הגז

"מליאת הכנסת תקבל היום הזדמנות חד-פעמית להתערב במשא-ומתן בין המדינה לדלק ולנובל-אנרג'י על מבנה הבעלות במאגרי הגז של ישראל. ואולם, היא צפויה לוותר עליה מבלי שחברי-הכנסת והשרים יראו את ההסכם המתהווה", כותב אורי תובל בפתחה של עוד ידיעה על קונפליקט הגז של ישראל, המתפרסמת היום ב"כלכליסט". כותרת הגג מספקת את ההקשר הראוי, לדעת עורכי העיתון הכלכלי: "הזדמנות גז: מכופפים את הדמוקרטיה".

כמו עמיתיו בעיתונים אחרים, תובל מציין כי אף שכמה מחברי הממשלה צפויים שלא לקחת חלק בהצבעה כדי לא להעמיד עצמם בניגוד עניינים, הממשלה צפויה להשיג רוב בעקבות התגייסותה של סיעת האופוזיציה ישראל-ביתנו בראשות אביגדור ליברמן.

כסף גדול, יזמים רבי-כוח, עמימות ממשלתית לא מוסברת – וכעת גם ההיחלצות של פוליטיקאי משופשף שנקשר בשורה של פרשיות מפוקפקות לעזרתה של ממשלה שבה אינו חבר – מצביעים על סיפור עיתונאי המחכה להיחשף. אף שהבוקר שלושה מבין ארבעת העיתונים הכלליים מקדישים את כותרותיהם הראשיות לפולמוס הגז, ואף שהסיפור כבר חרג מהתחום הכלכלי ופלש לזה הפוליטי, רוב העיסוק הטבלואידי בו מתרכז בפני השטח.

"ידיעות אחרונות", עיתון עם מסורת ענפה של אִתרוג בעלי הון ופוליטיקאים, הוא היומון הכללי היחיד שבו הגז לא מגיע לכותרת הראשית; למעשה, ההצבעה הגורלית בכנסת כלל אינה מוזכרת בעמוד השער של העיתון. בידיעה בנושא, שעליה חתומים ארבעה כתבים, לא הוגים בהחלטתו של ליברמן לתמוך ביוזמה של נתניהו. "גורמים במפלגה הסבירו כי כבר לאחר כינון הממשלה הם הבהירו שבכוונתם להיות 'אופוזיציה עניינית'", מוסבר לקוראים בתמצות.

ב"מעריב", שם כותבים על הסוגיה אריק בנדר ודנה סומברג, מצוטט גורם אנונימי בישראל-ביתנו המרחיב מעט בעניין. "אנו לא מגבים את נתניהו, אלא מצביעים לגופו של עניין, ובנושא זה מצביעים כאן עקרונית בעד", אומר אותו גורם. "כפי שבפעם הקודמת, כשהיינו בממשלה, הלכנו לפי הקו שהתווה עוזי לנדאו כשהיה שר התשתיות – כך נעשה גם הפעם". אם איתגרו בנדר וסומברג את המקור שלהם בישראל-ביתנו, אין לכך זכר בידיעה.

את הכפפה מרימים כתבי "דה-מרקר" ו"כלכליסט", שלא רק טורחים ומתחקים אחר המניעים האפשריים של ליברמן, אלא גם מציינים כי לא כל חברי ישראל-ביתנו צפויים לתמוך בעמדת הממשלה (ח"כ אורלי לוי-אבקסיס הביעה הסתייגות, כפי שמצוין גם בידיעה הראשית של "הארץ").

ב"כלכליסט" כותב אורי תובל, בהתבסס על גורם במפלגה, כי ליברמן מקווה להשיג מהממשלה "הישגים תקציביים" שונים, למשל "סיוע ממשלתי בפנסיות לעולים" (שי אספריל, בידיעה אחרת, מתמקד בקשר בין אריה דרעי וש"ס לאיש העסקים קובי מימון). בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מחפש אבי בר-אלי תשובה במקום אחר. תחת הכותרת "הקשר ההיסטורי החם בין ליברמן למונופול הגז" מזכיר בר-אלי כי ליברמן מקיים עם החברות נובל-אנרג'י ודלק "שיתוף פעולה פרלמנטרי עקבי" זה למעלה מעשור.

