טבע האדם

"אני לא חושב שאנשים הם טיפשים", אומר לנטע אלכסנדר מ"מוסף הארץ" ז'אק סרבין בראיון על תחום מומחיותו. סרבין, שנפגש עם אלכסנדר בניו-יורק, ממליץ לפעילים חברתיים לאמץ לעצמם זהות חלופית ו"לדבר בביטחון על תקן נציגים של תאגיד או גוף ממשלתי" כדי להשיג את מטרותיהם ביתר יעילות.

הוא מזכיר סרט חדש, שבו נציגים של שבט אינדיאני תועדו כשהם "נושאים נאום מגוחך על כך שקנדה החליטה לוותר על הרווחים שלה מקידוחי גז באדמות של אינדיאנים ולעבור למקורות אנרגיה חלופיים", כהגדרתו. "בסוף הנאום הזה הם הצליחו לגרום לחדר מלא בבכירים בממשל הקנדי ובחברות הקידוח לרקוד 'ריקוד אינדיאני עתיק' כביכול, שהם המציאו יום קודם".

"הקהל שאתם נואמים מולו מורכב ברובו מאוכלוסייה משכילה בעמדות מפתח במשק האמריקאי", אומרת לו אלכסנדר. "איך אתה מסביר את העובדה שהם לא מבינים שעובדים עליהם?".

"בסופו של דבר זו שאלה של סמכות", אומר סרבין, הכלאה בין אמן לאקטיביסט וחצי מהצמד יס-מן, שהסרט המוזכר לעיל מתעד את עשייתו הסאטירית. "כפי שד"ר פיליפ זימברדו הוכיח בשנות ה-70 בניסוי הפסיכולוגי המפורסם שערך באוניברסיטת סטנפורד – לבני-אדם יש נטייה טבעית לקבל על עצמם סמכות.

"התגובה הטבעית שלנו היא להאמין למה שאנשים בעמדות כוח אומרים לנו, ולא להתנגד. בעיני התגובה להרצאות המזויפות שלנו מטרידה, כי היא מעידה שלאנשים אין מצפן מוסרי שיכול להנחות אותם. הם מחפשים אישור חיצוני במקום לסמוך על ההיגיון וחוש המוסר הפנימי שלהם, ולכן כל-כך קל למכור להם שטויות".

נתניהו והגז

"מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף איתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים", כותב גיא רולניק בפתח טורו השבועי בגליון סוף-השבוע של "דה-מרקר". "במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים – דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר".

האדם שמפיו מצטט רולניק את הדברים הללו הוא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. תצלום גדול של נתניהו נדפס הבוקר בחלקו העליון של שער "הארץ". ראש הממשלה נראה בו בשיער מוקפד ועניבה מהודקת היטב, אך בפה פעור למחצה ועיניים טרוטות המוסטות הצדה בחשש. מאחוריו נדפס תצלום קצת פחות גדול של שלדון אדלסון, חברו ובעל-בריתו, שאחת משתדלנויותיו למען נתניהו היתה הקמה של עיתון יומי שישרת את צרכיו.

הכותרת חד-משמעית. "נתניהו קיבל מאדלסון מסר לייעל את הרגולציה על הגז", נכתב בה. "באמצע מבצע 'צוק איתן' פנה המיליארדר לראש הממשלה והציע צעדים לשיתוף פעולה כלכלי עם תעשיינים אמריקאים. עניין אחד חרג מההצעות הכלליות – טיפול במשק הגז", מוסרת כותרת המשנה. אורי בלאו, החתום על החשיפה, מציין כי פנייתו של אדלסון לנתניהו נעשתה תחת כובעו של בעל ההון האמריקאי כ"יו"ר היוזמה העסקית של ארה"ב-ישראל", הפועלת בחסות לשכת המסחר האמריקאית, המתוארת בכתבה כ"ארגון לוביסטים מהגדולים והמשפיעים בארצות-הברית".

"מכתבו של אדלסון, באורך שלושה עמודים, מפרט את היוזמה של הלשכה לחיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. [...] התעשייה היחידה שמוזכרת באופן ספציפי במסמך היא שוק הגז. ראשית מבקש אדלסון לייעל את הרגולציה בתחום הגז הטבעי בישראל. שנית, הוא מציע לפתח קמפיין משותף שיסביר את יתרונות התעשייה", כותב בלאו.

"רגולציית הגז בישראל קריטית בעבור חברת נובל-אנרג'י, החברה בארגון שבשמו פנה אדלסון לנתניהו. נובל-אנרג'י, ביחד עם חברת דלק, היא מבעלות השליטה במאגר הגז הטבעי תמר, והן מנהלות משא-ומתן עם המדינה על תנאי הרגולציה של המאגר הזה ומאגרים אחרים שהיא שותפה בהן".

