עלות-תועלת ברגולציה

הדי כהן דיווחה אתמול ב"גלובס" על דברים שאמר גדעון תדמור, יו"ר דלק-קידוחים, במסגרת הפאנל "עלות-תועלת ברגולציה – סקטור הגז כמשל", בכנס השנתי של איגוד החברות הציבוריות.

"ההסכם כולל עבורנו גזירות קשות וחסרות תקדים בעולם", אמר תדמור ביחס למתווה הגז שגובש מול ממשלת ישראל. "מתנהל מסע הסתה והשמצה אלים ורווי שקרים נגד תעשיית הגז והעומדים בראשה. מי שמארגן את ההסתה עושה זאת ממניעים פוליטיים טהורים, מתוך רצון לנגח את הממשלה. [...] לא צריך להיות מומחה כדי לזהות שיש כאן מאבק פוליטי של חלקים בשמאל נגד הממשלה".

אם ההתנגדות למתווה הגז אכן היתה נובעת ממניעים פוליטיים, אפשר היה לצפות שכלי התקשורת האופוזיציוניים לבנימין נתניהו, מ"הארץ" דרך "מעריב" (קרי: בן כספית) ועד ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet, היו ממשיכים בסיקור הביקורתי שאיפיין את מערכת הבחירות האחרונה, כל כלי תקשורת לפי סגנונו ודגשיו. אולם בעוד ש"הארץ"–"דה-מרקר" מביע עמדה עקבית ומערכתית (למעט חריגים כנחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב) נגד מתווה הגז, ב"ידיעות אחרונות", באתר ynet וב"מעריב" נמנעים מלהבליט ביקורת על חברות הגז, מתווה הגז והממשלה שמקדמת אותו, וזאת בדומה לכלי התקשורת של שלדון אדלסון, "ישראל היום" ו"מקור ראשון" (ואתר nrg).

אם כך, אולי לא השלטון הוא שעומד בבסיס המחלוקת בין המצדדים למתנגדים, אלא דווקא ההון. ב"מעריב" מצטט בן כספית ציוץ שפירסם לפני ימים אחדים מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק ובו תהה בנוגע לעיתונאים המבקרים בחריפות את נתניהו באופן עקבי, אך מצדדים בעמדתו במתווה הגז.

"נדמה לי שהוא התכוון אלי", כותב כספית, ומיד מגן על עבודתו העיתונאית הביקורתית באמצעות סיקור בנימין ושרה נתניהו ב-20 השנים האחרונות, ותוקף את רולניק על ש"הארץ" התפרנס תקופה ארוכה מהדפסת "ישראל היום". אשר למתווה הגז, כספית חש ש"האמת רובצת לה איפשהו באמצע", אם כי הוא "נוטה לתמוך בעמדת הממשלה". קביעה זו מלווה בסייג אופייני לכותב: "אני לא בטוח בעצמי".

עוד כותרת בעיתון

בהמשך הידיעה מאת כהן ב"גלובס" מצוטט יו"ר דלק-קידוחים תדמור כמי שקבל על כך ש"יש קבוצה לא גדולה, אבל צעקנית במיוחד, שמוכנה להרוס את התעשייה בשביל עוד כותרת בעיתון ועוד סטטוס ציני בפייסבוק או ציוץ אירוני ומגניב".

הוא הוסיף כי "אלה אותם אנשים שעיכבו את פיתוח פרויקט תמר בלמעלה משנה; אותם אנשים שיצאו להפגין נגד מתקן הקבלה בצפון; אותם אנשים שאצו רצו לבג"ץ אחרי ועדת צמח רק כדי לדחות את קבלת המסקנות בפרק זמן של למעלה מחצי שנה; אותם אנשים שיצאו נגד הממונה על ההגבלים העסקיים בסיבוב הקודם, ואלה אותם אנשים שגירשו מכאן את חברת וודסייד האוסטרלית, ועכשיו הם מתנגדים למתווה שהניחה הממשלה בפני הציבור".

הטיעונים וההאשמות בציטוט זה מזכירים מאוד את מה שנכתב בשבועות האחרונים בטורים כמו אלה שפירסמו נחמיה שטרסלר ב"הארץ" ואלי ציפורי ב"גלובס". עד אתמול יכולנו לקרוא זאת מפי פרשנים כלכליים, כדעתם העצמאית. אתמול אפשר היה לשמוע את הדברים מפי תדמור עצמו.

במהדורת סוף-השבוע של "דה-מרקר" כותב שוקי שדה על מנהליו הבכירים של יצחק תשובה, עם דגש על הסכומים הנדיבים שהעניק להם בשנים האחרונות. בהסתמך על דו"חות החברות בקבוצת דלק מגיע שדה למסקנה כי "אנשי המטה של תשובה ואלה שעסקו באופן ישיר בנושא הגז גרפו בשנים האחרונות לכיסם בין 400 ל-500 מיליון שקל".

