מלחמת תרבות

"אם מסתכלים על סדר היום הציבורי בישראל בשבועות האחרונים, אי-אפשר שלא להרגיש שמשהו מוזר קורה פה. כאילו יד מכוונת רוצה לשדר לנו כל הזמן שהמדינה על סף אנרכיה, שהכול מתמוטט והכל שחור", כותב ידידיה מאיר בטורו הקבוע בפתח "אתנחתא", מוסף השבועון החינמי המזוהה עם הציבור החרדל"י-מתנחלי "בשבע", רגע אחרי שהוא מצהיר שאינו חובב קונספירציות. לדבריו, המוגשים תחת הכותרת "תרבות העדר", העיסוק התקשורתי בתחבורה ציבורית בשבת, ב"מחאת האתיופים", בנישואים אזרחיים וב"מבנה המשפחה והדרך להקים משפחה" ו"עכשיו אנחנו עם האמנים שמוחים על הצנזורה החשוכה ועל זכותם להתבטא", הוא, אולי, ביטוי של אינטרס סמוי "של מישהו" להתסיס את האווירה הציבורית ולגרום "תחושה שהכל קורס".

מובן שלא צריך להיות לא-חובב קונספירציות כדי לדעת למה פרצה כאן פתאום מלחמת תרבות. התפר הזה גס אפילו יותר מהמקובל אצל מאיר, שכחובב אקטואליה שמע בוודאי על התבטאויותיה של שרת התרבות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ועל התגובות הנסערות שאלו הולידו וחוזר חלילה ("עודד קוטלר לא פתח מלחמת תרבות, הוא רק הצית עוד סבב לחימה", כותבת סיון רהב-מאיר, זוגתו של ידידיה, בטור שלה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות").

בהקשר הזה מציין עיתונאי גלי-צה"ל אסף ליברמן פרט מעניין בטורו שב"מקור ראשון": "ההתבטאות החריגה של השבוע שייכת לנפתלי בנט. בבוקר שאחרי 'נאום הבהמות' המפורסם של עודד קוטלר, הוא עלה לשידור בגל"צ והתבקש להגיב [...] בראשי כבר דימיינתי את הפוליטיקאי המיומן הזה מנצל עד תום את ההרמה להנחתה שסידר לו קוטלר [...] הרדיו יקבל את הכותרת למהדורת החדשות, ובנט יזכה לנקודות בקרב בוחריו. עוד יום במשרד. אלא שאז השמיע השר את האמירה החריגה הבאה: 'שמע, הגיע הזמן להרגיע. אנחנו יכולים להמשיך עוד חודשיים במריבות האלה, אבל אנחנו עם אחד. אני מציע שכולם ירגיעו את הטונים'. כמעט עשיתי תאונה".

האמת היא שמלחמת התרבות נולדה מהים ומעולם לא שככה, אלא רק לפרקים הושתקה והודחקה, והיא בהחלט לא תחומה בגבול אחד ויחיד. הנה למשל ב"בשבע", חינמון המתיישבים, שתי כותרות על השער: האחת, "מלחמת תרבות", מניפה בעוז את דגל ה"רגביזם" ("כנס של אמנים בעלי אוריינטציה ציונית", "לא רוצה תרבות ניו-יורקית ולא רוצה תרבות של בושהאר", "תומכי טרור בלי בושה", "יש מחיר לחופש הביטוי"), בעוד שהכותרת האחרת, "בלי גאווה יהודית", סוטרת לרגב בשל השתתפותה במצעד הגאווה ("מעניקה רוח גבית לאויב הערבי במאבק על קיומה של המדינה").

