הגז

הבוקר, אחרי כמה וכמה חודשים שבהם מלווה העיתונות הכלכלית את הדיונים על מתווה הפשרה המתגבש בין ממשלת ישראל ליזמי הגז, ולקראת מועד קריטי שנגזר מחילוקי דעות קשים בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי – מצטרף לסיקור גם "ידיעות אחרונות".

הדיבור על מורכבותה של סוגיית הגז, המלווה דרך קבע את הדיונים התקשורתיים בנושא, הפך את התחום לנחלתם הכמעט בלעדית של עיתוני הכלכלה. לצד הרתעת הציבור הרחב מעיסוק בנושא, סייעה המורכבות הזו בידם של גורמים מהדרג הפוליטי לטוות נארטיב אלטרנטיבי שלפיו הפשרה המסתמנת תיטיב עם כלל הציבור – בניגוד לקביעות המעוגנות היטב של פרשנים, של מומחים מקצועיים ושל עיתונאים כלכליים.

מקדמיו של הנארטיב הזה זוכים הבוקר בניצחון טקטי בולט: כיבוש הכותרת הראשית של העיתון הנמכר והמשפיע במדינה, "ידיעות אחרונות", והטענתו במידע מוטה ובלתי מדויק שתכליתו הרדמת המתנגדים (ועל כך בהמשך).

ירון דקל, קרן נויבך ועמית סגל משוחחים על סיקור משק הגז

 

ב"דה-מרקר" וב"כלכליסט", שני העיתונים הכלכליים שהובילו את הדיון והסיקור הביקורתי בנושא, מזיעים גם הבוקר כי להסביר, שוב, מדוע המהלך שמקדמת הממשלה בעייתי ומזיק. "הקבינט צפוי לאשר היום את קידום הפשרה עם מונופול הגז", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ", שעליה חתומים כתבי "דה-מרקר" אבי בר-אלי ומוטי בסוק.

בר-אלי ובסוק מסבירים כי חברי הקבינט המדיני-בטחוני (בניכוי משה כחלון, שבניגוד מפורש להבטחת בחירות שלו החליט לפסול עצמו מטיפול בנושא הגז בשל ניגוד עניינים) לא יתבקשו להצביע על סעיפי הפשרה בין המדינה ליזמים – אלא לקבוע, בנימוק שטרם הוסבר, כי מדובר ב"נושא מדיני-בטחוני".

הקביעה שלפיה הסכם הגז אינו רק נושא כלכלי, מוסבר בידיעה, תאפשר לכפות את עמדת הממשלה על הסמכות המקצועית שעסקה עד כה בסוגיה – הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דייוויד גילה, שהתפטר במחאה על ההסדר המתגבש. "גילה טוען כי השינוי המוצע לא יביא לתחרות ואף יסכן את האינטרס הציבורי", מזכירים בר-אלי ובסוק.

"היום, אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, יתכנס הקבינט המדיני-בטחוני להכריע מה צריכה להיות המעורבות הממשלתית בשוק הגז הטבעי בישראל. לפני חצי שנה המשפט הזה היה נשמע דמיוני לחלוטין – מה לקבינט הבטחוני וליצחק תשובה? אולי זה מייצג בצורה הטובה ביותר את מה שקרה פה בחצי השנה האחרונה", כותב שאול אמסטרדמסקי בכפולת העמודים הפותחת של "כלכליסט".

מנוף מניף מבקרים באסדת הגז בקידוח תמר, 23.6.14 (צילום: משה שי)

מנוף מניף מבקרים באסדת הגז בקידוח תמר, 23.6.14 (צילום: משה שי)

"לא צריך לשאוף גז כדי להבין שהקישור הבטחוני-מדיני מאולץ ונולד רק עכשיו כדי להתגבר על עמדתו המקצועית של גילה", כותב ב"דה-מרקר" עידו באום, בטור המוקדש לעתירה שבה ייאלץ בג"ץ להכריע אם להתערב בטיפול במשק הגז. "מדובר בסעיף שלא נעשה בו שימוש בכל שנות קיומו של החוק. הייתכן שבמדינתנו מוכת האיומים התמידיים התעורר עכשיו לראשונה העניין הבטחוני-מדיני בהקשר של חוק ההגבלים העסקיים?", הוא תוהה.