המכתב של אדלסון לא נחת בחלל ריק. לפי בלאו, שורה של בעלי תפקידים במשרדי ממשלה שונים נקראו לדיון שבו התבקשו לדון בתוכנו של המסמך. אחד המשתתפים, המתראיין לכתבה בעילום שם, התרשם כי לשכת המסחר האמריקאית "השתמשה באדלסון" בשל גישתו הישירה לנתניהו.

לדבריו, המהלך נשא פרי. "כתוצאה מכך, ראש הממשלה נענה ומפעיל מערכת שלמה כדי לבדוק את הנושאים", מצוטט אותו גורם אנונימי. "משתתף אחר הגדיר את הפגישה כהזויה", כותב בלאו, ומצטט מפיו: "זה היה ניסיון לבנות פלטפורמה שתאפשר לגורמים עסקיים להיות חלק מהמנגנון הרשמי של קבלת ההחלטות".

גיא רולניק מתאר, בטור שצוטט לעיל, כיצד נטש ראש הממשלה רבות מהתחייבויותיו בתחום הכלכלי, כמו גם נתח נכבד מתפיסת העולם המוצהרת שלו, אך ניכר כי הוא עדיין תוהה מה עומד מאחורי החלטתו של נתניהו להתנכר להצהרותיו מקדם. הכתבה של בלאו על בחישתו מעוררת העניין של אדלסון אינה מעניקה תשובה חד-משמעית לתהייה הזאת; אחרי הכל, מדובר במכתב, והאינטרס האישי של אדלסון במשק הגז הישראלי, ככל שיש כזה, אינו ברור.

"מה קרה לנתניהו, שהחל לדקלם את דף המסרים של דלק-קידוחים? ולמה, גם כשהוא מאמין בכל לבו במתווה, הוא עושה זאת בפומבי ולא שולח את הגשושית שלו, שר האנרגיה שטייניץ, לספוג את הביקורת?", תוהה עמית סגל בטורו השבועי במוסף "יומן" של "מקור ראשון". "גורמים שמעורבים במהומת הגז מעריכים שנתניהו, מוכוון-איראן כתמיד, מוכן לתת לאמריקנים סיוע שכה חשוב להם, אולי אחרי סיכומים שקטים עם וושינגטון", הוא מוסיף. "אחרים משערים שזו עשויה להיות ג'סטה לגורמים רפובליקניים בכירים שמושקעים במיזם".

את הטור של רולניק, את התהייה של סגל ואת הגילויים של בלאו משלים טור מאת אבי בר-אלי, כתב האנרגיה והתשתיות של "דה-מרקר", המנתח את התנהלותו של נתניהו סביב הדיונים על מונופול הגז. "משהו מוזר עובר על ראש הממשלה בנימין נתניהו כשהוא נדרש לעסוק בשוק הגז הטבעי", כותב בר-אלי. "הפוליטיקאי המחונן, שבתחילת דרכו הפוליטית הטיף לשינויים מבניים רדיקליים במשק הישראלי, הפך במגע עם ענף האנרגיה לריאקציונר.

"שר האוצר שהשווה את מונופול החשמל הממשלתי למשחתת הנאצית ביסמארק נאלם כשנדרש לעסוק במונופול הגדול ביותר בארץ – מונופול הגז הטבעי – שקובע את מחירי החשמל, המים והקוטג'. הקפיטליסט הגאה, שב-2003 כינה את המונופולים במשק הישראלי כאחת מצלעותיו של 'משולש ברמודה' המאיים על עתיד המדינה, השתתק בשש השנים האחרונות בכובעו כשר-על לכלכלה, ככל שנדרש לעסוק במונופול שמחזיק בנכסי ציבור בשווי טריליון שקלים", הוא מוסיף, ומפרט את מסכת התערבויותיו של ראש הממשלה במגעים מול היזמים.

גם בר-אלי אינו מספק תשובה לשאלה מה בדיוק קרה לנתניהו. ובכל זאת, ההחלטה שלו ושל כתבי ועורכי "הארץ" ו"דה-מרקר" להתעקש על חקירת הגורמים שמאחורי המהלך הממשלתי רב-ההשלכות, המתנהל באופן עקום למראה ובשקיפות חלקית בלבד, היא צעד מתבקש בכיוון פענוח התעלומה.

העובדה כי כעת עומד במרכז הסיקור גורם מוכר, שהעיסוק התקשורתי בו מתמשך ותוסס, עשויה לסייע בכך. כל עוד הגורמים הגלויים שעסקו מטעם הממשלה במשק הגז היו כלכלנים, משפטנים ומומחי אנרגיה, היה קל למתג את הסוגיה כמורכבת מכדי להבינה ואף משעממת; כעת, כשראש הממשלה מפשיל שרוולים וטובל את ידיו עמוק בתוך הקלחת, הטענה כי מדובר בנושא "מקצועי" המתאים למביני עניין בלבד מתחילה להיסדק.