"עוד ב-2002, בכובעו כשר תשתיות, מנע ליברמן את תיקון חוק הנפט כך שיאפשר להגדיל את חלקה של המדינה ברווחי חברות הגז, וסיכל חוק חדש שעשוי היה לייתר את ועדת ששינסקי, שכוננה עשור לאחר מכן", הוא כותב. "גם בתקופת ועדת ששינסקי החזיקה ישראל-ביתנו בתיק התשתיות – ומיררה את חייה של הוועדה. שר התשתיות עוזי לנדאו תקף שוב ושוב את כינונה, ומכבש לחצים שהופעל על שני נציגי משרדו בוועדה הביא לסירובם לחתום על המלצותיה".

בר-אלי (החושף היום עוד פרט חסוי מתוך ההסכם) אינו מסתפק באזכור התנהלות העבר של ליברמן והכפופים לו סביב הטיפול במשק הגז, ומעלה גם אפשרות לקשר פלילי בין נציגי הציבור לנציגי ההון. "לפני חצי שנה, בפרשת השחיתות לכאורה סביב מפלגת ישראל-ביתנו, עצרה המשטרה את הלוביסט ישראל יהושע בחשד שהיה מעורב בהעברת כספים מתקציב המדינה לכיסם של בכירי ישראל-ביתנו – שתיקצבו אותם מלכתחילה. יהושע, הידוע כמקורב לליברמן, נחשד כי שימש צינור עיקרי להזרמת כספי שוחד לבכירי הסיעה, ובחשבונות הבנק שלו, כך נטען, אותרו לא פחות מ-13 מיליון שקל", כותב בר-אלי.

"בחלוף חודש נחשף ב'דה-מרקר' כי יהושע סיפק שירותי קשרי ממשל לשותפות חיפושי הגז הטבעי דלק-קידוחים שבשליטת יצחק תשובה עד לסוף 2013. כך ליווה יהושע את דלק בעת עבודתה של ועדת ששינסקי, המשיך לייעץ לה גם בעת עבודת הוועדה הבין-משרדית לייצוא הגז (ועדת צמח) – ואף בדיוני הממשלה על החלטת הייצוא. זאת, בעוד שמקורבים למשרד החוץ טענו כי יהושע פקד כמה פעמים את המשרד כדי להיפגש עם השר ליברמן בלשכתו, ולא עם גורמי המקצוע".

הגז ("ישראל היום")

ב"ישראל היום", מן הסתם לנוכח הקשיים הבלתי צפויים שבהם נתקל ראש הממשלה בקידום ההסכם, מחליפים הבוקר טקטיקה. בעיתונו של האיש הסבור כי מדינת ישראל אינה צריכה להכביר רגולציה על יזמי הגז לא חששו בימים האחרונים מעיסוק בסוגיה – אך דאגו להכמין זאת מאחורי כותרות דרמטיות על האיראנים ("חמינאי צוחק"!) ועל הטרור האסלאמי, במה שנראה כמו ניסיון שלא לתרום להעלאת הנושא אל ראש סדר היום. היום, לרגל ההצבעה בכנסת, מגיע המתווה לראשונה לכותרת הראשית של החינמון.

"דרמת הגז – למבחן הכנסת", נכתב שם. על הידיעה המרכזית בנושא, התופסת את רוב רוחבה של כפולת העמודים הפותחת, חתומים לא פחות משישה כתבים. בדיווח החדשותי עצמו, כיאה לשופר, מודגש שוב המסר שעליו חוזר ראש הממשלה שוב ושוב בימים האחרונים: "להוציא את הגז מהאדמה".

דן מרגלית, בטור שבפתחו הוא מודה כי אין בידיו "כלים כלכליים לאמוד את טיב העסקה שעושה הממשלה עם טייקוני הגז", מתריע גם הוא מפני השארת הגז במעמקי האדמה. מחזק אותו פרשן הבית חיים שיין, שטורו מוקדש לפופוליזם המרקסיסטי שלטענתו עומד מאחורי המאבק בהסכם הפשרה (בין היתר מסביר שיין כי סוציאליזם הוא תפיסת עולם שאינה מתאימה ליהודים).