"הכל התחיל בממונה על ההגבלים העסקיים דייוויד גילה", מזכיר אמסטרדמסקי ב"כלכליסט". "בסוף דצמבר 2014, שבועיים לאחר ההודעה על הקדמת הבחירות, הוא החליט שהוא לא מוכן לאשר את פעילותן של נובל-אנרג'י וקבוצת דלק גם במאגר הגז לווייתן וגם במאגר הגז תמר.

"ההודעה של גילה עוררה מחול שדים במערכת הכלכלית-פוליטית הישראלית. עוד באותו היום הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא לוקח את המושכות לידיים, והטיל על יועצו הכלכלי, פרופ' יוג'ין קנדל, להקים צוות שיבדוק מה צריכה להיות המדיניות הממשלתית בנושא הגז, מונופול הגז וכל מה שקשור לזה". פרופ' קנדל, טוען אמסטרדמסקי, הוציא תחת ידיו מתווה פשרה שעוצב בדמותו של ראש הממשלה נתניהו ולפי תפיסת עולמו, שאינה מפורטת ברשימה הקצרה.

בידיעה אחרת מאת אמסטרדמסקי, הממותגת כ"חשיפת 'כלכליסט'", שובץ באופן בולט תצלום של נתניהו לוחץ את ידו של ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי. מתברר כי קרי, שלקח חלק במגעים סביב מתווה הגז, החזיק במניות נובל-אנרג'י, השותפה הבכירה במונופול הגז, בשווי של "עד מיליון דולר" (בעבר, מציין אמסטרדמסקי, היה שוויין של מניות הגז של קרי למעלה ממיליון דולר). בידיעה נלווית מציין אורי פסובסקי כי "מתאם תחום האנרגיה הבינלאומי במשרד החוץ האמריקאי", שגם הוא לקח חלק בדיונים, כיהן בעבר בתפקיד בכיר בחברת הלוביסטים שמייצגת כיום את נובל-אנרג'י.

הכפולה הבאה נושאת את הכותרת "200,000,000,000 דולר". מאתיים מיליארד דולר. זהו הסכום הצפוי להיכנס לקופת המדינה בעשורים הקרובים ממסים, תמלוגים והיטלים, מוסבר בכותרת המשנה.

כתב האנרגיה של "כלכליסט", ליאור גוטמן, מרחיב בנוגע למתווה הפשרה המסתמן, ועומד על הסתירה בין שתיים ממטרותיה המוצהרות של הממשלה: גריפת הכנסות גדולות ככל הניתן ממכירת הגז – הכנסות שבאופן טבעי יתפחו ככל שיתאפשר למכור את הגז במחיר יקר יותר – ומנגד הורדת יוקר המחיה בישראל, מטרה שקל יותר לקדם באמצעות שמירה על מחירי גז נמוכים.

"ככל שהמחיר יהיה גבוה יותר, כך ייכנסו יותר מסים לקופת המדינה", מסביר גוטמן. "נכון, במציאות כזו היזמים יבטיחו לעצמם 'על הדרך' הכנסות גבוהות, אבל בכל הקשור לייצור גז, האינטרס הכלכלי של המדינה ושל יצחק תשובה הוא דומה, אם לא זהה", הוא כותב. "מנגד, למדינה יש אינטרס לשמור על מחיר גז נמוך, כיוון שהוא הגורם הכי משפיע (65%) על תעריף החשמל ומכאן על יוקר המחיה. בשורה התחתונה, שתי האסכולות הללו מתנגשות, מה שמוביל את המדינה שלא להחליט, כלומר ללכת על פתרון שיהיה לא יקר ולא זול".