ב"ידיעות אחרונות", שעורכיו הקדישו אתמול את שערו לסוגיית הגז, יודעים זאת. עם זאת, עצם קיומו של עיסוק נרחב אינו מעיד על טיבו; בסיקור שהוגש אתמול לקוראי הטבלואיד חזרה על עצמה הקביעה כי מתווה הפשרה שגיבשו נציגיו של נתניהו ונציגי חברות הגז כבר התקבל. בפועל, כידוע, בדיון שהתקיים אתמול התבקשו שרי הקבינט המדיני-בטחוני להחליט שהעיסוק במונופול הגז הוא עניין "מדיני-בטחוני" – ועל כן רשאית הממשלה לעקוף את הסמכות המקצועית בנושא (הממונה על ההגבלים העסקיים) ולהכריע בכוחות עצמה.

בדיון שנערך אתמול החליט השר האמור להחליף בתרחיש כזה את הממונה על ההגבלים העסקיים כי הוא אינו מעוניין לחתום על האישור. לפיכך, הדיון נפסק בלי הכרעה, והוא יימשך בפעם אחרת, ככל הנראה בפורום שונה. עורכי החדשות של "ידיעות אחרונות", באופן טבעי, מדווחים על כך בהפתעה. "זה כבר נראה היה כאילו תם ונשלם", נכתב בפתיח הידיעה, שעליה חתומים ארבעה כתבים. "אבל אז, רגע לפני פיזור הישיבה, הטיל שר הכלכלה אריה דרעי פצצה – ופיזר בעצמו ערפל כבד סביב גורלו של ההסכם ההיסטורי שאמור להפוך את ישראל למעצמת אנרגיה".

המסגור הזה, שלפיו הסכם הפשרה העוסק ביחסים שבין מדינת ישראל לחברות הגז הוא-הוא זה שאמור להפוך את ישראל למעצמת אנרגיה (ולא, נאמר, עצם מציאת מצבורי הגז העצומים בשטחה הימי), ממשיך את המגמה שהותוותה אתמול בעיתון זה, הנעמד לצדם של היזמים רבי-הכוח תוך הטיה של המידע לצורכיהם. ב"ישראל היום", העיתון האחר שעורכיו סיפקו לקוראיהם מסגור דומה של הסיטואציה, מקדישים לכך את כפולת העמודים הפותחת.

בניגוד לטענתו של בן כספית ב"מעריב", שלפיה ראש הממשלה "החוויר בבת אחת וסינן משהו" בתגובה למהלך של דרעי, ובניגוד לדיווח ב"ידיעות אחרונות", שבו נכתב כי ראש הממשלה "הוכה בהלם", "התקשה להסתיר את זעמו" ואז "עזב את הישיבה" – מהדיווח המתפרסם בחינמון של אדלסון עולה כי הכל אצל נתניהו מתנהל על מי-מנוחות. לצד ההבלטה הקבועה של המנטרה המטעה מפיו, ולפיה פשרה עם חברות הגז תביא לכך ש"הגז לא יישאר באדמה", מובהר לקוראים בכותרת המשנה כי למעשה, "הקבינט אישר את הפשרה עם תשובה ונובל-אנרג'י".

אז רגע, אישר או לא אישר? לא אישר. ב"ישראל היום" שוב פירסמו עובדה לא נכונה שבמקרה מיטיבה עם צרכיו של ראש הממשלה. הקבינט לא אישר את המתווה, שעליו כלל לא התבקש להצביע; סרבנותו הפתאומית של דרעי הביאה לכך שהדיון יתקיים מחדש בפני כל חברי הממשלה, שיתבקשו לא רק לאשר את המתווה, אלא גם לשנות את החקיקה בנושא – מהלך מורכב, העשוי לארוך זמן רב (בטור פרשנות משפטי הנדפס ב"הארץ", מכנה זאת עידו באום "מבוי סתום שאין לו תקדים חוקתי").

"כעת תידרש הממשלה לבצע תיקון בחוק ההגבלים העסקיים כדי לאפשר לאחד מהשרים או ראש הממשלה לחתום על סעיף 52 במקומו של שר הכלכלה", מפרטים ארבעת כתבי "ישראל היום" החתומים על הידיעה הראשית בתוככי הדיווח. "למרות כוונתה של מליאת הממשלה לקבל על עצמה את סמכויותיו של דרעי לעקוף את התנגדותו של הממונה על ההגבלים, נתניהו ייאלץ תחילה להביא את המהלך לאישור הכנסת", מפרטים כתבי "ידיעות אחרונות". "לאחר מכן תפרסם הממשלה את המתווה ואת הפרוטוקולים מהדיונים לגביו, ותקיים שימוע לציבור במקביל להתייעצויות בוועדת הכלכלה של הכנסת. רק בסיום כל השלבים האלה ישוב ההסכם למליאת הממשלה לקבלת אישור סופי כדי שיוכל לצאת לדרך".