כיאה לפופוליסט עם תעודות, שיין אינו מציין מהו המתווה, מדוע הוא טוב ומה לא מדויק או בעייתי בטענותיהם של המתנגדים. המסר המרכזי העולה מטורו הוא ש"הגיע הזמן לתת גז", כלומר לאשר את ההסכם בזריזות הראויה, ויפה שעה אחת קודם.

כמו חיים שיין, גם בנימין נתניהו סבור כי דרכי טיפול אחרות במונופול הגז הן "הצעות פופוליסטיות", ש"ישאירו את הגז עמוק באדמה", כפי שאמר אתמול בישיבת הממשלה. "כבר ראינו מספיק מדינות שנכנעו ללחצים הללו, והגז נשאר באדמה", מצטטים אותו חזי שטרנליכט, שלמה צזנה, מתי טוכפלד, זאב קליין, עדנה אדטו וגדעון אלון.

כנהוג ב"ישראל היום", כשנתניהו מדבר – מצטטים. לא מעלים שאלות או סייגים. למי שמעוניין להבין טוב יותר את ההקשר שבו נאמרו דבריו של ראש הממשלה ואת אי-הדיוקים הגלומים בהם, מומלץ לצפות בניתוח הקצר שפירסם אתמול שאול אמסטרדמסקי מ"כלכליסט".

שאול אמסטרדמסקי מנתח את דבריו של בנימין נתניהו

הפרשן הכלכלי של "מעריב", יהודה שרוני, מספק הבוקר טור נלהב בזכות מתווה הפשרה ובגנות מתנגדיו. כמו סרטון הפרשנות של אמסטרדמסקי (וכמו בטור של שיין), גם הפרשנות של שרוני מוקדשת לפופוליזם הפושה בשיח הציבורי על הסכם הגז. בניגוד לקביעה של כתב "כלכליסט" (ובדומה לקביעה של חיים שיין), אצל שרוני הפופוליסטים אינם ראש ממשלת ישראל ועמיתיו לכוורת.

"המלחמה על מתווה הסדר הגז חרגה מזמן מהטיפול הענייני והפכה לנושא פוליטי, שבמרכזו מתקפה רבתי כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, על שהעז לשחות כנגד זרם הפופוליזם", טוען שרוני, ומוסיף: "למתלהמים אין שמץ של מושג כיצד מייצרים תחרות ואיזה בעל הון זר יתנדב להגיע לישראל ולקנות את אחזקותיהם של דלק או אולי של נובל-אנרג'י, בעלי המאגרים הנוכחיים. הסדר הגז הפך לשיח של סיסמאות ולהתקפה רבתי של האופוזיציה בחסות חלק מהתקשורת. בניגוד לטענות, אין מדובר בשיח חוצה מחנות, אלא במפורש בשיח פוליטי שיעדיו הם כרסום כזה או אחר במעמד הממשלה".

כל מי שקרא בחודשים האחרונים עיתונות כלכלית היה יכול להתרשם כי כתביה ופרשניה, על-פי רוב, עמלים באופן קבוע על איסוף, חשיפה וניתוח של מידע על סוגיה שהממשלה מעוניינת לשמור תחת רמה מסוימת של איפול. כתבי האנרגיה הציפו את הקוראים במידע על "יחידות חום בריטיות" ומחיריהן בישראל ובשאר העולם, על שרשורי אחזקות מבלבלים, דו"חות בורסאיים, חישובי רווח פתלתלים, סעיפי הסכמות נסתרים, תשתיות הובלה ומה לא.

אחת מהשלכותיה של הבחירה המקצועית הזאת היתה הרתעה של קוראים שאינם בקיאים בנושא וקיבוע תדמיתו כנושא מורכב וקשה להבנה; העיתונות הכלכלית בישראל היתה יכולה לבחור בגישה פופוליסטית ולהתרחק משיח הנתונים, אך רוב הזמן נמנעה מכך.