על גדעון תדמור, יו"ר דלק-קידוחים, כותב שדה כי מאז שנת 2009 קיבל האיש תגמול בשווי 200–250 מיליון שקל. 20 מיליון שקל נוספים, מציין שדה, היו אמורים להיכנס לכיסו של תדמור כבונוס על מכירת כמה ממניות לווייתן לחברת וודסייד, אך עסקה זו, כאמור, לא יצאה לפועל בסופו של דבר.

לאור המידע שלעיל ברור מדוע תדמור נאבק בלהט למען תשובה והחברה שבראשותה הוא עומד, ומדוע הוא יוצא נגד הגורמים שלדבריו סיכלו את העסקה עם וודסייד. מדוע שטרסלר וציפורי מבטאים בטוריהם אותן העמדות? הם לא קיבלו מאות מיליונים בשנים האחרונות מיצחק תשובה, הם לא הפסידו עוד עשרות מיליונים מביטול עסקת וודסייד.

אפשרות אחת היא שהם פשוט ניתחו את המצב לעומקו והגיעו באופן מקצועי וענייני לגמרי למסקנה הדומה לזו של בעל העניין המובהק. אם דוחים את האפשרות הזו, עולה מעצמה השאלה, האם ניתן להצביע על בעל עניין מובהק שאת מלאכתו מבצעים מתנגדי המתווה, כמו רולניק ורוב חברי מערכת "דה-מרקר", יחד עם עיתונאים כמו קרן נויבך, ובשבועות האחרונים גם חברי מערכת "כלכליסט". מיהו הטייקון המתחרה לתשובה, שירוויח מיליארדים אם בסופו של דבר תתקבל עמדת מתנגדי העסקה? את הטענות של מי הם מבטאים פעם אחר פעם כאילו היו אלה ניתוחיהם העצמאיים? תשובה על שאלה זו תסייע להבדיל בין כלי שרת לכלי תקשורת.

בעילום שם

בטורו השבוע פונה אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", אל יצחק תשובה וקורא לו לתרום לקרן תרומות 1.5 מיליארד שקל, הסכום שקוצץ מחובו לבעלי האג"ח של דלק-נדל"ן. עוד בטור מאת ציפורי: הסבר מדוע חברה בע"מ היא אבן בסיס של כל משטר קפיטליסטי, בתוספת סיפור קצר על עיתונאי בעל שם, שאינו מוזכר.

אתה יכול להיות יזם, לייסד עיתון, לא לסכן שקל מכספך, לשרוף עשרות מיליונים, בין היתר מכסף ציבורי, לא להרוויח כמובן אגורה שחוקה אחת, ולגרוף במקביל מיליונים לכיסך. ואנחנו ממש לא ממציאים תסריט כזה – היה מי שמימש אותו בתחום העיתונות הכלכלית".

מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק כותב השבוע בטורו על שיתוף הפעולה בין השלטון להון בניסיון להעביר במחשכים מהלך הרה אסון. הוא מתכוון כמובן למתווה הגז. כמו לציפורי, גם לרולניק יש סיפור עם גיבור אלמוני. אלא שבסיפור של רולניק הגיבור אינו עיתונאי בכיר, אלא פוליטיקאי בכיר, שנתקל לפני שנים אחדות בהתנגדות לקידום ועדת ששינסקי.

אחד הגורמים הבכירים ביותר בממשלה, שרצה לקדם את הוועדה, התחיל להתקשר באופן די קבוע לעורך כלכלי בכיר ולבקש ממנו שיכתוב עוד ועוד כתבות בעד יישום מסקנות ששינסקי. השר הפציר בעורך שלא יוריד לרגע רגל מהגז וימשיך בקמפיין היומיומי להצלת מסקנות הוועדה. אותו עיתון כלכלי היה דווקא תומך נלהב בוועדה, אבל הגורם הממשלתי הבכיר הפציר בעורך: בלעדיכם אין לזה סיכוי לעבור, אתם חייבים לשים את זה שוב ושוב בעמוד ראשון, זאת הדרך היחידה לעמוד מול הטייקונים. הוא לא היה צריך להפציר: העיתון לא עצר לרגע את הקמפיין עד לאישור הסופי בכנסת.

והנה, השבוע נעמד אותו גורם בכיר מול המצלמות ובפיו טרוניות ומענות נגד אותו עיתון. אותם רעיונות ואותו מאבק נגד המונופול, נגד רנטות מונופוליסטיות, נגד הון-שלטון, נגד לפיתת קבוצות אינטרס, שהוא הילל ושיבח סביב אישור מסקנות ששינסקי בשיחות פתוחות וסגורות, תואר לפתע כמשהו בולשביקי, סוציאליסטי או סתם לא ציוני".