מי שיקרא הבוקר את הניתוחים והגילויים ב"דה-מרקר" וב"כלכליסט" (בגליון אמש של "גלובס" סוקרה הסוגיה בקצרנות) יקבל רושם שלפיו ממשלת ישראל מקדמת במרץ פשרה נפסדת שלא ממש ברור מה הם יתרונותיה עבור כלל הציבור – ועושה זאת בניגוד להמלצתם של גורמי מקצוע מוערכים ובדרכי עקיפין תמוהות שיש לתהות על קנקנן. בצירוף העובדה כי החלטת הקבינט אינה בהכרח סוף פסוק, לא פלא שבשני העיתונים קוראים לקוראים לצאת להפגין נגד הפשרה.

אל מול הבחירה הזאת של צמד העיתונים הכלכליים המובילים עומדת הבחירה ההפוכה של שני העיתונים הכלליים המובילים, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". כפי שקורה לא פעם בעת האחרונה, גם הבוקר מקדמים שני הטבלואידים, כל אחד בדרכו, את צרכיו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

עיתונות מטשטשת

"ישראל היום", מכשיר פוליטי המשמש בראש וראשונה לקידום מטרותיו המקומיות של נתניהו, הוא עיתון שעורכיו מזניחים באופן קבוע את תחום הכלכלה. למרות ואולי בגלל מיתוגו המתיישן והולך של נתניהו כ"מר כלכלה", בעיתון המוקדש להאדרתו כמעט שאין מקצים לתחום משאבים מערכתיים.

חזי שטרנליכט (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של "ישראל היום")

חזי שטרנליכט, עורך ופרשן "ישראל היום" לענייני כלכלה (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של "ישראל היום")

אף של"ישראל היום" יש עורך ופרשן כלכלי, וגם כתב כלכלי, עמודיו נערכים על-ידי עורכים מן השורה, שכמה מהם אינם בקיאים במושגים בסיסיים בכלכלה, דבר היוצר לעתים טעויות מביכות. ההחלטה העקרונית שלא להרבות בסיקור כלכלי מאפשרת להצניע בעת הצורך נתונים כלכליים המטילים ספק ביכולותיו ובהישגיו של נתניהו, בנימוק של קוצר יריעה; בד בבד היא מאפשרת לעיתון להתגייס באופן נקודתי לשימור מעמדו של ראש הממשלה ולהענקת שירותי שופרות לו ולסביבתו הקרובה.

הבוקר נעשה הדבר על פני שלושה רבעים מעמ' 13 של החינמון, המוקדש לדיווח תמציתי מאת זאב קליין ולטור דעה מאת חזי שטרנליכט, העורך הכלכלי. בידיעה החדשותית, שבה מפורט בקיצור מתווה הפשרה המסתמן, לא מוזכר ולו שביב של ביקורת – לא על מהות הפשרה ולא על אופן קידומה. במקום זה מצוטט בה בהרחבה אדם המתואר כ"גורם בכיר במשרד ראש הממשלה", המסנגר על המחירים החזויים וטוען כי יש "להוציא את הגז מהאדמה" – הסיסמה הקליטה המלווה את התומכים בוויתורים לחברות הגז והמתמצתת את האיום שהן מפנות כלפי הממשלה. זהו גם המסר הבולט בהפניית השער הזערורית שמוקדשת לסוגיה.

שטרנליכט עושה בטורו שימוש בתרגיל רטורי שחוק כדי לפטור עצמו מהתמודדות עם טענות מבקריו של נתניהו. העורך הכלכלי פשוט מכנה אותם "מרקסיסטים"; לטענתו, אותם "מרקסיסטים" מובילים מסע התעללות ביזמי הגז. את המאגרים שנמצאו מול חופי ישראל ממשיל שטרנליכט למחצבים הנמצאים בחלל החיצון. "הגז הזה הוא 'שלנו' באותה מידה כמו החול שעל הירח. גם הוא 'שלנו'. ממשלת ישראל יכולה לבנות קו חלליות שייסעו להפיק אותו? לא", הוא כותב.