שרוני, פרשן ועיתונאי כלכלי ותיק שמציב עצמו הבוקר בשורה אחת עם פיגורה כמו חיים שיין, עושה לעצמו חיים קלים כשהוא מאשים את מבקרי המתווה בפופוליזם, וחיים עוד יותר קלים כשהוא פוטר עצמו (בחלק אחר של המאמר) מלהתייחס לטענות של כלכלנים, משפטנים ומומחים מתחום האנרגיה ומפנה את חציו למפגינים שיצאו שלשום לרחובות. בכך מצטרף שרוני למאמצים הממשלתיים לטשטוש הדיון במתווה הגז, והרחקתו מהעובדות הבסיסיות שלו, שלפי שעה עדיין נשמרות בסוד.

"רוצים נתניהו חזק"

"מחיר הגז קרוב הרבה יותר למחיר הקוטג' ולמחירי הדיור מאשר ליוזמת השלום הערבית, ואפילו הליכודניקים כבר לא חושבים אחרת. אם הפעילים החברתיים שיגיעו לכיכר הבימה רוצים באמת להשפיע על שוק הגז, ולא רק להביך את נתניהו או סתם לעשות קצת בלגן, מוטב שילכו בדרך הפוכה ויחזקו את השרים ואת ראש הממשלה: 'רוצים נתניהו חזק, שלא נכנע ללחצים של טייקונים' היא קריאה שתבהיר שהדיון הוא כלכלי-חברתי, ולא עוד ספין פוליטי שנועד להחליש את נתניהו" (איתן אבריאל, "דה-מרקר", 27.6.15).

מחבלים

כשדן מרגלית אומר "מחבלים", למה הוא מתכוון? בטור שפורסם אתמול ב"ישראל היום" טען הפרשן הבכיר של החינמון כי על סיפונם של כלי השיט שעשו באותה העת את דרכם לרצועת עזה נמצאים "מחבלים". את ה"מחבלים" האלה, כתב מרגלית, יש לעצור בכוח לפני הגעתם לחופי עזה, גם אם יביא הדבר ל"שטף דם" שיציג את ישראל באור שלילי בעולם.

כשאיתן הבר אומר "פעילי טרור", מה הוא רוצה? בטור המתפרסם הבוקר בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" טוען הפובליציסט הבכיר כי על סיפון כלי השיט שעלו על מסלול לעזה שוהים "פעילי טרור".

לטענתו, השתלטות צבאית על ספינות המשט תיטיב עם "פעילי טרור" ותאפשר להם להשיג נקודות זכות בתקשורת העולמית; על כן הוא מציע ש"הראש היהודי" (כך, במרכאות) ימציא לנו "פטנטים" (כנ"ל) וימצא דרך אחרת לסכל את מזימותיהם – אולי כמו זו שמצא ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. "ממשלת אולמרט, ברוב חוכמה, איפשרה לשלושה משטים מהסוג הזה להיכנס לעזה ללא כל פרסום, ללא תרועת חצוצרות ובלי ש-200 מצלמות טלוויזיה יעקבו אחרי כל גל", מזכיר הבר.

האם ייתכן שאיתן הבר, עיתונאי רב-ותק ובעברו גם ראש לשכת ראש ממשלת ישראל, היתל כל הזמן הזה בציבור? האם ייתכן שהבר הוא למעשה בעצמו פעיל פרו-פלסטיני חתרני, המבקש להשתמש במעמדו הציבורי בארץ כדי לתמרן את ממשלת ישראל כך שתאפשר לפעילי טרור נבזים להיכנס לרצועת עזה ולתגבר את הכוחות החמושים בה? קשה להאמין. סביר יותר להניח שהבר פשוט אינו מאמין לדברים שהוא עצמו כותב, וחרף המינוח הקיצוני שנקט, הוא לא באמת חושב שמדובר בפעילי טרור.

היום לפנות בוקר השתלטו חיילים ישראלים על כלי השיט (שניים או שלושה אחרים חזרו על עקבותיהם קודם לכן). לפי דובר צה"ל, "תהליך ההשתלטות היה קצר ולא היו נפגעים". לא צוין אם בבטנו של כלי השיט נמצאו כלי נשק, תחמושת וחומרי נפץ.