עורכי כפולת העמודים הפותחת של "בשבע" מתמצתים תפיסת עולם

עורכי כפולת העמודים הפותחת של "בשבע" מתמצתים תפיסת עולם

"למרות המחאות מימין ומשמאל על דבריו, הנחת היסוד הרווחת גם בין המוחים אומרת שתרבות היא הדבר הזה שמיוצר ברוטשילד בואכה דיזנגוף", כותבת מנגד אורלי גולדקלנג בפתח "דיוקן", מוסף השבועון שבבעלות שלדון אדלסון המזוהה עם הציבור הדתי-לאומי "מקור ראשון". אם העם יחליט על תקצוב התרבות, כותבת גולדקלנג, "תקציב התיאטרון הלאומי צריך לעבור במלואו לסינמה-סיטי, ותקציב מוזיאון ישראל יוזרם לערוצי הטלוויזיה המסחריים. [...] אלא שתרחיש כזה אסור לו להתקיים. מדינת ישראל צריכה לעודד תרבות לסוגיה, ולא רק את שעשועי ההמונים. אוי לנו אם אכן ייעלמו מהנוף הרוחני שלנו יצירות התרבות העכשווית. אוי לנו לא פחות אם אלה ימשיכו לשמר תרבות צרה ודלת משתתפים". הטור מוקדש לאוצרות התרבות היהודית ("צרכני הספרות התורנית והמסורתית, האוחזים ביד אחת בשירת תהילים ובשנייה בפלפולי גמרא עמוקים").

ההשוואה העומדת בבסיס הטור של גולדקלנג חוטאת בדמגוגיה. התמיכה הציבורית ב"צרכני הספרות התורנית והמסורתית" גדולה לא פחות, וכנראה הרבה יותר, מזו שבתיאטראות ובאולמות הקונצרטים, גם אם מקורה לא בתקציב משרד התרבות (וגם בתקציב הזה התמונה אינה חד-ממדית. למשל: בדו"ח המעודכן האחרון של מינהל התרבות מציינים הצגה של התיאטרון היהודי אספקלריא כהצגה הנתמכת המצליחה של אותה שנה בקטיגוריית "תיאטרונים קטנים"). לא בטוח גם שההערכה הביקורתית של גולדקלנג את טעמו התרבותי של עם ישראל היא הערכה מדויקת. לפי אותו דו"ח של מינהל התרבות (2013), התיאטרונים הנתמכים הכניסו 291 מיליון שקל – יותר מהתמיכה הציבורית בהם, וביקרו בהם 5,168,919 ביקורים בתשלום. ובמלים: יותר מחמישה מיליון. בקונצרטים של גופים נתמכים ביקרו למעלה מ-1.5 מיליון איש באותה שנה.

גם הגיוון התרבותי, אליבא דמינהל התרבות, אינו מתאים לתמונה המונוליטית שמציירת גולדקלנג: "בשנה זו, כמו באלו שקדמו לה, ניכרת מגמה ברורה של התרחבות וגדילה", נכתב בדו"ח. "לא זו בלבד שנוספו מספר גופים הפקתיים מסוגים שונים, אלא שנראה שהגופים הקיימים האיצו את קצב עבודתם ובשנה זו הפיקו יותר מופעים מאשר בעבר. פירוש הדבר שמדי ערב מאות יוצרים יוצאים אלי במות כדי למכור את מרכולתם האמנותית לאלפים רבים של בני-אדם בכל רחבי הארץ. במקביל לנתון המספרי, מורגש גם המשך ההתפצלות של התיאטרון הישראלי למגוון רחב של צורות מבחינה סגנונית". אגב, ההצגות המצליחות ביותר לאותה שנה היו "קזבלן", "כולם היו בני" ו"סטפמניו" (מחזה על-פי סיפור של שלום-עליכם).

להורדת הקובץ (PDF, 10.76MB)

"בסוף, אחרי הכעס והעלבון של העם ואחרי הדמעות וההסברים של האמנים, נותרנו עם קצה של תחילת שיח", כותבת מירי שלם במדור הדעות של "מקור ראשון". "למרות שהשיח הזה התחיל בצורה עקומה, הוא בהחלט הוציא את קוטלר, וקסמן וגרבוז ממחוזות ההגמוניה והמיינסטרים לפריפריה ולמקומות שבהם מצוי העם. הוא נתן לעדר ה'בהמות' השקופות פנים, שמות וזהויות". קוטלר, היא כותבת, "עלה לבמה וידע שיחולל סערה, אבל הוא לא ידע שבסערה הרוח מעיפה את המלים לכל מיני מחוזות – גם למחוזות לא צפויים. ייתכן שדבריו גרמו לנו להבין שאחרי הכל, כולנו שייכים לאותו עדר", היא חותמת.

