תגליות הגז הטבעי לחופי מדינת ישראל הן מהאירועים הכלכליים-חברתיים המשמעותיים ביותר שאירעו כאן זה שנים. מונופול החברות השולט במשאבי הטבע הללו הוא אחד הגופים החזקים במשק הישראלי, ועתיד להיות אולי החזק שבהם. הטיפול הממשלתי בו הוא אחד המפותלים, המוזרים ומעוררי המחלוקת ביותר בתולדותיהן של ממשלות ישראל. ההשפעה שיש כעת ותהיה בעתיד לכל אלו על אזרחי ישראל היא רחבה, מגוונת ורבת עוצמה. במלים אחרות: סיפור הגז הטבעי הוא סיפור תקשורתי מהמדרגה הראשונה: ים כסף, מספרים גדולים ומציתי דמיון, השלכות דרמטיות ואווירה של סקנדל.

אבל באופן תמוה, התקשורת הישראלית ברובה הגדול והמרכזי מתעלמת או עוסקת באופן אקראי במה שהיה צריך להיות הסיפור הגדול, הסקסי והמסעיר של העשור. הצופה הסביר של חדשות ערוץ 2, כנראה הבימה העיתונאית המשפיעה ביותר, יודע הרבה יותר על אורן חזן – חבר-כנסת טרי מהספסלים האחוריים של בית-המחוקקים שלנו – מאשר על צ'רלס דוידסון (נשיא חברת האנרגיה נובל-אנרג'י עד למאי השנה), יצחק תשובה (מהבעלים של זכיינית ערוץ 2 קשת והשותף של נובל-אנרג'י במונופול הגז) ויוג'ין קנדל (ראש המועצה הלאומית לכלכלה והמנוע מאחורי מתווה ההסכם עם המונופול) גם יחד. תמר ולווייתן הם עבורו שם נפוץ ודג גדול.

מי שעוקב אחרי סיקור הגז נתקל שוב ושוב באי-דיוקים, הטעיות ואפילו שקרים ממש. דוגמה רנדומלית: בשישי האחרון כתב דן מרגלית, בעל הטור הבכיר ביותר ב"ישראל היום", בעד הוויתור למונופול משום ש"הממשלה חתמה הסכם עם היזמים" – מה שלא היה ולא נברא (הממונה על ההגבלים מעולם לא חתם על טיוטת ההסכם). אפשר לספק עוד ועוד דוגמאות כאלה. אבל בעוד שההירתמות של כלי תקשורת ועיתונאים לדברור העמדות של חברות ענק עתירות ממון היא תופעה פסולה – היא דבר-מה שקורה ושאפשר להתייחס אליו, לבקר אותו ולפרק אותו. ההחלטה של עורכים לאורך ולרוחב שדרת התקשורת המרכזית בישראל שלא לטפל בנושא הגז, או לעשות זאת באופן אקראי ונגרר, משמעותית פי כמה. קשה הרבה יותר להתייחס לדבר מה שאינו קיים.

נכון שעד שלב מסוים היה אפשר לטעון שהתקשורת בסך-הכל מחקה את ההתנהלות של הממשלה והרגולטורים. המדינה גררה רגליים באופן פושע בכל מה שקשור לטיפול במונופול הגז – נדמה שזו עובדה שאין עליה ויכוח. אבל בשלהי 2014 חברו כמה גורמים שהוציאו בקול נפץ את סוגיית מונופול הגז מהאדמה – מכתב יוצא דופן של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, חוות דעת נוקבת מטעם רשות החשמל וכמובן ההחלטה של הממונה על ההגבלים העסקיים שלא לחתום על טיוטת ההסכם עם חברות הגז (שהיתה מונחת על שולחנו תקופה ארוכה באופן שערורייתי). למרות זאת, בדיקה במנוע החיפוש של אתר חדשות ערוץ 2 ב-mako מעלה בערך שבעה אייטמים בנושא חברות הגז מאז תחילת השנה, הרבה פחות ממספר האייטמים שהוקדשו לאורן חזן לפי אותו מנוע חיפוש.