ודמוקרטית

הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום", גדעון אלון, מקדיש היום את החלק המרכזי במדורו השבועי לראיון עם ח"כ ניסן סלומינסקי מסיעת הבית-היהודי, המכהן בכנסת הנוכחית כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. "בעיקרון", אומר סלומינסקי, "אנחנו נגד חקיקת חוקי יסוד ונגד חוקה, משום שאנחנו מאמינים שיש לישראל חוקה והיא התנ"ך".

ניסן סלומינסקי בכנסת (צילום: מרים אלסטר)

ניסן סלומינסקי בכנסת (צילום: מרים אלסטר)

כלכלה היום

"מכה לשוק האפור: אושרו הלוואות חוץ-בנקאיות", גורסת כותרת המתפרסמת ב"ישראל היום". על-פי ההיגיון הלא-ברור שעומד מאחורי הכותרת, מלווים בריבית מהזן המפוקפק צריכים לחשוש מפני שמעתה ניתן יהיה לקבל הלוואות מסודרות לא רק מבנקים – אלא גם מגופים שאינם בנקים. אלא שגופים כאלה מורשים לתת הלוואות כבר מזמן, ואינם זקוקים לאישור חדש כדי להמשיך בכך.

מי שיקרא את הידיעה יבין כי מדובר בעוד מקרה של עריכה רשלנית של ידיעה כלכלית בעיתון רב-המשאבים שמשום מה מזניח את התחום הכלכלי. עדנה אדטו, כתבת המשפט, בסך-הכל דיווחה כי ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את קידומה של הצעת חוק שתגביר את הפיקוח על הריביות החלות על הלוואות, באופן שימריץ את ענף האשראי החוץ-בנקאי (הקיים זה מכבר) ואולי יכביד על מלווים מהשוק האפור – ועל הבנקים.

נתניהו יאסדר

"הרשות השנייה העניקה לערוץ 10 רשיון שידורים ל-15 שנה", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". "במערכת הפוליטית הישראלית, לא הדבר הנכון הוא זה שקורה. מיזוג רשויות הפיקוח על הערוצים, כלומר הרשות השנייה ומועצת הכבלים, הוא הדבר הנכון – אך זה לא קורה. ביטול משרד התקשורת והקמת רשות תקשורת מקצועית המנותקת מלחצים פוליטיים הוא הדבר הנכון – אך זה לא קורה. פירוק רשות השידור והקמה של גוף שידורים מנותק פוליטית ויעיל הוא הדבר הנכון – אך גם זה לא קורה", כותב אמיר טייג בטור פרשנות נלווה.

"תפוח האדמה הלוהט הזה עבר מיד ליד, כי אף פוליטיקאי לא ממש רצה או היה מסוגל לפתור את הבעיה. חלק ניכר מהפוליטיקאים אוהבים את התלות של הערוצים בהם. הם רוצים באותן פגישות ליליות, באותם כיפופי ידיים. זה מה שמעניק להם כוח ומכניס אותם למסך הקטן כאורחים במהדורות החדשות ותוכניות הבוקר. טלוויזיה עצמאית ובלתי תלויה אינה טובה בעבורם. לפיכך, המעבר של ערוץ 10 מזיכיון תלותי לרישיון קבוע הוא מקרה נדיר – כמעט כמו החוק לפירוק רשות השידור (שלא יצא לפועל)", הוא מוסיף בהמשך.

בנימין נתניהו ויצחק הרצוג ב"פגוש את העיתונות", ערוץ 2, 14.3.15 (צילום מסך)

בנימין נתניהו ויצחק הרצוג ב"פגוש את העיתונות", ערוץ 2, 14.3.15 (צילום מסך)

"החשש שלי הוא שראש הממשלה רוצה לשנות את החוק ולהחזיר את השפעת הדרג הפוליטי על השידור הציבורי", אומר ח"כ איתן כבל, יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, לרגל דיון על דחייה נוספת של הקמת גוף השידורים החדש, שיחליף את הגוף הנוכחי בעל מסורת הסיאוב. "אני שומע שנתניהו לא רוצה להיות חותמת גומי ולאשר את מי שמכתיבים לו. אולי הוא צודק?", הוא תוהה באוזניו המראיין, אופיר דור מ"כלכליסט".

