בסוף-השבוע שעבר, בעת שהבענו את דעתנו על מאמרו של נחמיה שטרסלר שעסק בביקורת של גורמים שונים על מינויה של חדווה בר, בכירה בבנק לאומי, לתפקיד המפקחת על הבנקים, לא היתה בידינו תמונת העובדות המלאה. סברנו אז כי האופן שבו הוצגה ביקורת זו אינו ראוי, אך נעלם מאיתנו פרט שהובא לידיעתנו רק מאוחר יותר, והיה רצוי שיהיה בפני הקוראים בעת שקראו את המאמר.
מתברר כי שטרסלר, נוסף להיותו פרשן כלכלי בכיר, הוא בן-זוגה של יפה שטרסלר, ראש ענף עתודה ניהולית בכירה בבנק לאומי, העובדת בבנק זה שנים ארוכות. לטוריו של שטרסלר לא מצורף גילוי נאות בקשר לכך, גם כשהדבר רלבנטי לנושאי הטור. גם בדף הכותב של שטרסלר בעיתון "הארץ" אין כל אזכור לעיסוקה של אשתו ולזהות מעסיקה, עניין רלבנטי ביותר לתחומי הכתיבה שלו. אין מדובר בעובדה ידועה ומפורסמת; כך, למשל, גם בערך ה"ויקיפדיה" על שמו אין אזכור לעניין זה.
אמנם, אין בפרט הזה כדי להביא למסקנה שכתיבתו של שטרסלר מוטה ולא עניינית. שטרסלר גם הוכיח כי הוא אינו מאתרג את הבנק. למעשה, הישגו המקצועי המשמעותי קשור בבנק לאומי: חשיפת תנאי הפנסיה של יו"ר בנק לאומי ארנסט יפת ב-1988. גם אחר-כך לא חשך שטרסלר את שבטו מהבכירים ביותר בבנק לאומי בנושאים מרכזיים, ובחודשים האחרונים אף מתח ביקורת על רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית הבנק.
זו אולי נראית היטפלות לזוטות, וכלל לא בטוח שתפקידה של אשתו משפיע על תפקודו של שטרסלר כעיתונאי. ייתכן שבסביבתו של שטרסלר הדבר ידוע ומוכר ואינו נתפס כעובדה הפוגעת בתפקודו או באמינותו המקצועית. גם אנחנו לא מצאנו מקום לחלוק על תום לבו של שטרסלר, מעבר למחלוקת הסגנונית בעיקרה שפירטנו במאמר הקודם. עם זאת, הדעת – וגם כללי האתיקה – נותנת שכששטרסלר תומך במינוי קולגה בכירה של אשתו לתפקיד כלשהו תוך גיחוך המתנגדים, יובא בפני הקורא מלוא ההקשר. לכן ראוי כי שטרסלר ועורכיו יכללו גילוי נאות הולם בנוגע לקשר האישי שיש לשטרסלר עם הבנק. ככל שאלה אינם יודעים על הקשר שלו לבנק, הרי שמדובר בבעיה משמעותית יותר.
סעיף 15א' לכללי האתיקה, העוסק בסוגיית "ניגוד העניינים", קובע כך: "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאים במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר". סעיף 15ג' קובע אמת מידה התנהגותית במקרה שלעיתון (או למי מטעמו) יש חשש למראית עין של ניגוד עניינים – הגילוי הנאות: "היה לעיתון אינטרס מהותי – כלכלי או אחר, בתחום התקשורת או מחוצה לו – בנושא של פרסום מסוים, יפרסם צמוד לאותו פרסום גילוי נאות של האינטרס שלו".