אל מול הקו החוצני של "ישראל היום", שממעט לעסוק בעיקר ואת היתר עוטף בשמיכה מחוספסת של דמגוגיה, בולט הניסיון של עורכי "ידיעות אחרונות" לא להתחמק מעיסוק בנושא. אף על פי כן, האופן שבו הדבר נעשה היום מלא שגיאות וסילופים, ומציב סימן שאלה מעל המוניטין של "ידיעות אחרונות" ככלי תקשורת שעורכיו מומחים בתמצות סוגיות מורכבות לכדי דיווחים שווים לכל נפש.

עבור "ידיעות אחרונות", הסכם הפשרה הוא כבר עובדה מוגמרת. לצד זה, ובדומה למסר המובלט ב"ישראל היום", גם ב"ידיעות אחרונות" אימצו את הנארטיב המטעה של סביבת ראש הממשלה, שממנו משתמע כי העיכובים בהשגת הפשרה מונעים מהגז לצאת ממעמקי הים ולזרום לשטח ישראל (בפועל, כידוע, הגז כבר זורם. ברגעים אלו ממש נעשה בו שימוש תעשייתי).

"אחרי מאבק ממושך בין המדינה לבין חברות הגז: אמש הושג מתווה להסכם פשרה שיאפשר סוף-סוף להזרים את הגז", מוסבר בשער העיתון, שבו נטען גם בטעות כי חברי הקבינט יתבקשו היום "לאשר את ההסכם". הקביעה השגויה שלפיה הדיונים בנוגע לתוכן הפשרה הוכרעו חוזרת שוב בהמשך, באופן העשוי להעיד על ניסיון להרדים את הקוראים ולשכנעם כי מדובר למעשה בתיק סגור.

כתב האנרגיה ואיכות הסביבה של העיתון, עמיר בן-דוד, חתום על טור שאלות-תשובות התופס את רוב הכפולה הפותחת. המסר הבולט ברשימה הוא שהמאבק בין הציבור הישראלי ליזמים הסתיים בשוויון. "כמו בכל משא-ומתן, בהסדר שהושג יש 'נצחונות' ו'הפסדים' לשני הצדדים. בסופו של דבר גם המדינה וגם חברות הגז ויתרו על חלק מעמדותיהן המקוריות ועל חלק ממה שהגדירו קווים אדומים", כותב בן-דוד בתשובה לשאלה "מי ניצח", הנדפסת בשער.

אף שהניסוח הזה אינו שגוי במאת האחוזים, מדובר בניסוח מטעה לעילא. אכן, שני הצדדים הסכימו להתפשר – אך צד אחד, מדינת ישראל, התפשר הרבה-הרבה יותר. לאורך המשא-ומתן עם חברות האנרגיה נסוגה שוב ושוב מדינת ישראל מדרישותיה, באופן המעלה תמיהות מתבקשות סביב ההליך כולו.

ההתפשרות הזאת, שבמרכזה עומדת סוגיית מחירי הגז, זוכה לעמעום קפדני ברשימה המובילה של "ידיעות אחרונות": בן-דוד כותב ש"רק הזמן" יוכל לענות על השאלה (העמומה מראש) אם הגז יעלה "יותר או פחות", ומסביר שאי-אפשר להשוות בין מחירי הגז במדינה אחת למחיריו במדינה אחרת.

בן-דוד נמנע מלהתייחס לשיעורי הרווחיות האסטרונומיים שהקידוחים צפויים להניב למפעיליהם, מכנה את המתנגדים "פעילים חברתיים" אף שיש בהם גם כלכלנים ומומחים בולטים בתחום האנרגיה והקידוחים (כולל ד"ר יוסי לנגוצקי, הגיאולוג שמצא את המאגר הגדול הראשון, שאף קרוי על שם בתו, תמר), וחוזר על טענת היזמים שלפיה המדינה לא השקיעה "משאבים פיזיים וכלכליים רבים כדי לחפש את הגז הטבעי", בניגוד לחברות האנרגיה. טענה שאינה מספקת לקוראים תמונה מלאה של המציאות.