מיד בהמשך כותב רולניק על שר האנרגיה יובל שטייניץ, "שהגן בהצלחה על ועדת ששינסקי", אך כעת "נהפך ליחצן הנלהב ביותר של מהלך שמרוקן חלק גדול מדו"ח ששינסקי".

ובינתיים, בעיתונות הכללית

בשער "ידיעות אחרונות" אין כל זכר לסוגיית הגז. בתחתית עמ' 2 מדווח עמיר בן-דוד כי בממשלה לא מתכוונים לפרסם את הפרוטוקולים של הישיבות שהתקיימו עם חברות גז, וכן את הפרוטוקולים של הישיבות הפנימיות שקיים הצוות הממשלתי, וזאת בניגוד להתחייבות קודמת. ידיעה כזו היתה יכולה לתפוס נפח רחב בעיתון השואף לבקר את נתניהו וממשלתו. ב"ידיעות אחרונות", בין אם בשל הרצון להרגיע את העימות עם ראש הממשלה מאז התבוסה בבחירות ובין אם בשל הרצון העקרוני לעמוד לצד ההון-שלטון, המידע אף אינו מגיע לכותרת הידיעה, רק לכותרת המשנה.

גם בשער "ישראל היום" אין זכר לסוגיה. בפנים העיתון מתפרסמת ידיעה תחת הציטוט "דרישת המבקר – שערורייה", שלפי הדיווח יצא מפי "גורמים בממשלה". במוסף הפוליטי קורא הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט לאמץ במהרה את מתווה הגז, ומכנה את מאבק המתנגדים "מלחמת עולם אורווליאנית. אמת היא שקר. שקר הוא אמת" (ב"הארץ" מאשים אורי משגב את תומכי המתווה באותה האשמה: "זה עולם אורווליאני לחלוטין. אמת היא שקר, שקר הוא אמת").

פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר מצדד גם הוא בעמדת הממשלה/חברות הגז ("המתנגדים להסכם חולקים השקפת עולם שמאלית", מתריעה כותרת המשנה). גם דן מרגלית, שרק בתחילת השבוע הודה כי אין בידיו "כלים כלכליים לאמוד את טיב העסקה שעושה הממשלה עם טייקוני הגז", תומך באישור המתווה שגובש. מוטי גילת, לעומת זאת, מחזיק בדעה שונה, ואף מקבל את הזכות להביע אותה במדורו.

בתחתית שער "מעריב" מצטטת כותרת את שר האנרגיה יובל שטייניץ: "מבקר המדינה לא יעכב את אישור מתווה הגז". ציטוט נוסף מפיו מתפרסם בכותרת המשנה: "כשר האוצר דאגתי להזרים את הכסף, וכשר האנרגיה אני מזרים את הגז". מתחת לתצלום של השר מתפרסמות שתי הפניות. אחת למאמר מאת אודי סגל ("ההזדמנות הישראלית"), התומך במתווה הגז המוצע, והאחרת למאמר מאת קרולין גליק ("כשהמשקיעים בורחים"), התומכת במתווה הגז המוצע.

"הארץ" הוא היחיד שמתעקש להציב את נושא הגז בראש עמוד השער, אם כי ההתייחסות למונופול ולניסיון להתמודד עימו נעשית מבעד לנקודת מבט פוליטית, באמצעות טורו של הפרשן יוסי ורטר.

מוח קודח וזדוני

"בנימין נתניהו גילה השבוע בדרך הקשה שבפוליטיקה אין חברים", כותב יוסי ורטר בפתח טורו השבועי, ומתאר כיצד נחל ראש הממשלה תבוסה במאבק לאישור עקיפת הממונה על ההגבלים העסקיים בסוגיית הגז. "פדיחה", הוא מכנה זאת.

"עם דרעי, שסירב לחתום על המתווה (כי מה יגידו השקופים), היתה דרמה", כותב ורטר. לפי תיאורו, במהלך הדיונים בכנסת "צצה באתר 'גלובס' כותרת שטענה כי ראש הממשלה מאשים את דרעי בחבירה לכחלון ולכץ, במטרה לסייע למימון", וזאת משום שדרעי, כביכול, חייב טובה למיימון על שרכש את בטאון ש"ס "יום ליום".