אבל נראה שהמציאות מוכיחה דווקא אחרת. תוצאה מרתקת וצפויה אחרת של מלחמת התרבות מדווחת בין השאר ב"מקור ראשון": "אנשי התיאטרון מתכוונים להקים ועד עממי להגנה על התרבות הפלשתינית בעקבות ההחלטה להקפיא את כספי התמיכה במוסד". זהו בדיוק אותו סנטימנט שעומד מאחורי הגיליון המיוחד של המוסף "יומן" של "מקור ראשון", המוגש היום לקוראים תחת הכותרת "השמאלנים" ("חשבון הנפש, הזעם, אסיפות החירום וההתבטאויות השנויות במחלוקת. מה עובר על מגזר השמאל בישראל?"). הגמוניה מדירה פשוט יוצרת את התנאים להחלפתה.

את הכלל הזה חווה על בשרו "ידיעות אחרונות", שפרשנו הבכיר מעניק היום הזדמנות להיזכר בסיבות החיוביות לכך שנחשב פעם ל"בכיר עיתונאי ישראל". נחום ברנע מתנער מהזחיחות המפא"יניקית ומגיש ראיון ממוקד ומחכים עם רגב עצמה. שרת התרבות והספורט כושלת ברשת השאלות שברנע טווה סביבה וחושפת בעצמה את דמותה ללא כחל וסרק – פוליטיקאית כוחנית הבזה לחוק ולמינהל התקין ומעוניינת להכתיב את עמדותיה ולהשליט אותן בכוח על הציבור, תוך שהיא משתמשת בפסאדות ליברליות והערצה עממית כמגן מפני ביקורת, ומי שהיתה משתלבת בהצלחה כקומיסר תרבות במנגנון השמאל הממשלתי של תחילת המדינה. בצדק מדגיש ברנע משפט אחד המתמצת הכל: "אני אעשה סדר. לא יהיה פרטנר טוב ממני כל עוד לא יכניסו את הכיבוש והפוליטיקה".

בהמשך המוסף מקדיש בן-דרור ימיני את טורו לאותה סוגיה. "יותר מתיאטרון, אלמידאן הוא מוסד פוליטי", הוא כותב. "המקום הפך למפלגה", הוא מוסיף בהמשך, "שפועלת לקידום האג'נדה של עזמי בשארה. צריך רק להזכיר שרוב תקציב המוסד מגיע מהמדינה [...] הבעיה עם אלמידאן היא הרבה יותר חמורה משאלת התקצוב. האג'נדה הלוחמנית של המוסד הזה היא הטרגדיה של ערביי ישראל. הדרישה לשוויון מוצדקת. האפליה עדיין קיימת. אבל כאשר פרצופה של ההנהגה הערבית, הפוליטית והאינטלקטואלית, הוא אלמידאן – אז כולנו בבעיה. יהודים וערבים. משום שמה שעושה המוסד הזה הוא ההפך מדו-קיום או שותפות. זו בעיקר התגרות".

"בעיקר התגרות" הוא תיאור מצוין ואקטואלי. "מירי רגב לא עוצרת: 'האמנים טרחנים, צבועים, כפויי טובה'", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "רגב: 'לא בא לי לעבוד בשביל כפויי טובה'", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "רגב: האמנים – חבורת כפויי טובה", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "מתקפה חריפה של שרת התרבות על אמני ישראל. 'לא בא לי לעבוד בשביל צבועים וטרחנים כמוהם'", נכתב בכותרת המשנה. מתחת לכותרת, כותרת אחרת: "אני יהודי גאה". "בטקס מרגש שהנחה ג'יי לנו בתיאטרון ירושלים, קיבל אמש השחקן מייקל דאגלס מידי רה"מ את 'פרס בראשית' על פועלו למען העם היהודי". הנה, יש גם אמנים טובים.