אף שהרשימה ממותגת כ"כל מה שרציתם לדעת" על "פשרת הגז", ב"ידיעות אחרונות" לא מתייחסים לאחת הטענות המרכזיות של מתנגדי המונופול, שלפיה מהלכיה של מדינת ישראל מסייעים בכינונו של מונופול אדיר, שיישאר על כנו לאורך עשורים ארוכים ועלול להביא לפגיעה חמורה בדמוקרטיה (טענה שהעלה בין השאר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, בנייר עמדה שפורסם בשנה שעברה). אם לפשט את הדברים באופן שגם עורכי "ידיעות אחרונות" יוכלו להבינו, בעלי השליטה במונופול הזה עלולים להחזיק ביד אחת את השאלטר, וביד אחרת את איבריהן הרגישים של ממשלות ישראל.

השפעותיו של קונפליקט הגז חורגות מהשדה הכלכלי והצרכני; כפי שיסביר היום נתניהו לעמיתיו לקבינט, מדובר בסוגיה בעלת מאפיינים "מדיניים ובטחוניים". גם מהטעמים שיפרוט ודאי ראש הממשלה בפני השרים, וגם מהטעמים שבהם לעולם לא יודה.

גדול מכדי ליפול

אמיר זיו, בטורו הלא-קבוע ב"מוסף כלכליסט", מניח בפני קוראיו ניתוח פסימי של פולמוס הגז, המתבסס על נסיון העבר. "רק לפני חודשיים געשה הארץ. משרד הבריאות חשף דו"ח על תחלואת סרטן גבוהה במפרץ חיפה, ומהומת אלוהים פרצה", כותב זיו. "בצעד מתוקשר מיהר ראש עיריית חיפה יונה יהב, שתחתיו פורחת התעשייה הפטרוכימית כבר שנים, לשלוח משאיות לחסום את הכניסה למתחם בתי-הזיקוק, והוציא צווים חסרי תוחלת לסגירת בזן ומפעלים נוספים.

"ימים ספורים אחר-כך משרד הבריאות הסתייג מהנתון שפירסם לגבי שיעורי הסרטן בקרב ילדים בחיפה. המשרד אמנם עמד מאחורי יתר הנתונים על התחלואה הגבוהה במפרץ, אבל זה כבר לא שינה דבר. די היה בנסיגה המסוימת כדי שיהב ייאחז בה כמוצא שלל רב, יסיר את צווי הסגירה מעל המפעלים, יחזור לחגוג את האוויר הזך שהם מפזרים במטרופולין שלו ויבטיח ש'חיפה עוד תהיה שווייץ'.

"נראה היה שיותר משיהב שמח על עדכון ממצאי התחלואה, הוא היה מאושר מכך שתיחסך ממנו ההתמודדות מול המפעלים המזהמים. התגובה של יהב אינה ייחודית, היא רק דוגמה טרייה לחוסר ההתלהבות של רשויות השלטון – עירייה, רגולטור או משרד ממשלתי – להתמודד מול חברה או מפעל פרטיים, מרגע שאלה הפכו לגדולים וחשובים מדי.

"חשוב להתבונן במקרה של המפעלים במפרץ, שבסופו של דבר שגרת עבודתם לא הופרה גם אחרי הדו"ח הקשה, משום שקו ישיר מחבר בין היחס לבזן כעת לבין היחס שלו זכתה כיל במאבק מול עובדיה, והיחס שלו יזכה מונופול הגז האימתני הנרקם לנגד עינינו".

כמעט מחצית מהכנסותיה של בזן מתקבלות ממוצרים שהיא מוכרת מחוץ לשוק הישראלי, מציין זיו בהתבסס על דו"חות החברה. "אם תרצו את זה בפופוליזם, 43% מהזיהום שננשם על-ידי אזרחי חיפה בשנה החולפת היו למען השמירה על בריאות תושבי טורקיה", הוא כותב. "כולם יודעים שמשמעות הנתונים היא שמפרץ חיפה הופך למעין חצר אחורית קטנה של אירופה, שמובילה אליו נפט גולמי, מזקקת אותו הרחק מאזרחיה, משאירה כאן את הזיהום ומקבלת חזרה תוצרים נקיים.