היציאה למהלך המורכב הזה, שהחלה בלית ברירה בעקבות החלטתו של דרעי, היא מה שאישרו אתמול השרים. אף על פי כן, עורכי "ישראל היום" אינם מתבלבלים ופורשים בפני קוראיהם תרחיש אחר, שגוי ומטעה.

בהמשך הידיעה בנושא מובא כפשוטו ציטוט שהשמיע אתמול נתניהו, ולפיו "אישרנו היום בקבינט פה אחד את האצת הפיתוח וההרחבה של שדות הגז הטבעי שנתגלו בישראל". זוהי כמובן קביעה מסולפת במקרה הטוב (ושקרית לחלוטין במקרה הפחות טוב), שהתירוץ היחיד להשמעתה ללא הצמדת הסייגים המתבקשים יכול להיות מידע פנימי סודי שמצוי בידיהם של העורך הראשי עמוס רגב והבעלים שלדון אדלסון, חבריו האישיים של ראש הממשלה.

לנוכח הרקורד הדל של "ישראל היום" באיתור ובפרסום של מידע בלעדי שיש בו עניין לציבור, מדובר בתרחיש שהיתכנותו קלושה.

באמצע

"יש משהו מעורר סקרנות, אתם חייבים להודות, באנשים בוגרים, רהוטים, אינטליגנטיים ומנומסים להפליא ברוב ימות השנה, המסוגלים לנמק תוך שכנוע עצמי עמוק מדוע זה לגמרי לגיטימי להטריד את ילדיה של מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח", כותב שי ניב בכפולה הפותחת של "גלובס".

"האקט הבריוני והבלתי מוסרי הזה, מצד מי שלרוב נחשבים אוהבי אדם ומקבלי האחר, לובש לפתע חליפה של צידוקים מלאי פתוס ובבל"ת. 'לבת של רוסק יהיה קל יותר להבין שאמא שלה חזירה עם משכורת שמנה, לעומת הילדה שמעקלים לה את הבית בגלל חוב לבנק' – כך אחד ההסברים שנשמעו השבוע מפי אוהדי 'באים לבנקאים'. נראה אותם, הגיבורים, קוראים לעצמם 'באים לילדים'".

ניב טוען לקיומם של קווי דמיון בין התנהגותם פעילי באים-לבנקאים לזו של מתנגדי הסכם הפשרה עם חברות הגז, שאותם הוא מכנה בשנינות ראויה לציון "חסידי ההפרטה האולטרה-סוציאליסטים". "קשה שלא להבחין בקווי הדמיון בין חברי הקבוצה מלמעלה לבין מי שהפכו את הדיון בסוגיית הגז למלחמה של אור בחושך, טובים מול רעים", כותב ניב.

"האמת הלא קדושה נמצאת, כמו בהרבה מקרים, באמצע. לא בצד של הטייקונים ולא בצד של הרולניקים", הוא מוסיף, תוך נקיבה בשמו של האיש המככב תדיר בכפולת הפותחת של גליון סוף-השבוע של עיתונו, במאמריו של סגן העורך אלי ציפורי, שדווקא מסתייג מנקיבה בשמות.

גם היום מקדיש ציפורי חלק ממדורו השבועי להתנצחות עם רולניק ו"דה-מרקר"; גם היום הוא נמנע מלנקוב בשמם של העיתונאי והעיתון שגרמו לו בשנים האחרונות להגיר זיעה רבה על המאמץ להפריך את עמדותיהם וניתוחיהם. במקום לנקוב בשמות נוקב ציפורי בכינויים שונים, בהם "חבורת הטהרנים", "מיעוט מאוד קולני" ו"שוחרי דמוקרטיה מטעם עצמם".

ההחלטה הקבועה הזו של ציפורי אינה מכבדת אותו ואת העיתון שבו הוא מפרסם את טוריו (עמירם ברקת, בטור המתפרסם גם הוא ב"גלובס", הולך היום בעקבותיו וכותב על "החלקים המתלהמים של התקשורת", יהיו אשר יהיו).

ההימנעות הסדרתית הזאת מהפניית הקוראים לגרסת המקור של הטענות שציפורי מתיימר לסתור מאפשרת לו לרדד את הטענות הללו, לשלול אותן באופן גורף ולטעון כי מקורן במניעים זרים. היום, למשל, מבקר ציפורי ידיעה שפורסמה ב"דה-מרקר" לפני חמש שנים, ומשווה אותה לידיעה שפורסמה שם כעבור שנתיים – אך מתמצת אותן באופן המוציא אותן מהקשרן, ואפילו לא כותב היכן התפרסמו.