אמש בתיאטרון ירושלים (צילום: מארק ישראל סלם)

אמש בתיאטרון ירושלים (צילום: מארק ישראל סלם)

על הגדר

אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס" והאיש המעצב את דמותו, מקדיש חלק מטורו השבועי, הפותח את גליון שישי, לוויכוח סביב מונופול הגז. "גלובס", מסיבותיו שלו, מקדם את עמדותיו של המונופול (שאותן אימצו גם ראש הממשלה וחלק גדול מהממשלה והפקידות, יחד עם "ידיעות אחרונות"), והיום ממשיך ציפורי להתעמת עם גיא רולניק מ"דה-מרקר", כלי התקשורת היחיד שאימץ עמדה לעומתית למונופול הגז. כרגיל, ציפורי עושה זאת בלי להזכיר את "דה-מרקר" או את רולניק. שלא כרגיל, הוא נמנע כמעט לגמרי מהקנטות ומסתפק בנתונים.

"מה שמאפיין את נתניהו, את חברות הגז ולצערנו גם את משרד האוצר שחבר אליהן הוא שהם נמנעים משימוש במספרים ובנתונים ומשתמשים רק בשפה פוליטית. לכן אולי זה הרגע לכולנו להשאיר את הסיסמאות של הח"כים מהשמאל ושל הארגונים החברתיים על 'הגז הוא שלנו' ולהביט רק במספרים. בלי פופוליזם. העובדות. מתימטיקה של אנשי עסקים", כתב בשבוע שעבר רולניק, וטען בהמשך כי התשואה של חברות הגז השותפות במונופול היא אדירה, וכי החברות או הממשלה לא סתרו טענה זו. המשפט הרלבנטי מהטור שלו הוא זה: "שיעור התשואה הפנימי של תמר הוא כ-23% (אחרי תשלום כל המסים והעמסת כל ההוצאות האפשריות) – וזאת בהשוואה לתשואה של 8% עד 12% המקובלת בענף הגז ברחבי העולם".

"קוראים רבים ביקשו מאיתנו להעריך אם הרווח של חברות הגז והתשואה שהן גוזרות מפרויקט מאגר הגז הטבעי תמר הם גבוהים באופן חריג או מקובלים בתעשיית הנפט והגז", כותב היום בתגובה ציפורי. "ובכן, כל מי שקובע מסמרות בעניין באופן חד-משמעי וגורף, וקובע כי תשואת המאגר כפולה מהמקובל בעולם, הוא יומרני במקרה הטוב או מאחז-עיניים במקרה הרע. לכן נציג כאן שורה של עובדות ונפתח את העניין לדיון עם הקוראים, משום שהתשובה אינה יכולה להסתכם ב'כן' או 'לא' החלטיים". אחרי ההקדמה המהוססת הזו מאשש ציפורי את קביעתו של רולניק (שממילא נסמכת על ניתוח מומחה ששכרה רשות החשמל) ביחס לגובה התשואה. ציפורי רק טוען ש"כל חברת חיפושי נפט וגז מצפה לקבל תשואה פנימית של 20% על ההשקעה, פלוס-מינוס" ו"פרויקט תמר הוא לכל הדעות פרויקט נהדר, עם תשואה יפה מאוד, הנמצאת בחלקה העליון של הסקאלה המקובלת בתעשייה. האם זו תשואה כפולה ומכופלת מכפי שנהוג? זו כבר הגזמה".

יצחק תשובה בישיבת ועדת הכלכלה, 5.10.10 (צילום: ליאור מזרחי)

יצחק תשובה בישיבת ועדת הכלכלה, 5.10.10 (צילום: ליאור מזרחי)

