב לשייך את עצמו לסוג הזה של עיתונות, עיתונות שמדווחת בנונשלנטיות שמה שהטיפה לו אתמול היה טעות גמורה.
מתקן ההנזלה הוא רק דוגמה. אותה חרטה מדהימה הביע כספית כלאחר יד גם ביחס לשלל סוגיות אחרות: למשל, תמיכתו באהוד ברק שעליו כתב ספר שתואר כ"אוהד עד כדי פולחן אישיות" ("הייתי פראייר"), או תמיכתו ביואב גלנט בפרשת הקרקעות ("טעיתי כשנלחמתי למען יואב גלנט").
או למשל תמיכתו ביהודה וינשטיין לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ("הוא היה חבר שלי. אבל הוא כנראה חלק מדיל שבטיפשותי לא ראיתי נרקם"), או קריאתו לקיצוץ בתקציב הביטחון (אותה הגדיר "נפילות וזגזוגים קטנים הצדה" וכתב: "לפעמים גם אני נסחף").
או למשל, התנעת הקמפיין נגד הקרן-החדשה של אם-תרצו (אחר-כך חזר בו מכך שחזר בו, כשהוא מצהיר כי "דעותי הפוליטיות קרובות לקרן-החדשה הרבה יותר מאשר לקיצוניות השנייה" – זאת חרף העובדה שמראיון שנתן לפני שלוש שנים השתמע שהוא ליכודניק).
כעת מתוודה כספית שהתגייס למאבק שגרם, לדעתו, נזק של מיליארדים. בעתיד אולי יכתוב לנו באחד מטוריו כיצד התמיכה שלו במונופול הגז המיטה עלינו אסון לאומי. בין לבין ודאי ידרוש מהפוליטיקאי התורן שייקח אחריות על מחדליו ויתפטר.