הנוהג הזה מאפשר לציפורי להתחמק מהמשימה המפרכת של יצירת סינתזה בין הגרסה שלו לגרסה של יריביו המושמצים – מה ששי ניב היה אולי מכנה גרסת "באמצע". התוצאה היא ניתוח לוקה בחסר, המעלה את האפשרות כי חרף הלשון הבוטה והנחרצת, העיתונאי הוותיק והבכיר בעצם חושש מעימות חזיתי.

שחיתות (ארצי)

גם בלי החשיפה של אורי בלאו בנוגע לנתניהו, אדלסון והגז, גליון "הארץ" כולל היום שיעור גבוה במיוחד של גילויים מעוררי עניין. גידי וייץ ורויטל חובל חתומים על שתי חשיפות מתחום השחיתות: האחת עוסקת בקשריו של מושא סיקור שכבר יושב מאחורי סורג ובריח, עורך-הדין המפורסם והעיתונאי לשעבר רונאל פישר; האחרת מתוארת ככזו הקשורה ללווייתן הלבן של "הארץ", הדמות הגדולה והחמקמקה שאחריה דולקים מיטב עיתונאי היומון הלוחמני כבר שנים – אביגדור ליברמן.

"ניצבים ניהלו קשר טלפוני עם איש סודו של ליברמן, שנעצר בפרשת ישראל-ביתנו", מודיעה כותרת בשער העיתון. איש הסוד הוא אלכס ויז'ניצר, שכיהן כיו"ר החברות הממשלתיות מקורות ונת"ע וכמנכ"ל החברה הממשלתית מע"צ (כיום נתיבי-ישראל). וייץ וחובל מוסרים רשימה של האישים שאיתם עמד ויז'ניצר בקשר, ומציינים כי המידע התגלה במסגרת חקירתו של קצין המשטרה לשעבר ערן מלכה, שחתם על הסכם עד מדינה במסגרת פרשת פישר.

"מה הקשר בין הטייקון הגדול במדינה, יצחק תשובה, עתירת הסרק המכפישה נגד פרופ' איתן ששינסקי, עמותה בעלת מטרות חברתיות והנאשם בפלילים עו"ד רונאל פישר?", תוהה כותרת המשנה לכתבתם האחרת של וייץ וחובל, המתפרסמת ב"מוסף הארץ".

איתן ששינסקי הוא הפרופסור לכלכלה שעמד בראש ועדה שדנה בחלוקת הרווחים בין המדינה ליזמי הגז. פישר, מוסבר בכתבה, הגיש נגדו עתירה מכפישה שנדחתה, מטעם עמותה שבה בחש בין היתר יועץ התקשורת רונן צור, שאינו בוחל בקמפיינים מכפישים (צור בחר שלא להגיב ל"הארץ"). בד בבד קיבל פישר כסף מגורמים שהאינטרס הישיר שלהם היה פגיעה ביושרתו של המומחה, שהופקד על נושא רגיש ובעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת עבורם ועבור החברה הישראלית כולה.

שחיתות (מקומי)

ב"ישראל היום" מדווחים איציק סבן ועדנה אדטו כי משטרת ישראל ממליצה להעמיד לדין את עו"ד רועי בר בשל התנהלותו בעת שכיהן כיועץ משפטי לעיריות ראשון-לציון ורחובות. על-פי החשד, עו"ד בר לקח שוחד מיזמים תמורת קידום ענייניהם.

פוליטיקה

לפי יואל מרקוס ב"הארץ", אהוד ברק מתכנן בימים אלה את חזרתו לזירה הפוליטית. "למה הוא שואף, זה ברור. חזר לו התיאבון להיבחר. בדרכו שלו הוא מחמם את המנועים. העיקר שזה לא ייצא מפיו", כותב מרקוס.

באותו עיתון טוען יוסי ורטר כי בלשכת נתניהו התקבלו "דיווחים" שלפיהם משה כחלון, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן "פועלים במחשכים" כדי להקדים את הבחירות ולהפילו. "התחזיות על פירוק מוקדם של הממשלה נשענות בעיקר על משה כחלון והמסרים שהוא מעביר בפומבי ובארבע עיניים על אי-רצונו להמשיך בממשלת 61", כותב עמית סגל ב"מקור ראשון". "כחלון מאיים, אבל לא ימהר לקיים. שר האוצר מודע היטב למחיר שישלם בימין על פירוק מוקדם של הממשלה ולשטרות שהוא עדיין צריך לפרוע במרכז", הוא מוסיף.

"אז למה הוא בכל זאת בוזק רמזי פרישה? כעד שמיעה לתאונה החזיתית שנקראה 'ממשלת נתניהו-בנט-לפיד', הוא מודע בוודאי לזה שדיבורים כאלה מערערים את יסודות הקואליציה. יו"ר כולנו רוצה, לשיטתו, להציל את ראש הממשלה מעצמו. הוא משמיע את האיומים האלה וגם מתנגד לתקציב התלת-שנתי של נתניהו כדי למנוע מראש הממשלה להתאהב בקואליציה הצרה שלו".

