העמיתים לעבודה בהחלט פירגנו. הרמטכ"ל גבי אשכנזי אפילו עלה לשידור בקול-ישראל כדי לברך. אבל לא כולם קיבלו בהתלהבות את ההודעה על זכייתה של כרמלה מנשה בפרס א.מ.ת לעיתונאות. יש מי שזוכרים לה, ולא לחסד, את תמיכתה הפעילה, לצד שלי יחימוביץ', בארגון ארבע-אמהות למען היציאה מלבנון ופעילות "תבוסתנית" אחרת. ארגון אלמגור לנפגעי טרור אפילו קרא לראש הממשלה לבטל את הענקת הפרס, בטענה ששירתה בשידוריה "את הלחצים של גורמי הטרור על ישראל". עד כדי כך.
אם נעזוב לרגע את נקודת המבט הפוליטית, וגם את הדיון, שלא יוכרע כאן, בדבר מקומה של האג'נדה בסיקור החדשותי, הבחירה בכתבת הצבאית של קול-ישראל ככלת הפרס היא נכונה וראויה. פעילותה תואמת את מטרת הפרס: להביע הערכה לאישים שגילו הצטיינות והישגים אקדמיים או מקצועיים בעלי השפעה מרחיקת לכת ותרומה מיוחדת לחברה הישראלית.
כי כרמלה מנשה איננה רק הסבתא הפולנייה של חיילי צה"ל, שדואגת לילד במדים שהנעליים לוחצות לו בגלל פשלה של הג'ינג'י מהאפסנאות. היא לא רק האשה ששר הביטחון אהוד ברק הציע לה להתגייס לתפקיד נציבת הקבילות של צה"ל, שאותו היא ממלאה באופן בלתי פורמלי כבר יותר מעשרים שנה. היא הרבה יותר מכך: מנשה היא המייצגת הבולטת של שניים מהשינויים המהותים שחלו בעשורים האחרונים בסיקור הבטחוני בישראל, שינויים שהיא עצמה תרמה רבות לעיצובם.
זה כן לטלפון
השינוי החשוב האחד הוא המעבר לשימוש נרחב במידע שמגיע ממקורות בלתי רשמיים – בני משפחות חיילים, חיילים פשוטים שפשטו את מדיהם והתארגנויות וולונטריות של אזרחים שיש להם מה לומר, בדעה אך גם במידע, על הנעשה במערכת הביטחון.
בכך הגיע לסיומו העידן של הסתמכות-היתר, הכמעט בלעדית, של הכתבים הצבאיים על מקורות מידע רשמיים, בעיקר הקצונה הבכירה של צה"ל. כך נהגו כתבים צבאיים מאז הקמת המדינה: ככל שמספר הפלאפלים על כתפיו של לובש מדים היה רב יותר, כך הוא נחשב למקור אמין, מכובד ורציני יותר. זו לא היתה רק תוצאה של חוסר ברירה, אלא גם ביטוי למעמד המיוחד של צה"ל בציבור הרחב ובקרב אנשי התקשורת.
גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, נקודת השבר ביחסי העיתונות וצה"ל, נמשכה ההסתמכות על מקורות רשמיים. הטראומה של 1973 הביאה לכך שכתבים לא היססו להציג מידע ביקורתי על הנעשה בצבא, אך זה בא בדרך כלל מתוככי המערכת הצבאית. קצינים מתוסכלים שחשו שאין מאזינים להם בצבא, או שביקשו לסגור חשבון עם יריבים או מתחרים על קידום, דיברו, והמידע טיפטף לציבור. אבל עדיין נשמרה בדרך כלל הערכה שבעניינים כאלה הדודה מחדרה אינה מקור. רק לובשי מדים בכירים, בקבע או במילואים, יודעים ומבינים.