ורטר מתאר את ההתרחשות מאותו רגע: "דוברו של דרעי שיגר אליו מסרון עם הכותרת. דרעי בהה בה כלא מאמין. הוא אינו מכיר את מימון, ורכישת הביטאון הש"סניקי היתה בכלל בתקופת קודמו, אלי ישי. זה לא שקנוניות זרות לו והוא זר להן, אבל לזו, לטענתו, אם בכלל יש כזו, הוא לא קשור. הסמרטפון של דרעי הוא כשר. נטול אינטרנט. הוא ביקש מהשר נפתלי בנט לגלוש במכשירו לאתר המדובר, ניגש, כועס, לנתניהו, ותחב את הנייד למול פרצופו. עיניו של נתניהו ריפרפו על הכותרת, הוא נחר בבוז, משך בכתפיו והלך לדרכו. דרעי לא נרגע. להפך".

לפי ורטר, "דרעי מאשים יועץ 'בעל מוח קודח וזדוני' בסביבת ראש הממשלה באחריות לידיעה ההיא שהעלתה לו את הסעיף". לפי עמית סגל ב"מקור ראשון", דרעי לא הציג סמרטפון לראש הממשלה, אלא "תדפיס של ידיעה".

ב"גלובס" מתארת לילך ויסמן את הסיפור בדומה לאופן שמתאר אותו ורטר, אם כי כמי שהיתה אחראית לידיעה שהובילה לפיצוץ בין נתניהו לדרעי, אצלה יש גם הבדל עקרוני. הידיעה לא "צצה", אלא חשפה תוכן של שיחה שהתקיימה קודם לכן בין נתניהו לדרעי, ובה האשים נתניהו את השר בשירות האינטרסים של מימון. גם ב"גלובס" מתואר כיצד הציג דרעי את הידיעה מעל גבי סמרטפון, בלי התוספת של בנט ועם הטענה כי בו במקום תהה דרעי אם ההדלפה באה מכיוון ראש הממשלה. "ראש הממשלה השיב שדרעי הוא המדליף", כותבת ויסמן, ועל זה השיב העבריין שהורשע בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים כך:

אירוניה היא

"אני מוכן לספוג הרבה דברים", מצטטת ב"גלובס" לילך ויסמן את השר אריה דרעי, "אבל לא אקבל האשמה באי-ניקיון כפיים".

בהתאם לאינטרסים של הטייקונים

את הביקורת הצבעונית ביותר על מתנגדי מתווה הגז מספק דווקא עיתונאי שאינו כלכלי: אמנון לורד, בעל טור קבוע ב"מקור ראשון". לורד מזכיר כי אביגדור ליברמן ואריה דרעי, שניים מהפוליטיקאים שסיכלו השבוע את אישור מתווה הגז בממשלה ובכנסת, הם "חברים בכירים וותיקים במועדון מרטין שלאף", איל ההון האוסטרי שנחשד במעורבות בפרשות שחיתות בישראל ואף ביקר כאן לאחרונה.

"האם דרעי וליברמן קיבלו הנחיה לנהוג באופן החבלני שבו נהגו [...] בהשפעת גורם חיצוני?", תוהה לורד, ומזכיר כי גם לשלאף היו בעבר אינטרסים משמעותיים בתחום הגז.

"בהחלט מתקבל על הדעת שכל אלה המחוברים בצורה זו או אחרת לטייקוני הגז בעבר ובהווה פעלו השבוע בהתאם לאינטרסים של אותם טייקונים", מוסיף לורד, אך מכוון בעצם רק למתנגדי המתווה, ולא לתומכיו, כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפני שנה התבקש על-ידי הטייקון שלו, שלדון אדלסון (בין היתר הבעלים של "מקור ראשון"), לייעל את רגולציית הגז בישראל.

"נתניהו לא היה זקוק לתזכורת משלדון אדלסון על הבעיות שנוצרו", קובע לורד בקצרה, "שכן הבין זאת מזמן". לדברי לורד, שמו של אדלסון "עלה בתקשורת לפני שבוע רק כדי להלהיט את היצרים של אספסוף 'מחאת הגז'".

בסיום טורו מתייחס לורד לפוליטיקאים כשלי יחימוביץ' ודב חנין, התומכים בהלאמה חלקית או מלאה של משאבי הגז. "יחימוביץ' מודעת לכך שממשלת ישראל אינה מסוגלת לבנות שום גוף ציבורי חדש ויעיל", כותב לורד, וכדוגמה נותן את השידור הציבורי בישראל. זו דוגמה אומללה, שכן ראש הממשלה נתניהו הוא מי שמונע זה שנים ארוכות מהשידור הציבורי בישראל לפעול כראוי. הוא זה שביטל לפני כחמש שנים את הצעת החוק שנועדה למנוע את תלות הרשות בפוליטיקאים, והוא זה שמעכב (או במלותיו של לורד, "מחבל") גם בימים אלה את מימוש החוק להקמת תאגיד שידור ציבורי חדש המנותק מהפוליטיקאים.