מלחמת התרבות

בכפולה הסוגרת של "הארץ" מפרסם הסופר עמוס עוז מאמר על רצף ההתנגשויות המתוקשרות בין הממסד הממשלתי לאמנים. עוז כותב בזכות הפגיעה ברגשי הציבור באופן המהדהד את האמירה המפורסמת שמיוחסת לג'ורג' אורוול, ולפיה עיתונות היא כל מה שמישהו אינו רוצה בפרסומו – וכל השאר הוא יחסי-ציבור.

"האמת היא שכמעט כל יצירת אמנות בעלת ערך פוגעת כך או אחרת ברגשות הציבור", כותב עוז. "אחד הדברים שספר טוב עושה הוא לזעזע את רגשותיו של הקורא. איזו מין פגיעה? זה שונה מספר לספר ושונה מקורא לקורא. שירי יין נפלאים עלולים לפגוע ברגשותיהם של כמה מוסלמים. שירי חשק מקסימים עלולים לפגוע ברגשותיהם של כמה יהודים ונוצרים. הנביא עמוס פוגע קשות ברגשותיהם של העשירים, ברגשותיהם של השליטים, וגם ברגשותיהם של כמה עמים שכנים. רגשות הציבור וגם רגשות היחיד הם דבר שאולי דווקא רצוי מאוד לזעזע מפעם לפעם".

על כן, בין היתר, מייחל עוז למלחמת תרבות. "האם אנחנו על סף מלחמת תרבות? אני אומר: הלוואי. אין שום דבר רע במלחמת תרבות כל עוד היא לא אלימה. להפך, מלחמת תרבות היא דבר מפרה", הוא כותב.

"התרבויות הגדולות בהיסטוריה נבנו ממאבקים פנימיים וממתחים פנימיים. למעשה אנחנו מצויים במלחמת תרבות מתחילת הציונות ועוד הרבה לפני זה: מאז ימי הנביאים, מאז בית שמאי ובית הלל, חסידים ומתנגדים, ציונים ובונדיסטים, עברית ויידיש ולאדינו. כל אלה היו מלחמות תרבות מבורכות.

"בין ציונים וחרדים, למשל, עדיין מתנהלת מלחמת תרבות. מה רע בזה? אכן מוטב שמלחמות התרבות תתנהלנה בחילופי נימוקים ולא בחילופי גידופים. כל עוד לא מכים אנשים ברחובות, לא דוקרים אותם בסכין ולא יורים בהם, ואם אפשר גם לא מגדפים אותם, מה יש לפחד מפני מלחמת תרבות? מלחמת תרבות היא אקלים נפלא לפריחתן של תרבות, של יצירה ושל מחשבה חופשית. חברות שאין בהן זכר למלחמת תרבות נראות בערך כמו צפון-קוריאה".

מחוץ לטווח הראייה

"יום שני השבוע. שקט ויפה ונקי בעוטף עזה, האוויר חם ופריך בהתחלה כבורקס והשדות מתחרדנים להם בשמש, אדישים למתרחש. וזה בסדר גמור, כי שום דבר לא מתרחש. עוד מעט שנה ל'צוק איתן', איך שהזמן רץ כשישראלים", כותב דרור פויר בפתח רפורטז'ה המוקדשת לחבל הארץ הנחבל ומשתקם סדרתית. "אני אוהב את אנשי עוטף עזה, ולא רק כי יש לי משפחה באזור", הוא כותב בהמשך. "אנשים קשוחים ושבירים בו בזמן, תוצאה של כ-14 שנות שיגורים ובלגנים".

כתבת השער של המוסף שבו מתפרסמת הרשימה של פויר, "G", מוקדשת לתופעה עכשווית שאין מרבים לדבר בה. "קיפאון מדיני? מתיחות בטחונית? ספרו את זה ל-150 אלף פועלים פלסטינים שעובדים בישראל – מספר שלא נראה כאן כבר שלושים שנה", נכתב בכותרת המשנה לכתבתה של דפנה ברמלי-גולן. "המדינה הכפילה את ההיתרים, הפקידים בשני הצדדים משתפים פעולה ומשרד הביטחון מעודד".

"שעת צהריים. השמש יוקדת ואנחנו נוסעים למעבר ארז", כותב פויר. "למרות ההצהרות הלוחמניות של הממשלה, המעבר פתוח ויש פה חיים. אנשים יוצאים ונכנסים, הרוב כאלה שזקוקים לטיפולים רפואיים בישראל, אבל גם לא מעט פועלים. מיניבוסים של הסעות מחכים להם בכניסה. 'רמאללה, רמאללה', צועק אחד. 'באר-שבע, באר-שבע', עונה חברו, וכך הלאה. אני יושב איתם בסככה. בהתחלה אף אחד לא מדבר איתי, אבל בסוף הם נפתחים".