כרמלה מנשה (צילום: דוברות קול-ישראל)
שני העשורים האחרונים מתאפיינים בנכונות גוברת להאזין גם למקורות בלתי רשמיים. כרמלה מנשה לא המציאה את השינוי, אך ידעה לנצל את הסביבה שהשתנתה, את הלך הרוחות בציבור וגם את חידושי הטכנולוגיה, שכמו תמיד משפיעים על תוכני התקשורת. אלה השנים של תסכול גובר של חיילים ובני משפחותיהם: הישיבה בלבנון, המחלוקת על הנוכחות בשטחים, האינתיפאדות. ימים שבהם קשה להפריד בין ביטחון לפוליטיקה. שעות של תסכול גובר שיוצר צורך ורצון להתבטא, לשנות ולהשפיע באמצעות התקשורת. לא רק מפקדים, גם חפ"שים, חיילים פשוטים, מבקשים להתבטא.
והיתה גם הטכנולוגיה החדשה, בעיקר הטלפונים הסלולריים. חלפו הימים שבהם להורים לא היה כמעט מושג מה עושים הילדים בצבא. פעם חייל בגולני היה נפרד בחיבוק מאבא ואמא ביום ראשון בבוקר, ומתנתק לשבועיים-שלושה. לכל היותר יכול היה לכתוב גלויה מהמוצב או לעמוד שעה בתור בטלפון הציבורי כדי לצעוק שהכל בסדר. גם כשהמפקד העניש אותו שלא בצדק, תקע לו שמירות או סתם עיצבן, עד הפגישה עם ההורים הכל כבר נשכח.
אלא שבשנת 1986 הפציע הפלאפון, המותג והעידן. אחר-כך באו סלקום (1994) ואורנג' (1998): מעכשיו האמא או החברה כבר יודעות שהלחם היה יבש בארוחת הערב, מתי יוצאים לסיור ומה מספרים על הפשלה בפלוגה השנייה. הטלפון הסלולרי חיבר וניתק. חיבר את החיילים אונליין עם הבית, ואת ההורים – לפעמים בצדק, לפעמים לא כל-כך – לסלולרי של כרמלה. וניתק את שליטתו המוחלטת של הצבא במידע על מה שמתרחש ביחידות ובבסיסים. ואחר-כך באו גם אתרי האינטרנט, הבלוגים, פייסבוק, טוויטר. וזוהי רק ההתחלה.
כרמלה מנשה לא היתה היחידה שזכתה במידע מתוככי הצבא באמצעות המקורות הלא-רשמיים הללו, אבל היא מיתגה את עצמה עם הזמן כערוץ הפופולרי ביותר למידע, בעיקר על מצוקות אישיות (ועל כך בהמשך). הסלולרי של כרמלה הפך לפריט חובה בספר הטלפונים של הורים, על קירות בבסיסי צה"ל ובאתרי אינטרנט.
לא רק מידע על קשיי שירות זרם בערוצים החדשים. ההורים, וגורמים חוץ-צה"ליים אחרים, הפכו למקור על תאונות אימונים ותאונות מבצעיות, נושאים שהצבא העדיף במשך שנים להחניק מתחת לשמיכת הצנזורה.
ישראל אינה המדינה הראשונה ששינוי כזה חל במפת המקורות שלה: גם באמריקה טילטלה מלחמה שנויה במחלוקת את הכללים הישנים, שעל-פיהם כמעט רק גנרלים עטורי מדליות, או קומץ סנטורים וחברי קונגרס, מדברים על הצבא ועל קרבות. העיתונות, שמיעטה להקשיב לארגונים שהטילו ספק בצדקת המלחמה בווייטנם, או בסיכוי לנצח בה, החלה להעניק גם להם במה ולקבל מהם מידע.
זה קרה, אגב, גם בתחומים אחרים, כדוגמת איכות הסביבה. הקול הממסדי לא נעלם, אך הוא נאלץ להתמודד בזירה התקשורתית עם החברה האזרחית, עם עמותות שמשמיעות צלילים אחרים. רק לאחרונה, בעקבות דליפת הנפט הענקית במפרץ מקסיקו, נדרשו חברת BP ומשמר החופים להתייצב מדי יום מול המידע שנחשף הודות לעמותות וגופים שבעבר איש לא התייחס אליהם ברצינות.