נכון, זו אינה בדיקה רצינית. יכול להיות שהתיוג ב-mako רשלני וכמה דיווחים הוחמצו – אבל לא צריך לספור דקות שידור כדי לדעת שהגז הוא לא אייטם. אתם צופים בחדשות – מה אתם יודעים על הגז? מחוץ לעיתוני הכלכלה ולעיתונאים מעטים כמו קרן נויבך בתוכניתה ברשת ב' (וגיא זוהר ברדיו האזורי), התקשורת המרכזית התייחסה לתגליות הגז, למונופול ולטיפול הממשלתי והרגולטורי כאל סיפור שולי. וזאת בניגוד בולט למה שחושבים העיתונאים עצמם. נכון, יש פרשנים (אלי ציפורי ב"גלובס" וסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות") שמנסים לגמד את הסיפור, להסביר שזה עניין שולי ולא חשוב. אני בספק אם הם מאמינים לעצמם, אבל בכל מקרה הם היו מיעוט מבוטל. מראש הממשלה והשרים שדוחפים את המתווה העכשווי ועד למפגינים נגדו – כולם מסכימים שמדובר בנושא הרה גורל. ובכל זאת, המערכות העיתונאיות בישראל לקחו את הגז ודחפו אותו למגירת הלא-חשוב, לא-מעניין, לא-תודה.

הפרשנים הפוליטיים, מי שמסיבות היסטוריות נחשבים עדיין לבכירי העיתונאים, לא טרחו ללמוד את הנושא או לכתוב עליו בצורה רצינית. מה למדו הקוראים והצופים המסורים של פרשנויותיהם של נחום ברנע, יוסי ורטר, סימה קדמון, בן כספית, דן מרגלית, רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ' ועמיתיהם על הבחישה הפוליטית סביב נושא הגז? הפרשנים הפוליטיים לקחו את נושא הגז ותייגו אותו כשייך לכתבים הכלכליים – חרף העובדה שמדובר בסוגיה פוליטית מאין כמותה. הנה עכשיו בא דרעי והפתיע. איכשהו, הפרשנים הפוליטיים תמיד מופתעים.

להתנהלות הזו אפשר כמובן למצוא שלל הסברים טכניים. לא צריך לחפש – העיתונאים מספקים אותם בעצמם בשמחה. הקשיבו למשל לשיחה המרתקת שערכו השבוע בגלי-צה"ל ירון דקל (העורך הראשי של התחנה) ועמית סגל (מהכוכבים של חדשות ערוץ 2) עם קרן נויבך מרשת ב'. "זו סוגיה שמדברים עליה כבר חודשים", אומר דקל. "יותר נכון סוגיה שלא מדברים עליה", מחדד סגל. אחר-כך הם מסבירים כמה קשה לטפל בנושא מורכב כזה בטלוויזיה ("איך מצלמים גז?") ובטח שברדיו ("בלי הגרפים"). חילופי דברים מדהימים שבאמת כדאי להקשיב להם – הנה בנגן כאן למטה.

הדיון בסיקור התקשורתי של נושא הגז, ככל שיש כזה, נוטה להיסחף למחוזות הקונספירציה וההאשמות בשחיתות. האם יצחק תשובה מושך בחוטים של חדשות ערוץ 2? האם פישמן מטה את הסיקור ב"גלובס"? האם נתניהו משפיע על הסיקור ב"וואלה"? זה דיון מעניין, אבל נדמה לי שבשלב הזה הוא מחמיץ את העיקר.

יש בישראל עיתונאים ישרים ואמיצים שהוכיחו כי הם יכולים לטפל בנושאים נפיצים פוליטית וכלכלית ולפצח אותם. העיתונאים האלה מזניחים את הנושא הקריטי של מונופול הגז לא משום שהטייקונים קנו אותם, אלא מפני שהם מזלזלים בקוראים, במאזינים ובצופים שלהם. כי הם מניחים שהציבור בישראל שטחי ורדוד. מפני שהם עצמם מתעצלים ללמוד את הנושא, להבין אותו ולהעביר אותו הלאה בצורה בהירה ומעניינת. וזאת למרות שכאמור – מדובר בסוגיה שקשה להפריז בחשיבותה ושיש בה כל האלמנטים של סרט הוליוודי.

ואם כבר – זו השחיתות העיתונאית האמיתית.