"השאלה היא איך זה שכולם יודעים, אבל איש אינו עוצר את הגידול המתמיד בהיקף הייצור של בזן. התשובה היא שבזן גדולה מדי, וחשובה מדי. היא מעסיקה 1,500 עובדים, משלמת ארנונה גדולה, מעבירה הון לחברות ממשלתיות כמו קצא"א או תש"ן, מכניסה כסף זר, הפנסיות שלנו מושקעות בה, ויותר מהכל, היא שולטת במשאב שהמדינה אינה יכולה להתקיים בלעדיו: 61% מצריכת הדלקים של ישראל. בנסיבות האלה יש אמנם שפע של חוקים שחלים על פעילות בזן, אבל אין שום גורם ציבורי שמסוגל באמת לאכוף אותם כדי להצר את צעדיה.

"למען האמת, גם אין גורם שממש רוצה. לא ראש העירייה, ולא הממשלה. וכך בזן, כמו כל גוף עסקי – בוודאי כזה ששייך לאימפריית עופר שלא רואה ממטר – עושה כל שביכולתה ובאין מפריע להגדיל את מכירותיה ואת כושר הייצור שלה, גם כשזה עבר מזמן את הדרוש לשוק המקומי. גם אם המשמעות היא שהיא למעשה מוכרת בעקיפין שירותי זיהום. [...] גם מונופול הגז, כמו כל גוף עסקי, יבקש להגדיל ייצור ולהשיא רווחים. ואם לצורך כך הוא ירצה, למשל, לייצא יותר לחו"ל, אז הוא ייצא יותר.

"המונופול יוצא לדרך כשהוא כבר גדול מדי וחשוב מדי: הוא מכניס כסף זר, הוא משלם תמלוגים, הפנסיות שלנו – איך לא – מושקעות בו, ויותר מכל גורם אחר לפניו הוא ישלוט במשאב שהמדינה אינה יכולה בלעדיו: כל צריכת הגז של ישראל. [...] כך שמה שצפוי לנו בשנים הקרובות, כשתתחוור העוצמה של מונופול הגז, יהיה בעיקר תצוגות ראווה של מאבק נמרץ סטייל יונה יהב, איומי סרק שיסתיימו בנסיגה, והבטחה לא מבוססת שלמרות הכל נהפוך לשווייץ של המזרח התיכון. למען האמת, זה קורה כבר עכשיו".

הערה על "מעריב"

אלי עזור (צילום: מרים אלסטר)

אלי עזור (צילום: מרים אלסטר)

ב"מעריב" מתפרסם הבוקר הסיקור הדל ביותר של הדיונים על משק האנרגיה: ידיעה קצרת יריעה ונטולת אלמנטים פרשניים בתחתית עמ' 14, שפורסמה אתמול ב"גלובס".

הסיקור הכלכלי הדליל של "מעריב" הוא ירושה מימי המו"ל הקודם עתירי הקיצוצים, שבהם נסגר המוסף הכלכלי ופוטרו רוב עובדיו. חרף החור הפעור מאז בלב המערכת העיתונאית של "מעריב", גם למעלה משנה לאחר כניסתו של המו"ל הנוכחי, אלי עזור, לא שוקם האגף הכלכלי של כלי התקשורת, השואף עדיין למעמד מרכזי בחברה הישראלית. העדרו של דסק כלכלי עצמאי, כמו גם יומרות לעסוק בנושאים כלכליים, מחזקים את תדמיתו של "מעריב" החדש כחצי-עיתון, שאפילו אינו מנסה לעסוק בכל מנעד ההתרחשויות המשפיעות על החברה הישראלית ומניעות אותה.

