באחד הקטעים החינניים בתוכנית "האח הגדול VIP", שהסתיימה זה עתה, העלו את חבורת המפורסמים לארוחה בגובה עשרים מטר. הם ישבו קשורים לכסאותיהם על גבי משטח שנתלה על מנוף והורם אל על.

את הקטע הזה צריך להבין על רקע ההצהרה החוזרת של המשתתפים כי הם באו לתוכנית בשביל "להיות עצמם". למעשה קטעים מסוג זה מקנים עומק להצהרה והופכים אותה, באופן כלשהו, לבעלת משמעות. זה העניין: בדרך כלל הרצון "להיות עצמנו" הוא לא יותר מהנרקיסיזם הטלוויזיוני הרגיל, אבל נסו נא "להיות עצמכם" בזמן שאתם יושבים אל שולחן תלוי בין שמים וארץ. זה מה שנתן טעם לתוכנית הזו של "האח הגדול": לא סתם הרצון לראות את הכוכבים "כמו שהם", אלא לראות את חוסר האפשרות שלהם להיות עצמם.

זה אולי אחד הנושאים המרכזיים של תוכניות הריאליטי בכלל. כדאי להיזכר בתוכנית המגונה "הפוליגרף", ששודרה כאן לא מזמן. שם, כזכור, הציווי להיות מי שאתה היה הנושא המפורש. פרס של מיליון שקל המתין למי שיענה רק אמת על שאלות מביכות על עצמו: על אירועים מביכים בעברו, מעשים שעשה, והמשימה הקשה ביותר – על מחשבות ושאיפות כמוסות של עצמו ("האם את מתגעגעת לימי הרווקות שלך?", "האם אתה פוחד שאשתך תבגוד בך?").

האולפן החשוף, המנחה חמור הסבר והקול המוקלט של הקריינית המכריז "אמת" או "שקר" – הצירוף כולו הזכיר חדר חקירות ממשטר טוטליטרי (סוקניק שואל מתחרה: "האם בסתר לבך אתה חושב שאתה פרזיט?").

אבל אסור לטעות: החטא כאן לא היה אותן עבירות קטנות וגדולות שהמתחרים נאלצו להתוודות עליהן (בגידות, גניבות, רמאויות, מחשבות מגונות). החטא האמיתי, זה שבעטיו אף מתחרה לא הגיע אל פרס המיליון, היה אי-היכולת להיות אמיתי, אי-הנאמנות לעצמך. הצירוף הבלתי אפשרי הזה בין צורה של חוק סמכותי וחודרני ובין תוכן שכולו התענגות על החטאים של היומיום מעלה חשד שתוכניות הריאליטי האלה הן רציניות לגמרי. שהן מציגות את זירת החוק של חברת הצריכה הנהנתנית.

רנאטה סלאצ'ל כתבה בספרה "על החרדה" כי הפרסום המודרני מתאפיין בדיוק בציווי הזה: היה עצמך, be yourself, כפי שאמרה הסיסמה המהפכנית של נייק. כמובן, הדבר החשוב הוא שהמהפכה הזאת בפרסום לא בישרה שחרור של הצרכן, אלא סימנה שלב חדש של חרדה צרכנית מודרנית. אם בעבר פרסומות הותירו אותנו מתוסכלים על שאיננו מצליחים להיות כמו מישהו אחר – כמו הכוכבים הזוהרים של הטלוויזיה – הפרסומות היום פוערות תהום עמוקה הרבה יותר של חרדה: החרדה שמא איננו מצליחים להיות אנו עצמנו.

ההקשר הצרכני הזה מציע פתרון לשאלה העמוקה ביותר שמעלה התוכנית "האח הגדול": שאלת הקשר שלה לדימויי האח הגדול האורווליאניים. התוכנית מצהירה עליו במופגן – בשמה, בסמל העין המתבוננת, בהגשמת הפנטזיה על מרחב נצפה. אבל החשד הוא שבמקרה הזה ההצהרה הגלויה נועדה להטעות אותנו לחשוב שההקשר הוא רק בדיחה.

ההבדל הבולט הוא שאצל אורוול הצפייה החודרנית היא ערובה להתנהגות ממושמעת, ואילו ב"אח הגדול" הטלוויזיוני היא בדיוק ההפך: ערובה לחריגה מתמדת. אבל אולי ההבדל הזה אינו אלא שיקוף של המעבר מחברת ייצור לחברת שפע צרכנית, כלומר לחברה שהצריכה היא העיקרון המארגן שלה, המנוע הכלכלי היסודי. כי בעוד שהייצור דורש התנהגות אחידה וממושמעת, הצריכה אכן מצווה עלינו בדיוק את מה שמצווה "האח הגדול" בטלוויזיה: היה אתה, היה שונה.

באופן מסוים, הציווי האורווליאני הוותיק נראה פתאום כמו סוג של שחרור: הציווי להיות "כמו כולם" אמנם מדכא, אבל מותיר לנו את המחסה של העמדת הפנים. הציווי להיות "שונה מכולם" הוא חודרני הרבה יותר, כיוון שהוא פועל על כל מה שאנחנו – על כלל האישיות. כלומר, בדיוק על הדבר הזה שמועמד לבחינה במשחק הטלוויזיוני "האח הגדול".