זכויות האזרח במדים
התהליך המהותי השני שבו היתה כרמלה מנשה שחקנית מרכזית הוא השינוי בנושאי הסיקור הצבאיים. הכתיבה הקלאסית על ביטחון בישראל התמקדה בעבר בעיקר במלחמות ובתקריות, באיומים שמעבר לגבול, באימונים, בכלי נשק, במינוי קצינים בכירים. אם היה גם היבט אזרחי הוא נגע לתחום שטופח בעיקר על-ידי דוד בן-גוריון: היותו של הצבא כור ההיתוך האולטימטיבי של ישראל ובית-הספר החשוב ביותר להקניית יידע, ערכים ובעיקר אהבת מולדת לעולים החדשים.
תחום זה סיפק בעיקר סיפורים אישיים חיוביים, סייע לטיפוח תדמיתו של הצבא, אבל צה"ל הקפיד להסתיר עד כמה שניתן את התקלות, את ההזנחות ואת התוצאות הטרגיות לעתים של כשלים ארגוניים ופיקודיים.
בעידן החדש גילה לפתע הציבור, בסיועה של כרמלה מנשה, שהארגון הגדול ביותר במדינה, הגוף הפולשני ביותר לחירותם של אזרחים מרגע גיוסם, לא תמיד מטפל בבני-אדם ביעילות הנדרשת ובתשומת הלב הראויה. הפיכתה של כרמלה מנשה לנציבת קבילות החיילים הבלתי רשמית של הצבא העלתה על סדר היום הציבורי את מצוקתם האישית של חיילים שלא מצאו אוזן קשבת אצל מפקדיהם, שנפלו קורבן להטרדות מיניות – תופעה שבחשיפתה היא מילאה תפקיד מרכזי – או שסתם הלכו לאיבוד בסבך הביורוקרטיה הצבאית.
הכל קרה בימים שבהם ממילא גברה המודעות לזכויותיו של אזרח גם כשהוא במדים. ימים שבהם מותר אפילו לפנות לבג"ץ כדי לכפות על חיל האוויר לקבל גם בנות למבדקי טיס, כפי שעשתה אליס מילר בשנת 1994.
לאנשי צבא שהתחנכו בדורות הקודמים קשה להתמודד עם המציאות החדשה, שבה תנאי השירות של חיילים הם נושא לגיטימי לסיקור בטחוני, במקביל להפעלת לחץ של הורים על מפקדים. ב-2007, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, קרא רון בן-ישי לחברה הישראלית לחדול מן ההתערבות היתרה של אזרחים בניהול חיי היומיום של הצבא. "אסור שצה"ל יחוש מחויב להיענות לכל שאיפותיהם של בני ה-18 להגשמה עצמית, ולדאגה החונקת לעתים של הוריהם", כתב בן-ישי. "צריך להבין שצה"ל הוא גוף לוחם שאמור לספק ביטחון, ולכן גם מקיים משטר ומשמעת ייחודיים ונוקשים שמאפשרים לו לתפקד בשדה הקרב. לא, אין זה ארגון בעל יעדים וסטנדרטים חברתיים".
אלא שגם צה"ל עצמו גילה, גם אם בחוסר רצון, כי העין הבוחנת שמפנה העיתונות בסיוע מקורות בלתי רשמיים לבעיות האישיות והחברתיות תורמת לצבא. בעידן שבו לא כל המתגייסים המגיעים לבקו"ם הם מורעלי סיירות עם מוטיביציה לוהטת, הקפדה על תנאי שירות נאותים מגבירה את הנכונות לשרת.
זו אינה מליצה: שני השינויים שעליהם חתומה כרמלה מנשה בסיקור הבטחוני הם בהחלט תרומה חשובה לחברה הישראלית, כלשון פרס א.מ.ת. הם מעניקים משמעות חדשה לפיקוח האזרחי, הציבורי, על מערכת הביטחון. הם פורצים את תחומי השטח הצבאי הסגור שבהם הקיפה עצמה המערכת בשם "בטחון המדינה" הרבה מעבר לגדרות הסודיות הנדרשות, והם מבטיחים ביקורת חיונית על הגוף הנוגס נתח ענק מתקציב המדינה, האחראי על חייהם ורווחתם של מאות אלפי לובשי מדים, והמופקד על בטחונם של כל תושבי המדינה.