עוד כותרת ראשית

"בנק ישראל מזהיר: המשכנתאות והאשראי הצרכני – סיכון למערכת הבנקאית", מודיעה הכותרת הראשית של "גלובס". בתוככי הידיעה, המבוססת על דו"ח שפירסם המפקח על הבנקים דודו זקן, מציינת הכתבת עירית אבישר כי מגמת העלייה במספר החשבונות המוגבלים נמשכת, וכך גם העלייה במספר הלקוחות שחשבונותיהם הוגבלו. לפי נתוני בנק ישראל, ב-2014 נרשמו בישראל 561 אלף חשבונות מוגבלים ו-308 אלף לקוחות מוגבלים.

באים-לבנקאים

בהמשך גליון "גלובס" מאמש מדווח חן מענית בהרחבה על טענותיו של מנהיג קבוצת באים-לבנקאים, עו"ד ברק כהן, בדיון שנערך שלשום בבית-משפט השלום בתל-אביב, שבו ביקש מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן להוציא צו הרחקה שימנע ממנו ומעמיתיו להתקרב אליו.

"ציון קינן אינו יכול להבליג עוד, הגיעה העת לשים קץ למסכת ההצקות וההטרדות ולהשיב לו ולבני משפחתו את שלוות חייהם", מצטט מענית מתוך בקשתו של קינן, המגיעה אחרי בקשה דומה שהגישה מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח. ב"דה-מרקר" מדווחת על הדיון יסמין גואטה; ב"כלכליסט" הדיווח בנושא אינו זוכה להתפרסם בדפוס.

מנכ"ל בנק הפועלים, ציון קינן, שלשום בדרכו לדיון בבית-משפט השלום בתל-אביב (צילום: פלאש 90)

מנכ"ל בנק הפועלים, ציון קינן, שלשום בדרכו לדיון בבית-משפט השלום בתל-אביב (צילום: פלאש 90)

"כהן טען כי הוא מעולם לא היה מעורב באלימות", כותב מענית בחלק אחר של הידיעה ב"גלובס", ומצטט מדבריו של הפעיל החברתי: "אני עומד כאן אחד, ויחד איתי עומדים 8 מיליון יושבי הארץ. [...] אני רואה בקונפליקט הזה מאבק בין שני חלקים בחברה, ואני מתכוון להמשיך את המאבק הזה כמו שהוא, ואם לא – אחרים ימשיכו".

בפסקת הסיום של הידיעה מציין מענית כי "הקבוצה מוחה על ההתנהלות הנטענת של הבנקים בישראל כלפי הצרכנים, במיוחד במקרים של גביית חובות מחייבים קטנים באמצעות הליכי הוצאה-לפועל. זאת, לטענת הקבוצה, בניגוד לאנשי עסקים בכירים ובעלי הון החייבים לבנקים לעתים מיליונים או אפילו מיליארדים, וזוכים להתמקח עם הבנק על החזר החוב בתנאים נוחים".

כתב "גלובס" אינו מזכיר כי בעל השליטה בעיתון שבו מתפרסמים הדברים, אליעזר פישמן, הוא אחד מאותם "אנשי עסקים בכירים ובעלי הון" החייבים מיליארדים לבנקים ומנהלים כעת מגעים סביב הליכי החזרת הכסף. לא בטוח שיש בכך צורך. גם ללא האזכור הזה, למערכת "גלובס" מגיעים שבחים על ההרחבה בנוגע לטענותיהם העקרוניות של המוחים – החלטה שאינה ברורה מאליה, כפי שהדגים באתר זה איתי זיו, על אחת כמה וכמה לנוכח מצבו הרגיש של הבעלים.

שתדעו

ב"ידיעות אחרונות", עיתון שכתביו מגויסים זה כמה שנים לסיקור חיובי של מפעלות בנק הפועלים, המשלם עבור שירות זה, לא מדווחים גם הבוקר על צו ההרחקה שביקש קינן, לא כל שכן על קריאות הגנאי שבהן התקבל כשהגיע לבית-המשפט. במקום זה מתפרסם במדור הרכילות העסקית האנונימי של העיתון הדבר הבא: "ציון קינן הוא גם מנכ"ל בנק הפועלים וגם – כך מספרים לנו מקורבים – בן מסור ששולח לאמו סלסילת פירות בכל יום שישי בקביעות. שתדעו".