בסופו של יום, כמו שאומרים באמריקה, נותרנו עם מחלוקת נקודתית ביחס לתשואה המקובלת בתעשיית הגז. זו מחלוקת שאפשר לפתור בקלות יחסית ונצפה לקרוא בשבוע הבא אצל רולניק או אצל ציפורי את ממצאי הבדיקה. מובן שכל זה לא באמת חשוב. העובדה שהדיון מועתק לשאלה מהסוג הזה היא מניפולציה – גם אם היא אינה מכוונת. העובדה היחידה שאי-אפשר לסתור, משום שהיא כבר הודגמה במציאות, היא ביחס לכוחו של מונופול הגז – על-ידי איום פשוט בהורדת השאלטר כופף המונופול שוב ושוב את המערכת השלטונית ואת נבחרי הציבור של מדינת ישראל. הנתון היחיד שלא צריך לערוך תחקירים ובדיקות בשבילו הוא העוצמה האדירה המתרכזת בידיהן של החברות השולטות בשדות הגז ולכן ממילא מחזיקות את השאלטר של המדינה. לא בצורה מטפורית כמו ההסתדרות, היצואנים או המונופולים האחרים, אלא כפשוטו ממש.

אתמול הזכרתי כאן את המלה "שחיתות" ביחס לכתיבה על מונופול הגז. זו היתה טעות טקטית. הנזק שנגרם למדינת ישראל ולאזרחיה כתוצאה מהכניעה לנובל-אנרג'י, דלק, ישראמקו ורציו הוא מוחשי בין אם שחיתות עיתונאית אכן מכתיבה חלק מהסיקור בנושא ובין אם לאו. אפשר להניח באופן הגיוני שכמות הכסף האדירה בידיהם של יצחק תשובה וחבריו והנכונות שהוכיחו להילחם ברגולציה באופן אגרסיבי מביאות גם לנסיונות פסולים להשפעה על התקשורת. אבל גם בבימות עיתונאיות שהוכיחו שהן חסינות באופן חלקי או מלא לסוג כזה של פיתוי והשפעה, סיקור מונופול הגז לוקה. אני מכוון לתסמונת "העיתונות האובייקטיבית", זו היושבת על הגדר ומניחה לנערים לשחק לפניה. נדמה לי שגם מי שדוגל בגישה העיתונאית הזו מרשה לעצמו לחרוג מהקו במקרים יוצאי דופן. ההתמודדות של מדינת ישראל עם מונופול הגז צריכה להיות אחד מהם.

בשני העיתונים הכלכליים, "גלובס" ו"כלכליסט", בין השורות ומאחוריהן, טוענים הכתבים, העורכים והפרשנים הרלבנטיים כי הם מודעים לבעייתיות שבמונופול הגז ולצורך הדחוף להתמודד איתה. אלא שבשורות עצמן האמירה הזו מתמסמסת בוויכוחי לוואי או סרק, בעיסוק מסיח דעת בכאילו "נתונים", בהתפתלויות "עכשיו כבר מאוחר מדי", בהתנפלות על אוזלת היד והרשלנות האמיתיות של הרגולטורים והממשלות. כך נוח הרבה יותר, ללא מחויבות – חוץ מאשר להתכתשות עם העיתון המתחרה. זה עובד ברוב תחומי הסיקור האחרים, זו החמצה אדירה ביחס לדיון על הגז. בניגוד למה שכותבים שוב ושוב על התחום הבתולי והמשמעותי של משאבי האנרגיה הטבעיים של מדינת ישראל – החוזים עוד לא נחתמו והמסמרות טרם נדפקו לתוך הארון.

ברור שיש מחלוקות עמוקות באשר לאופן שבו צריך לטפל במונופול, אך בשורה התחתונה והאמיתית, אין מחלוקת על כך שצריך לטפל בו. קומץ העיתונאים הבכירים בעיתונות הישראלית, שיודעים ומבינים במה מדובר ומסוגלים לגייס את כלי התקשורת שבהם הם פועלים כדי להעמיד לממשלה דרישה ברורה להוציא לפועל מתווה זה או אחר של טיפול במונופול, מעדיפים לעסוק בדקדוקי עניות, מלחמות בוץ ואינפוגרפיקות.