ללא ערבים

ב"מעריב" מתפרסמות תוצאותיו של סקר דעת קהל המוצג ככזה המשקף את העמדות של כלל האוכלוסייה בישראל. אריק בנדר, הכתב הפרלמנטרי הוותיק של העיתון, מציין בפני הקוראים כי כמחצית מ"הציבור בישראל" חושש מפני הסכם הגרעין שעשוי להיחתם בין איראן למעצמות, ובכותרת מוסבר כי זוהי עמדתם של "הישראלים". בידיעה לא מוסבר כי הסקר נערך בקרב יהודים בלבד, ועל כן אינו משקף את עמדותיה של החברה הישראלית, אלא רק את אלו של המגזר היהודי בה.

"ידיעות אחרונות"

כתבת השער של מוסף "הערב" של "גלובס" מוקדשת לשינויים שקבוצת "ידיעות אחרונות" עתידה לעבור לרגל ריכוזה בבניין אחד מחוץ לתל-אביב. יונתן כיתאין, שביקר באתר הבנייה שבו מוקם בימים אלה בית "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון, חולק עם הקוראים פרטים חדשים על פניה העתידיים של קבוצת התקשורת.

לפי התיאור של כיתאין, בשלב זה לא ברור אילו מחלקות יאוחדו או ייחתכו החוצה, וכיצד בדיוק תפעל המערכת המאוחדת. "יש מי שמדמה את מה שצפוי עם השלמת המעבר לראשון למעין טירונות, שבה חיילים מאזורים שונים בארץ, שלכל אחד מהם רקע שונה והרגלים משלו, יצטרכו להתכנס כולם יחד לתוך אוהל משותף וללמוד להסתדר ולחיות בו זה עם זה", הוא כותב. "אפשרות אחרת היא להשתמש בדימויים מעט אכזריים או עדכניים יותר, למשל מעולמות טלוויזיית הריאליטי, שם חלק מרכזי מהתהליך מבוסס על הדחות כואבות לאורך הדרך, ובסופו מוכתר מנצח ברור אחד".

בהמשך הכתבה מתייחס כיתאין גם ליחסה של קבוצת התקשורת לראש הממשלה ולתחרות מול "ישראל היום", שאותו הוא מכנה "שופר תעמולה". "ההתגייסות הבוטה של כלי התקשורת של קבוצת 'ידיעות' נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהסתיימה דווקא בנצחונו המוחץ, מחייבת כעת את ראשיה לחשב מסלול מחדש, עניין שכבר בא לידי ביטוי בעמודי 'ידיעות אחרונות'", הוא כותב.

"נתניהו – ובעיקר שופר התעמולה החינמי שלו, 'ישראל היום' – אמנם נותר האויב, אך 'העיתון של המדינה' לא יכול להרשות לעצמו להצטייר כמנותק מרחשי הלב של העם, ונדרש לנהל את המלחמה בדרך מתוחכמת יותר. ובעצם, אולי זאת גם תחילתו של סיפור המעבר הזה. הרי בעולם נטול 'ישראל היום', ספק אם היינו חוזים כעת במהלך מן הסוג הזה.

"מי יכול היה להאמין רק לפני פחות מעשור שהגורילה הדורסנית של שוק התקשורת הישראלי, שניצחה קרב אחרי קרב בלי לקחת שבויים, תיאלץ לנדוד, כשהיא פגיעה ומדממת, אל מחוץ ללב הפועם של תל-אביב?".

"אנשים חושבים שזאת החינמיות שלו, אבל 'ישראל היום' בעיקר הרג את מחירי הפרסום בכל שוק הפרינט", מצטט כיתאין אדם המתואר כ"בכיר בקבוצה, שמתוסכל מכך שבמקביל לקרב בחינמון נאלצים אנשי 'ידיעות' להתמודד גם עם ביקורת הולכת וגוברת שנוגעת לשיקולי העריכה ולאתיקה שלו". והוא מסביר: "אני קורא ביקורות ש'ידיעות' ככה, ו'ידיעות' ככה. מאה אחוז, בוא נגיד ש'ידיעות' הוא כלי תקשורת שיש לו 17 פגמים – אבל הוא לפחות כלי תקשורת. זה יותר טוב מכלום. הרי ביבי רוצה שיהיה פה כלום, שהכל יהיה 'ישראל היום'. את הדבר הקטן הזה אתם לא מבינים".

