השבוע כתב נחום ברנע טור ב"ידיעות אחרונות" שבו יצא נגד המשך הפעלתה של הטלוויזיה החינוכית. לטעמו, הערוץ הזה איבד מזמן את זכות קיומו, והיום אינו אלא מכונת שחזור של תוכניות ישנות. יש לטלוויזיה החינוכית פונקציה נוספת, טען ברנע – לשמש בימת נאומים ידידותית לפוליטיקאים המתארחים בתכיפות רבה באולפניה. מסיבה זו, קבע, ממשיך הערוץ להתקיים חרף המלצותיהן של ועדות מומחים לנעול את שעריו.
תמונה מקורית: אוליביה פיטוסי. עיבוד תמונה: "העין השביעית"
"ידיעות אחרונות", עיתון הבית של ברנע, שלף לעמוד הראשון פסקה מטורו – פסקה שהזכירה את משכורתו של דן מרגלית בטלוויזיה החינוכית – והכתיר אותה במלים "האיש השווה מיליונים". הכותרת המגרה נועדה להפנות את תשומת לב הקוראים לטור.
למחרת פירסם בן כספית ב"מעריב" טור שהגיב על מאמרו של ברנע. כספית תפס טרמפ על טיעוניו של ברנע כדי להציגו כמי שכתב את טורו על רקע מלחמת החורמה המתנהלת בין "ידיעות אחרונות" (ו"מעריב") ל"ישראל היום", שבו מועסק מרגלית בשלוש השנים האחרונות (לצד עבודתו בטלוויזיה החינוכית).
כספית עסק בקשר הזה אף שברנע לא כתב בטורו הנדון מלה על "ישראל היום". לגופה של עמדת ברנע בעניין הטלוויזיה החינוכית שטח כספית שורה של טענות ענייניות החולקות עליו ואף מערערות על תמונת המצב העובדתית כפי שעלתה מרשימתו. בשולי טורו הזכיר כספית כי גם הוא מתפרנס מהטלוויזיה החינוכית (לצד עבודתו ב"מעריב").
אתמול, יום שישי (30.7.10), פירסם מרגלית קטע בטורו השבועי ב"ישראל היום" שנסב על אותו עניין. מרגלית הסביר לקוראיו כי עליהם להבין את פרסום טורו של ברנע על רקע היחסים האישיים השוררים ביניהם. לפי גרסתו של מרגלית, בין השניים "נפלה איבה" מאז שהיו שליחי עיתוניהם (ברנע של "דבר", מרגלית של "הארץ") בוושינגטון. לשיטתו של מרגלית, ברנע נוקם בו מקנאה על שהיכה אותו, מקצועית, ב-1977 בסקופ המפורסם שלו שחשף את חשבון הדולרים של יצחק ולאה רבין.
ברנע, כספית ומרגלית הם מאושיות עיתוניהם הנוכחיים, אם לא עמודי התווך שלהם ממש. לכל אחד מהם משקל סגולי משלו בקהילת התקשורת ובציבור הרחב, אבל אין ספק ששלושתם נמנים עם הידועים שבין עיתונאי ישראל. והנה נקלעים השלושה – אם ביוזמתם ואם ביוזמת עיתוניהם – לתגרה קטנונית בלי שהם נותנים את דעתם להשפעתה החמורה על מעמדם ולהשלכותיה על אמינותה של התקשורת הישראלית כולה.
מה יחשבו מעתה קוראיו האדוקים של נחום ברנע? שהוא לא כותב לגופו של עניין, אלא משרת בטוריו את האינטרסים העסקיים של מעסיקו, נוני מוזס. ומה יבינו קוראיו המסורים של בן כספית מטוריו? שמאחורי העמדות הנחרצות שהוא מביע בהם עומדים מניעים אישיים ורצון לשרת את מאבקו של "מעריב" ב"ישראל היום". ומה יחשבו קוראיו הנאמנים של דן מרגלית על מלחמות "בני האור" שהוא מנהל מעל דפי "ישראל היום"? שאין הן אלא תמרוני הסחה במלחמה גדולה, אחרת, המתנהלת בשדה הקרב העסקי בין שלדון אדלסון לנוני מוזס ועופר נמרודי.
"ידיעות אחרונות" ירה לעצמו ברגל (ופגע בנחום ברנע) כאשר מיצב את טורו של ברנע באופן המתפרש בהכרח כקטע במאבקו ב"ישראל היום". כספית חתך לעצמו את החוטם כאשר קפץ למדורה הזו וליבה אותה כדי שלאיש לא יהיה ספק שהיא אינה התגוששות עיתונאית לגיטימית, אלא חזית במלחמת הקיום של שלושת הטבלואידים. ודן מרגלית הניח על מצחו חמאה נמסה כאשר כרך אף הוא את הפולמוס העיתונאי על צדקת הקיום של הטלוויזיה החינוכית, ואת העיסוק התקשורתי בשכרו, בחשבונות אגו חסרי מנוח ובתחרות שבין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום".
ועוד לא הזכרנו את דגי הרקק. כי ליד שלושת הכרישים שטו השבוע עוד עיתונאים, פחות נחשבים, שפיטמו את קוראיהם בתובנות על טיבה של המחלוקת שהתלקחה סביב הדרישה לסגור את הטלוויזיה החינוכית. המסר שעלה מכל הכתובים האלה היה אחד – קוראים, אל תאמינו למה שעיניכם רואות על דפי העיתונים; העמדות שמציגים כתבים ופרשנים אינן לגופו של עניין, אלא נובעות משיקולים זרים – אישיים או עסקיים; מלה אינה מלה, אלא טיל במלחמות סמויות שאין אתם, הקוראים, מודעים להן. זה מסר חמור מאין כמותו, המאיים על מעמדה של התקשורת כולה.
על רקע תוצאות סקר TGI שפורסמו השבוע, ושלימדו ש"ישראל היום" מדביק בתפוצתו (בימי חול) את "ידיעות אחרונות", צפויה החרפה של התחרות הניטשת בין המו"לים של שלושת הטבלואידים. כבר עתה היא מתנהלת בברוטליות וללא התחשבות של ממש בטובת הציבור (היוזמות לחקיקת חוק שימנע את הוצאתו לאור של "ישראל היום"; הסרת ערוץ ביפ מהוט).
בנסיבות אלו עיתונאים מועדים לשרך את דרכם משום שבאופן טבעי הם מזדהים עם כלי התקשורת שהם מועסקים בהם. לא רק לעיתונאים יחידים אורבת סכנה של התקרנפות, אלא לשלושת העיתונים עצמם: מאבק הקיום דוחק את כלי התקשורת הללו לסמטאות שבהן נפגשים הון, עיתון ושלטון, ומפגשים כאלה מתגלגלים לא פעם להתמקחויות של סרסורים.
הגלים שעורר מאמרו של נחום ברנע השבוע הם דוגמית לאופן הנפסד שבו העיתונים הנוגעים בדבר מסקרים את התחרות הניטשת ביניהם. עיתונאים נרתמים למערכה העסקית של המו"לים שלהם. פרשנים בכירים כותבים כל שני וחמישי מאמרים התוקפים את העיתון המתחרה ומייחסים לו מזימות וכוונת זדון (במיוחד מרבים בכך בעלי טורים ב"ישראל היום"). וכך הופכים כתבים ועורכים לחיילים על לוח שחמט שמזיז המו"ל. זו אינה עמדה שעיתונאים שמכבדים את עצמם ואת מקצועם היו רוצים להימצא בה.