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מוקדש לנושא טור מאת נחום ברנע. "אחד מתשדירי הבחירות הזכורים לרע העמיד את שלושת האויבים הגדולים של מדינת ישראל מול נתניהו: חמאס, עובדי הנמלים ועובדי רשות השידור. האויבים קמו עלינו לכלותינו, ונתניהו נחלץ להושיע. חמאס הוכרע כביכול בעזה, עובדי הנמלים הוכרעו בחיפה ובאשדוד, ועובדי רשות השידור הוכרעו ברפורמה", מזכיר ברנע נשכחות מלפני חודשים אחדים.

ברנע תוהה מדוע חרף ההתפארות בתוכנית לתיקון חוליי רשות השידור, ששימשה את נתניהו בתעמולת הבחירות שלו, כעת נראה שהוא פועל לסיכולה. "הניצחון בבחירות הושג, ונתניהו הגשים את חלום חייו: הוא התמנה לשר התקשורת. הוא עכשיו גם ראש ממשלה, גם שר חוץ וגם שר תקשורת. מלא-מלא, כמו שאמר פעם דוד לוי. הדבר הראשון שעשה בתפקידו החדש הוא לעצור את הרפורמה ברשות השידור", כותב ברנע.

"מדובר בהתנערות סדרתית", הוא מאבחן בהמשך המאמר. "נתניהו תמך בחוק הגיוס של לפיד וחזר בו, תמך ברפורמות של כחלון וארדן בשוק התקשורת וחזר בו, ברח מהכרעה בנושא הגז ונרתם להכרעה, תמך בשתי מדינות וחזר בו מהחזרה בו. מה שהיה נוח או כורח בממשלה הקודמת נוח פחות בממשלה הנוכחית, ולהפך. לא עושים מה שטוב – עושים מה שנוח.

"ממשלות חדשות קוברות החלטות של ממשלות ישנות. זה טבעי. חרושצ'וב פתח בתהליך של דה-סטליניזציה; אובמה פתח בתהליך של דה-בושיזציה. הדבר המפליא אצל נתניהו שבכל קדנציה חדשה הוא פותח בתהליך של דה-ביביזציה. הוא ולא מלאך; הוא ולא שרף. לכן אנחנו שבים ובוחרים בו, שוב ושוב".

ענייני תקשורת

רופרט מרדוק (צילום: world economic forum, רשיון cc-by-sa)

רופרט מרדוק (צילום: world economic forum, רשיון cc-by-sa)

מרדוק שוב מגשש בישראל. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי לכלן מרדוק, בנו של מיליארדר התקשורת רופרט מרדוק ויו"ר שותף בתאגיד המדיה ניוז-קורפ, "ערך בשבוע שעבר מסע פגישות בישראל עם דמויות מפתח בפוליטיקה ובתקשורת המקומית".

לפי הדיווח, מרדוק הבן נפגש בין היתר עם ח"כ יצחק הרצוג ועם אודי אנג'ל, מבעליה של זכיינית ערוץ 2 רשת. "רופרט מרדוק נחשב למקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ולידידו האישי", מציין אברבך.

שקיפות. במדור המאמרים של "דה-מרקר" כותבת מאיה יעקבס, מנכ"לית עמותת צלול, על התנהלות תמוהה של גוף המעורב בקביעת מדיניות הממשלה בתחום האנרגיה. "במחשכים, הרחק מעין הציבור, פועלת מועצה החולשת על אוצרות ששווים מיליארדים רבים", היא כותבת.