ענייני תקשורת

"ויקיליקס". בעמודי המגזין של "הארץ" כותב אנשיל פפר על ארגון ההדלפות "ויקיליקס" ועל מייסדו והרוח החיה שמאחוריו, ג'וליאן אסאנג'. כחצי עשור לאחר שפרצו "ויקיליקס" ואסאנג' לתודעה העולמית, מנסה פפר לשרטט את הכוחות העולמיים שהרוויחו מחשיפותיהם. "הנהנים הם הקרמלין, חיזבאללה ואיראן, ובכל מקרה ברור שההדלפות משרתות נארטיב המזיק למערב", מתמצתת כותרת המשנה.

תזמון. "טיימינג בפוליטיקה זה העיקר", כותב יגאל סרנה בטורו השבועי ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". אחד מחלקי הטור מוקדש להתפכחות אישית מהאמון שנתן סרנה בדרעי לפני הבחירות. מהנימוק שמביא המחבר – שותפותו של השר ב"שוד הגז", המעידה כביכול כי אינו דואג ל"שקופים" – עולה כי הטור נכתב לפני החלטתו של דרעי לפוצץ את הדיון בקבינט. תזמון הוא אלמנט בעל ערך בפוליטיקה, וגם בעיתונות.

תיקון. "ליואב הורוביץ, ראש הסגל החדש בלשכת ראש הממשלה, דווקא יש תואר אקדמי", כותב בן כספית בטורו השבועי ב"מעריב". "בתחילת השבוע חשפתי את מלחמת העולם בלשכה ואת המינויים החדשים וכתבתי, בטעות, שלהורוביץ אין תואר. ובכן, יש לו. הוא הוענק לו לפני שנה (משפטים) על-ידי מכללת שערי-משפט. התקשר גם ניר חפץ וטען שלא בחש בפרשת מינוי הורוביץ (על חשבון דוד שרן). אם נקבל את גרסתו של חפץ, נוכל לברך על העובדה שסוף-סוף נמצא הנושא שבו לא בחש".

טלוויזיה. "קבוצת RGE: 'לא ניכנס לעסקת ערוץ 10 אם נצטרך לוותר על ערוצים בכבלים", מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס". הרקע להצהרה הוא קביעתה של מועצת הכבלים והלוויין שלפיה עם רכישת השליטה בערוץ 10 ייאלצו המשקיעים החדשים להיפרד מכמה מהערוצים האחרים שהם מפעילים, כדי להימנע מריכוזיות יתר. אברבך מציין כי הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דייוויד גילה, סבור כי אין חשש מסוג זה. בידיעה אחרת מדווח אברבך כי ערוץ 20 מעוניין להתמודד במכרז על הפעלת ערוץ הכנסת.

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מוגשים רשמיו של הכתב לענייני ערבים, אסף גבור, מצפייה ב"ערוץ הטלוויזיה הפלשתיני הרשמי". "מחבלים מתראיינים באולפן, האסירים מוצגים כקדושים מעונים, וישראל מוגדרת כפושעת מלחמה", מסכמת כותרת המשנה את הממצאים.

גלי-צה"ל. במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מראיין יהודה נוריאל את ירון דקל, מפקד גלי-צה"ל. "קודם כל, למה בכלל תחנת רדיו בצבא?", שואל נוריאל בפתח הראיון. "היום לא היו מקימים גלי-צה"ל בשום מדינה דמוקרטית", משיב לו דקל. "אבל משהדבר הזה קיים 65 שנה, והוא טוב, ומצליח, ואיכותי, ובונה עיתונאים מצוינים לעתיד – למה להרוס?".

פרשת יואב אבן. כתבת השער של "7 ימים" מוקדשת לפרשה שבמסגרתה נחשד כתב חדשות ערוץ 2 יואב אבן באינוס צעירה שהגיעה לדירתו. תיק החקירה אמנם נסגר מחוסר ראיות, אך לדברי המתלוננת, שעברה מאז הליך לשינוי מין, אבן ביצע גם ביצע את האונס. שוש מולא, החתומה על הראיון עם "גיא (שם בדוי)", מעמתת אותו עם הראיות והטענות הפוגמות בסיפורו, ושומעת ממנו בין היתר הכחשות לתיאורים שנכללו בספר שבו גולל אבן את הצד שלו. יועצת התקשורת של אבן מוסרת בשמו בתגובה כי מדובר בהכפשות.

ביוש. "לאף אחד לא עושים שיימינג גופני כמו לרני רהב", גורס טור דעה הנדפס בכפולה הפותחת של "7 לילות" בעקבות פרסומה של תמונה של רב-היחצנים הולך ברחוב בבגד ים צמוד שהבליט את פינו. "אתה בעד שיימינג?", שואלים רותם שטרקמן ואפרת נוימן את עו"ד יורם ליכטנשטיין בכותרת המדור "שיחת פנים" ב"דה-מרקר". "כן", משיב הפרקליט. "הרבה פעמים שיימינג הוא מפלטו של החלש".