בצד הלא נכון של השינויים הטקטוניים

הילו גלזר כותב במוסף "הארץ" על תחושת השגרה שליוותה את הפקידים שחיתנו אותו עם בן-זוגו בבניין העירייה בניו-יורק. "מתברר שבארבע השנים שחלפו מאז צירפה ניו-יורק את החד-מיניים לסרט הנע של תעשיית החתונות שלה הספיקה הביורוקרטיה העירונית להפוך לאדישה כלפי זוגות שכמותנו", הוא כותב.

חתונתו של גלזר ובחיר לבו, מנכ"ל mako אורי רוזן, נערכה בשבוע היסטורי, שבו פסק בית-המשפט העליון של ארצות-הברית כי זכותם של זוגות חד-מיניים להינשא מוגנת על-ידי החוקה האמריקאית. "אנשים מתרגלים בקלות מפתיעה לשינויים שנראים לפני התרחשותם כרדיקליים, אפילו בלתי אפשריים", מעיד גלזר.

"החגיגה היתה גדולה", קובעת אורלי אזולאי, כתבת "ידיעות אחרונות" בוושינגטון, המתארת את הרגע שבו בישרו על החלטת בית-המשפט העליון. "בצד, נבוכים מעט, עמדו מפגינים אחדים שביקשו להביע את הדעה השמרנית המנוגדת והחזיקו שלט קטן שאמר: 'נישואים הם רק בין גבר לאשה'. הם היו בלתי רלבנטיים. המפגינים השמרנים ניצבו שם כשריד אחרון לאמריקה הישנה, אבל השבוע האחרון היה שייך כולו לאמריקה החדשה".

פיטר ביינרט מזכיר הבוקר במדור הדעות של "הארץ" כי זמן קצר לפני בחירתו מחדש של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, התריע כי "בשש השנים האחרונות, ובעיקר בששת השבועות האחרונים, הציב ביבי את עצמו בצד הלא נכון של השינויים הטקטוניים שיעצבו את הפוליטיקה האמריקאית בעשרות השנים הבאות". לפי התחזיות שעליהן נסמך ביינרט, הלבנים בארצות-הברית יהפכו בתוך כמה עשרות שנים למיעוט, והדת תחדל להיות חלק מרכזי בחיי האמריקאים.

"במוקדם או במאוחר – אם ממשלת ישראל לא תשנה את מדיניותה – ההתפתחויות הללו יביאו לשינוי גם ביחס לישראל", הוא חוזה. "קשה לראות את השינוי הזה כעת, כי הוא מתרחש הרחק מוושינגטון ומכלי התקשורת המרכזיים. אולם המיעוטים והצעירים החילונים, אותן קבוצות שהיטו את כפות המאזניים בשלוש הסוגיות הנ"ל, הן גם הקבוצות הביקורתיות ביותר כלפי נתניהו והאוהדות ביותר כלפי הפלסטינים".

לדברי ביינרט, "הלקח מהשבוע שעבר הוא שבארצות-הברית החדשה אי-אפשר לגבור על הקריאות לשוויון באמצעות טיעונים בעד המורשת, האמונה באלוהים והשוק חופשי [...] אם פתרון שתי המדינות ימות סופית, ואם הדרך היחידה להשיג שוויון חוקי תהיה לפעול למתן זכויות אזרח מלאות לכל אדם החי בין הנהר לים, האמריקאים יאמצו בשם השוויון את אופציית המדינה האחת. מתי יתרחש הדבר? אינני יודע. אבל בשבוע שעבר למדנו שלאחר תקופות ארוכות של קיפאון, השינוי עשוי להתחולל במהירות מדהימה. וברגע שמגיני הסטטוס-קוו מבינים שהם עומדים בפני תבוסה, כבר מאוחר מדי".

יש כאלה מבין מגיני הסטטוס-קוו שנערכים מראש, בניסיון למנוע תבוסה. בשבועון "בשבע" מזהיר עמיאל אונגר את הקוראים כי הסובלנות הציבורית כלפי נישואים חד-מיניים עלולה לזלוג בעתיד ממדינות המערב ולהגיע לישראל.

"כידוע", הוא כותב, "אופנה שכובשת את ארצות-הברית תגיע באיחור מה גם לארצנו הקטנטונת, וההרגשה היא שהסכנה ממש בפתח. לא רק גורמים באופוזיציה בירכו על ההחלטה והציעו הצעות חוק ברוחה, אלא גם שר הביטחון משה יעלון הצטרף למברכים. ההחלטה תתדלק את התלהבות הלהט"בים, אשר מרושתים היטב בתקשורת, והם לא ישקטו עד שיעדם יושג".