"חבריה אנונימים כמעט לחלוטין, החלטותיה מתפרסמות במשורה ומתאפיינות בחשאיות רבה. שמה מועצת הנפט, ותפקידה להמליץ, לייעץ ולאשר לשר האנרגיה ולממונה על ענייני הנפט להעניק היתרים, רישיונות וחזקות לחיפוש והפקה של נפט וגז טבעי, ולהעביר זכויות ושעבודים של זכויות נפט. במלים פשוטות יותר כלן מרדוק להחליט למי יחולקו משאבי הגז והנפט של כולנו", כותבת יעקבס, וחולקת עם הקוראים מקרה לדוגמה.

יעקב שחם. מי שלא רצה אותו ברשות השנייה ברשות השידור עשוי לקבל אותו במועצת הכבלים והלוויין: נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי השר משה כחלון מנסה לקדם את מינויו של יעקב שחם, ידידו, לתפקיד חבר במועצה הציבורית המפקחת על הטלוויזיה הרב-ערוצית.

לפי "דה-מרקר", כהונתו של שחם בתפקיד מרכזי ברשת המקומונים של "ידיעות אחרונות", שלה "אינטרסים רוחביים בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית", עשויה להעמיד אותו בניגוד עניינים. כחלון בתגובה מאשר כי המליץ על שחם, אך מדגיש כי כשר אוצר אין לו סמכות למנות חברים במועצת הכבלים והלוויין.

יעקב שחם בביתו שבקיסריה, 12.4.2013 (צילום: מתניה טאוסיג)

יעקב שחם (צילום: מתניה טאוסיג)

"ישראל פוסט". עוד ב"דה-מרקר": נתי טוקר ועדי דברת-מזריץ מדווחים כי רשת הסופרמרקטים מגה החלה לחלק ללקוחותיה את החינמון "ישראל היום", וצימצמה את חלוקת "ישראל פוסט". הרקע הוא המאבק בין בעל השליטה ברשת הקמעונאית, שרגא בירן, לבין בעל המניות דודי ויסמן, שהקים את "ישראל פוסט" יחד עם מו"ל "מעריב" אלי עזור.

לפי טוקר ודברת-מזריץ, בחודשיים האחרונים גם צימצמה הרשת את היקף הפרסום ב"ישראל פוסט", וכך גם ב"מעריב" ובתחנות הרדיו האזוריות שהיא מחזיקה יחד עם עזור. מנגד, גורמים המכונים "מקורות בשוק התקשורת" טוענים כי הירידה בהיקפי הפרסום של מגה קשורה לקשייה התזרימיים; בנוגע לחלוקת החינמונים טוענים גורמים המכונים "מקורבים ל'ישראל פוסט'" כי אין מדובר במדיניות, אלא ביוזמות נקודתיות של כמה מנהלי סניפים.

חיסיון עיתונאי. זאב ליאונד, מפרקליטי "הארץ", תורם הבוקר ל"דה-מרקר" מאמר על חיסיון עיתונאי בעקבות שתי הצעות חוק פרטיות שנועדו לעגנו בחוק. "הענקת הסמכות הנרחבת ושיקול הדעת לגורם מינהלי, שיחליט מתי לחשוף נתוני תקשורת של עיתונאי, מעוררת חשש ממשי". כותב ליאונד, "לכן טוב ייעשה אם בהצעת החוק הנוכחית ייקבע כי חיסיון עיתונאי ניתן להסרה בצו שיפוטי בלבד, ותבוטל האפשרות לקבלת נתוני תקשורת של עיתונאי על-ידי קצין משטרה, ללא ביקורת שיפוטית. אימוצו של הסדר חסר, שנעדר ראייה כוללת של המצב המשפטי הקיים, עלול להחטיא את המטרה ולהנחיל אכזבה מרה דווקא לתומכיו".

הוקרה לקליין. במוסף "גלריה" של "הארץ" מדווחת נירית אנדרמן כי מבקר הקולנוע של העיתון, אורי קליין, יקבל "אות הוקרה על תרומה מיוחדת לאמנות הקולנוע" מטעם פסטיבל הקולנוע בירושלים. "ניכר כי כתיבתו של קליין על סרטים נובעת מתוך כבוד ואהבה עמוקים לאמנות הקולנוע, ומתאפיינת בשפע של סבלנות וסקרנות למושאי ביקורותיו", מצטטת אנדרמן מתוך נימוקי מתן האות.