עושים לביתם

גם השנה נמשך שיתוף הפעולה בין עיריית תל-אביב ל"ידיעות אחרונות" סביב אירועי "לילה לבן". ליל האירועים העירוני כובש הבוקר את רוב התוכן המערכתי של "24 שעות" וחלק ניכר מעמודי המודעות; ליתר ביטחון מצורפת לעיתון גם חוברת אירועים קטנטנה הנושאת את הלוגו "טיים אאוט" בראשה, ואת זה של "ידיעות אחרונות", בקטן, בתחתיתה. לצדו נדפס סמליל משרד התיירות הישראלי.

שערי גליונות "לילה לבן" של "24 שעות", 2013–2015. בכותרת מ-2013 נעשה השנה שימוש חוזר

שערי גליונות "לילה לבן" של "24 שעות", 2013–2015. בכותרת מ-2013 נעשה השנה שימוש חוזר

בניגוד לשנים קודמות, בתחתית הכפולה הפותחת של המוסף מבית "ידיעות אחרונות" נכתב כי "המוסף הופק בשיתוף עיריית תל-אביב–יפו" ("עורכת המוסף: תהל בלומנפלד", נכתב בצד הגילוי הנאות החלקי). השנה נערך האירוע הלילי גם בשיתוף האיחוד-האירופי. מי שמוצא פסול במעורבות של מדינות אירופה במימונם של גופים ישראליים עשוי למצוא פסול גם במה שנראה כמו מעורבות אירופית באירוע שנתח מתקציבו הועבר לעיתון ישראלי שעורכיו עמלים על מיתוגו כמוצר פטריוטי.

ענייני תקשורת

ספורט ותקשורת. טל וולק מדווח ב"גלובס" כי איגוד הכדורסל יפסיק לשלם לאתר one מקבוצת "ידיעות אחרונות" עבור הפעלת הפלטפורמה האינטרנטית שלו, ויקים אתר עצמאי. "יש לציין כי אתר one הוא אתר הבית של לא מעט איגודי ספורט בישראל, ובהם בין היתר הוועד האולימפי בישראל, איגוד השחייה, איגוד הטניס, התאחדות בתי-הספר והתאחדות הקליעה", מציין וולק.

תעמולה (1). לי-אור אברבך מ"גלובס" ואופיר דור מ"כלכליסט" מדווחים על החלטת מועצת הכבלים והלוויין לקנוס בכ-101 אלף שקל את ערוץ 20 בגין שידור הפגנת הימין הגדולה יומיים לפני הבחירות האחרונות לכנסת – אירוע תעמולה שבו נאמו, בין היתר, מנהיגי הליכוד והבית-היהודי.

תעמולה (2). "דאע"ש מגביר את אכזריות פרסומיו כדי להדק את שליטתו הנחלשת", גורסת כותרת המתפרסמת במדור החוץ של "הארץ", מעל ידיעה מאת בן הובארד מה"ניו-יורק טיימס".

"בחדרי חרדים". ב"הארץ" וב"ישראל היום" מדווחים על כתב האישום שהוגש נגד הבעלים והמנהלים לשעבר של אתר האינטרנט "בחדרי חרדים". "גיא כהן, שכיהן כמנכ"ל האתר, סגנו אורי צור ושלוש חברות שהיו בבעלותו של כהן מואשמים כי סחטו רבנים בכירים ואנשי עסקים בקהילה החרדית", כותב ב"הארץ" יאיר אטינגר. "הם אילצו אותם לקנות בסכומי כסף גדולים שטחי פרסום תמורת הסרה של תכנים מכפישים נגדם, חלקם תכנים בעלי אופי עיתונאי כביכול, שנוצלו לצורכי סחיטה".