אונגר מתריע כי "הכרה בנישואים חד-מיניים בישראל עלולה להפקיע את דיני האישות משליטת הרבנות הראשית", ומבהיר: "יש להיערך מול המתקפה הזאת כבר עכשיו, וקודם כל חייבת להתבצע הסברה פנימית מקיפה בתוכנו. למשל, יש להסביר למה אנחנו מצווים להילחם בעקשנות דווקא נגד התופעה הזאת, בעוד שאנחנו מוכנים להשלים עם עבירות חמורות אחרות כגון חילול שבת. האם עיקר המאבק הוא להמשיך למנוע הכרה בנישואים חד-מיניים, או שמא יש להתמקד בזכות להגן על אורח חיינו, ולדוגמה לא לקבל ליישוב דתי משפחה חד-מינית? כאשר המאבק יתחיל, יש לנהל אותו כאילו מדובר במערכת בחירות גורלית – כולל תקציבים ראויים ושימוש ביועצי תקשורת. במאבק כמו במאבק".

שותפיו של אונגר למאבק כבר מכינים את הקרקע.

במדור הדעות של "מקור ראשון" טוען יאיר שלג כי אין לאמץ בישראל אפשרות של נישואים חד-מיניים, כדי "לא להעניק לתופעה החד-מינית מעמד וערך זהים לזה של זוגיות הטרוסקסואלית". שלג שם את הדגש על ההבחנה בין יכולת ואי-יכולת להביא ילדים לעולם בלא עזרה חיצונית. לדעת שלג, "בכל הקשור לעניין הסמלי של השימוש במותג הנישואין, ראוי בכל זאת להעדיף את הצורך האנושי הכללי לסמן את העדיפות של הזוגיות המסוגלת להביא צאצאים והמשכיות על פני זו שאינה מסוגלת לעשות כן".

עורך "מקור ראשון", חגי סגל, תוהה בטורו שבפתח המוסף "יומן" האם בשנת 2050 יאשר בית-המשפט העליון בארצות-הברית "גם נישואי אח ואחות, אמהות עם בנים ואבות עם בנות". "מדוע לא, בעצם?", הוא שואל, "אם שני אנשים בוגרים נחושים להתחתן, לא נוכל למנוע מהם לממש את אושרם רק מפני שבתורה כתוב אחרת".

לא זו אף זו, סגל קובע בהמשך טורו כי זוגות חד-מיניים "לא יכולים לספק לצאצאיהם את המטרייה ההורית הנורמלית הנחוצה לגידולם התקין", קביעה המעידה על בורות בכל הקשור לממצאי מחקרים שבדקו וחזרו ובדקו בדיוק את הסוגיה הזו (הנה כמה: 1, 2, 3, 4, 5). סגל אינו נסמך על מחקרים משל עצמו, אלא על ההיגיון הפשוט שלו ("מה לעשות" הוא הצידוק שלו לטענתו).

"דוברי הקהילה טוענים שהמחקרים אינם מוכיחים פער לרעת ילדים שגדלו בבית עם שני הורים בני אותו מין", מזכיר יהודה יפרח, ראש הדסק המשפטי של "מקור ראשון", במוסף "צדק", אולם מיד מוסיף: "באופן כללי מומלץ לקבל את המחקרים האקדמיים של הפקולטות למגדר בעירבון מוגבל, משום שבענף הזה אין באמת חופש אקדמי".

עם זאת, יפרח אינו מבקש לסתור את ממצאי המחקרים על ילדים להורים בני אותו המין. לדעתו, "אפשר לקבל את ההנחה שילד שגדל להורים בני אותו מין אינו נפגע כתוצאה מכך, ועדיין לטעון שיש כאן פגיעה משמעותית בחברה". אישור נישואים חד-מיניים, מסביר יפרח, יביא ל"הרס מוסד המשפחה ועקירת סלע התשתית של החברה".

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית ב"מקור ראשון" מוקדשת למשאל העם שיתקיים מחרתיים ביוון. הכותרות הראשיות ב"ישראל היום" ו"מעריב" מוקדשות למצב הבטחוני ליד הגבול הדרומי של מדינת ישראל ("מעלים כוננות: צה"ל סגר את כביש 12" ו"ישראל: חמאס מסייע לדאע"ש לפגוע במצרים", בהתאמה).

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לנושא כלכלי: "דירוג אשראי אישי לכל אזרח". כותרת זו נדפסת לצד הסטמפה "תוכנית כחלון נחשפת" ותצלום נאה של שר האוצר משה כחלון. גד ליאור מפרט שלל רפורמות שייכללו בחוק ההסדרים שיוצג ביום ראשון לממשלה. בין היתר: תחרות לבנקים ורפורמה בדיור. המסגור אופטימי (צבעי תכול-לבן), וזאת על אף שהעיתון מביע עמדה ביקורתית עקבית לרפורמה שמתכנן כחלון, לדוגמה, במערכת הבנקאית.