פרשנות הגיונית של סעיפים אלה בתקנון האתיקה בהקשר של שטרסלר תהיה כזאת: שטרסלר אינו סבור שעליו להימנע מלכתוב על נושאים הקשורים במישרין בבנק הלאומי, למרות העובדה שאשתו בכירה בבנק, וזאת כיוון שהוא מאמין ככל הנראה ביכולתו לעשות הפרדה, וכיוון שהמוניטין רב-השנים שלו עומד לזכותו. גם אנחנו סבורים שאין מניעה קטיגורית כזו ושטרסלר אמנם הוכיח שהוא יכול לבקר את הבנק. אבל כמה מהקוראים (בוודאי החשדנים שבהם, למשל אלה שמתנגדים לחדווה בר) עלולים לחשוב שהסתרת עובדה זו אינה מקרית. לפיכך הדבר הנכון הוא לפרסם גילוי נאות, בתחתית המאמר או בתוכו.
הגילוי הנאות אינו סתם תרסיס למירוק המצפון. הוא מאסדר התנהלות תקשורתית כנה ומוסרית יותר, ומסייע בהצגת תמונה מורכבת יותר. לא פעם כתבנו פה שגילוי נאות הוא עניין שיש בו גם כשלים ובעיות, אך גם יתרונות בצדו. הוא ממשטר ומשמש תמרור אזהרה לא רק לקורא, אלא גם לכותב. הוא מחייב אותו לבחינה קפדנית יותר של עמדתו ושל האופן שבו היא עשויה להיתפס בציבור לנוכח הפרטים המגולים. כך תחודד ותדויק הכתיבה לנקודות הענייניות והראויות. הנה, במקום שילחששו ויתהו וירכלו, אני מצהיר מראש על הקשר שלי לנושא שעליו אני כותב. ההטיה האפשרית תלויה ומתנפנפת לעין כל (כמו אותה אצבע מזהירה "שלא יעבדו עליכם"), ועכשיו תשפטו לאור המוניטין שלי ונימוקי.
בעיתון "הארץ" לא אבו להתייחס לעניין, אולם המו"ל עמוס שוקן הסכים לכתוב לנו את הדברים המפורטים והמנומקים הבאים, שמשקלם אינו קל ונובע מהם ביטחון בלתי מסויג שיש לו בשטרסלר ככותב מקצועי, הגון ונטול פניות.
"אני חייב לומר שאתם נורא אטיים ומנותקים", כתב לנו שוקן. "יפה שטרסלר עובדת בבנק לאומי במחלקת כוח אדם עוד בטרם נישאה לנחמיה. כאשר נישאו, נחמיה עוד לא ידע שיעבוד ב'הארץ', או שבכלל יכול להיות תפקיד עבורו ב'הארץ'. ממילא יפה ונחמיה כבר היו נשואים, ויפה עבדה בלאומי כאשר נחמיה התקבל לעבודה ב'הארץ'. זמן לא רב אחרי שהחל בעבודתו בעיתון, נחמיה חשף את תנאי הפרישה של יו"ר הבנק והאיש החזק בו, ארנסט יפת, וגרם להקטנה משמעותית שלהם, וכן דרש את העמדת הבנקאים לדין על תפקידם בוויסות המניות הבנקאיות, כפי שאכן קרה. בגין הכתיבה הביקורתית הנחושה של נחמיה נגד הנהלות הבנקים, כולל לאומי, באותה תקופה, נחמיה קיבל את פרס סוקולוב".
בהמשך הוסיף שוקן כי "אין צורך לומר שכעשרים שנה אחרי סיפור ויסות המניות, נחמיה היה מן התומכים הבולטים של ועדת בכר בוויכוח בינה לבין הבנקים על הצורך לפרק את הבנקים מאחזקותיהם במכשירי ההשקעה לטווח ארוך. למעשה הוא כתב בעד צעדים מרחיקי לכת יותר מאלו שבסוף הוחלט עליהם בחקיקה".
אכן אנחנו מכירים היטב את נסיבות זכייתו של נחמיה בפרס סוקולוב וגם טורים ביקורתיים אחרים שלו על לאומי ובכיריו. השאלה היא, האם לא נחוץ בכל זאת גילוי נאות לטובת הקוראים? תשובתו של שוקן לשאלה זו היתה: "לדעתי לא". אנחנו נחרצים פחות.