מידע דומה על הרפורמות המתוכננות בחוק ההסדרים מתפרסם גם בעיתונים אחרים, לא ככותרת ראשית.

אחלה דנינו שבעולם

מתברר כי עורך "ישראל היום" עמוס רגב לא היה העיתונאי היחיד באירוע הפרידה ממפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו. כתבת "ידיעות אחרונות" נחמה דואק נכנסה אף היא לאירוע הסגור לתקשורת, והבוקר היא מפרסמת ב"המוסף לשבת" של העיתון את רשמיה, בליווי תצלומים נבחרים.

"לעומת התקשורת הצנועה, בתוכנית ובנאומים שפיארו את חתן השמחה לא ניכרה הרבה צניעות", כותבת דואק, ושמה את האצבע על נקודה חשובה. "אתה אחלה דנינו שבעולם", אמר לו הקומיקאי אבי נוסבאום. "אתה חתיך", אמרה לו הזמרת קרן פלס. "עשית מלאכת מחשבת", אמר לו הנשיא לשעבר שמעון פרס. דואק מזכירה גם את הספר "אבא שלי מפכ"ל", שהודפס על-ידי מחלקת החינוך במשטרה ב-200 עותקים וחולק לשוטרים שעבדו עם דנינו.

קיומו של ספר שכזה מדאיג, כיוון שהוא מלמד על המגלומניה של האיש שעמד בשנים האחרונות בראש משטרת ישראל. גם אם לא יזם את הוצאת הספר ואף לא ידע על כך דבר, עצם המחשבה של יוזמי הספר כי מחווה שכזו תשמח את דנינו מעידה על הרוח שהפיח המפכ"ל היוצא בפקודיו, רוח של אדם נטול מידה ראויה של ביקורת עצמית.

מבחינה זו, דנינו אכן יכול לשמש חומר גלם טוב לתפקיד יורשו ביום מן הימים של בנימין נתניהו, כפי שמלמד גם היחס המלוקק שהוא מקבל מ"ישראל היום".

"האם הוא בדרכו לליכוד?", תוהה בן כספית ב"מעריב". "אין לדעת. צינון ארוך לפניו", הוא מוסיף. עמיתו לעיתון יהודה שרוני מדווח מה צפוי לעשות דנינו בתקופת הצינון. לפי שרוני, טייקון הביטוח שלמה אליהו פנה באחרונה לדנינו, בעודו מכהן כמפכ"ל המשטרה, והציע לו להיות יו"ר דירקטוריון קבוצת מגדל. "למרות שנראה שאין מניעה למעבר ישיר של המפכ"ל לסקטור העסקי", כותב שרוני, "עדיין קיימת בעיה של נראות עין".

עושים לביתם

הפועלים. גם הבוקר מוקדשת כפולת עמודים במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" למודעה למען בנק הפועלים, הנחזית לכתבה עיתונאית: פרק נוסף בסיקור העיתון את העונה הרביעית של המיזם "משפחה בצמיחה". למודעה/הכתבה המרכזית, מאת נטלי גרויסמן, נלווית מודעה/רשימה צדדית, מאת דני גיגי, מנהל מחלקת ייעוץ פנסיוני בבנק הפועלים. "אם אתם עומדים בפני פרישה", מציע גיגי לקוראי "ידיעות אחרונות", "גשו לקבל ייעוץ פנסיוני אובייקטיבי בבנק".

קידום ענייניו של בנק הפועלים ב"ידיעות אחרונות" אינו מצטמצם למוסף הכלכלי בלבד. גם במקומון "ידיעות תל-אביב–יפו" (שבתחתית כל אחד מעמודיו עדיין נקרא "ידיעות תל-אביב" בלבד) נמצא מקום למודעה/רשימה מאת אירית כתב, מנהלת אחד מסניפי בנק הפועלים בעיר. גם לה יש עצות לקוראים: "הקציבו סכום קבוע להוצאות עונתיות או בלתי צפויות, כחמישה אחוזים מההכנסה, הפקידו אותו בפיקדון נזיל [...] אל תהססו לפנות לייעוץ מקצועי בסניף הבנק שלכם, שיכול לספק לכם הכוונה חשובה בכל עת".

אימפריית הפרסום הסמוי של בנק הפועלים מגיעה בשבועות האחרונים גם ל"מעריב", באמצעות מיזם המכונה בעיתון זה "הוותיקים החדשים". הבוקר מוקדש למיזם עמוד במוסף "מעריב". בראש העמוד כותבת דנה סומברג על מאיה זילברבך, הסטודנטית המבוגרת ביותר כיום בישראל. בתחתית העמוד כותבת נעמה ציגלר-קונפינו, מנהלת אזור חיפה של בנק הפועלים, על סטודנטים בני הגיל השלישי.

קוקה-קולה. לפני שבוע בדיוק התפרסמה בתחתית עמ' 19 של "ישראל היום" מודעה/ידיעת תצלום שקידמה את מיזם Coca Cola Summer Love של חברת קוקה-קולה. שמה של העיתונאית היאלי יעקבי-הנדלסמן הופיע מתחת לטקסט יחצני שכלל ציטוט מפי אלון זמיר, סמנכ"ל השיווק של החברה, שהבטיח "חוויה ייחודית ומרגשת".

בשנים האחרונות קודם מיזם הקיץ על שם המשקה הנפוץ והלא-בריא באמצעות שיתוף פעולה עם "ידיעות אחרונות", שכלל בשיאו הוצאה לאור של "עיתונים" מיוחדים שהופקו והופצו במתחם המיזם. האם חברת המשקאות עברה לצדו השני של המתרס? נראה שלא.

הבוקר, בתחתית עמ' 10 של "ידיעות אחרונות", מתפרסמת מודעה/ידיעת תצלום המקדמת את המיזם הקיצי וכוללת ציטוט מפי סמנכ"ל השיווק של קוקה-קולה ישראל, אותו אלון זמיר, שמבטיח "חוויה ייחודית ומרגשת". התצלום בידיעה הוא אותו התצלום שהופיע הבוקר לפני שבוע ב"ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" לא נמצא עיתונאי שיסכים ששמו יודפס מתחת לטקסט היחצני.

מיטב דש. גם השבוע, כמו בכל השבועות האחרונים, מלווה מדור הכלכלה של "מקור ראשון" בהודעה כי הוא נעשה "בשיתוף מיטב דש". המדור כולל מודעה גלויה לבית-ההשקעות ושלושה מאמרים מאת בכיריו.

ארצי. השער האחורי של "ידיעות אחרונות" כולל גם הבוקר ידיעה על הזמר ובעל הטור בעיתון שלמה ארצי, שהופיע באירוע של האגודה למען החייל, המקיימת שיתוף הפעולה רב-שנתי עם העיתון.

ענייני תקשורת

גד פרץ מפנה את תשומת לב קוראי המוסף "G" של "גלובס" לאופן הזריז שבו אישר בשבוע שעבר ראש הממשלה נתניהו את עסקת הרכישה של מניות יורוקום ב-yes על-ידי בזק. לדעת פרץ, המהלך, שנעשה מעל ראשה של הפקידות המקצועית, היה "בעייתי".

קלמן ליבסקינד מקדיש חלק מטורו ב"מעריב" לביקורת על העיתונאי לשעבר והפוליטיקאי בהווה מיקי רוזנטל, על רקע הגילוי של "הארץ" כי בא-כוחו לשעבר, רונאל פישר, קיבל 290 אלף שקל מחברת עופר-אחזקות במסגרת סיום הסכסוך בין הצדדים. ליבסקינד מזכיר עוד כמה פרשות שדבקו ברוזנטל, ומבקר גם את העיתונאים בהווה, שאינם ששים להפנות אליו שאלות על יחסיו עם עו"ד פישר לאורך השנים.

זאב קם כותב במדורו שב"מקור ראשון" על סיכול ניסיון נוסף לקדם שקיפות לוועדת השרים לחקיקה.

ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת ב"מעריב" כי ח"כ ירון מזוז מתכוון לתבוע את "הארץ" ואת המאייר עמוס בידרמן בגין קריקטורה שהציגה אותו ככלבו של ראש הממשלה נתניהו.

ג'קי חורי כותב ב"הארץ" על ערוץ הטלוויזיה F48 (או "פלסטין 48", כפי שכונה באמצעי תקשורת אחרים), ערוץ מטעם הרשות הפלסטינית, המיועד לפלסטינים החיים בישראל, בעלי תעודת זהות כחולה. "בערוץ מדווחים על התעניינות רבה, אבל קשה לאמוד את הרייטינג לאחר שבועיים של שידור, ולא ברור מהי הנוסחה שתאפשר לו לשרוד בין שלל הערוצים המשדרים בערבית", כותב חורי. "איש תקשורת שייעץ לערוץ העריך כי הוא יוכל לשרוד רק אם ישכיל להביא תמונת מצב אמיתית על מה שקורה בחברה הערבית בישראל".

יאיר אסולין מקדיש את טורו הקבוע במדור הדעות של "הארץ" לערוץ 10, ומבקש ממנו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו.

ורד קלנר כותבת במוסף "G" של "גלובס" על מארק מרון, בעל תוכנית רדיו המשודרת מגראז' שבביתו, שאירח לאחרונה את נשיא ארצות-הברית ברק אובמה.