ובינתיים, ב"ישראל היום"

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותב מוטי גילת, בז'רגון הצבעוני והמתלהם הרגיל, על תביעה ייצוגית נגד מונופול הגז. "על שולחנה של שופטת בית-המשפט המחוזי באזור המרכז, אסתר שטמר, מונחת חבית גדולה של חומרי נפץ מבחינה ציבורית", כותב גילת. "מי שלא מבין עדיין את גודל השערורייה; מי שלא מבין מדוע ניסה גדעון תדמור, יו"ר דלק-קידוחים, להסתיר מידע על הפרשה בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת; מי שלא מבין מה מסתתר מאחורי הפצצה שהטיל לפני שבועיים הממונה על ההגבלים העסקיים הפורש, פרופ' דייוויד גילה – זה שגילה לנו כי 'חברות הגז מאיימות על משרדי הממשלה' – מוזמן לעיין בעתירה", הוא כותב עוד.

גילת כותב על "התנהגות חזירית בלתי נתפסת גם במושגים ישראליים, שלפי כל הסימנים רק בכוח בית-המשפט לגדוע אותה. הם מוזמנים להיחשף לנתונים פשוטים, מחרידים, שאינם נשענים על ספקולציות ועל הערכות סתמיות. מגישי העתירה, עו"ד גלעד ברנע ועו"ד יצחק יערי, אפשר להתרשם, עשו שיעורי בית.
הבקשה של ברנע ויערי, המייצגים איש עסקים ששמו משה נזרי – עניינית, חדה, מנומקת היטב. הם מבססים אותה על נתונים של חברת החשמל ורשות החשמל; על חוות דעת של מומחים מהשורה הראשונה; על פרופ' דייוויד גילה, שנאלץ להתפטר מהרשות להגבלים עסקיים". גילת מאשים כי "ברוני הכסף מכניסים את ידם, בעזרת הממשלה ובעיקר העומד בראשה, בנימין נתניהו, עמוק-עמוק לכיס של כל אחד מאיתנו ומזרימים לחשבונם מיליארדי שקלים בשנה.

"לב העתירה", מוסיף גילת, "נמצא באחד מסעיפי חוק ההגבלים העסקיים הקובע כי אסור לבעל מונופולין לפגוע בציבור באמצעות מחירי קנייה או מכירה בלתי הוגנים. 'העותר', כותבים עורכי-הדין ברנע ויערי, 'צרכן של חברת החשמל, טוען כי שותפות הגז תמר מנצלות לרעה את מעמדן המונופוליסטי באופן הפוגע בציבור; כי השותפות בתמר מוכרות לחברת החשמל את הגז הטבעי במחיר לא הוגן; כי למחיר הגז יש השפעה ישירה ומכרעת על מחיר החשמל'".

עורכי "ישראל היום" אינם משתדלים להסב את תשומת לבם של קוראיהם לכתיבה הרושפת של גילת נגד מונופול הגז וגם נגד – שומו שמים – בנימין נתניהו. הכתבה אינה מקודמת בשער העיתון או בשער המוסף. תמונתו של נתניהו נעדרת ושמו אינו מופיע בכותרות.

הזמן המקביל

גדעון לוי כותב ב"הארץ" על ואליד דקה, שעל-פי חוויות מאסרו נכתבה ההצגה "הזמן המקביל", שסביבה התעורר סבב מלחמת התרבות הנוכחי. "הפרטים הללו מעניינים רק מעטים בישראל. עבור הרוב, דקה הוא מחבל פלסטיני מתועב נטול כל זכויות או צלם אנוש, שרצח את החייל משה תמם וכתב מחזה שטנה שאסור להעלותו. בימים האחרונים נוספה לגליון האישום הציבורי נגדו גם ההאשמה שעינה את החייל לפני מותו. מציאות ובדיה בערבוביה תועמלנית, שפוליטיקאים פופוליסטים ששים ללבותה, מיאיר לפיד ('אסור לממן הצגה על חייו של טרוריסט שחטף ורצח חייל') ועד נפתלי בנט. האמת: דקה הורשע בפיקוד על החוליה שחטפה ורצחה את תמם, אבל הוא לא השתתף בחטיפה ולא בעינוי או ברצח. הוא הכחיש את מעורבותו וסיפר ששינה את השקפת עולמו מאז הרצח. הוא ישראלי שהיה אמור להשתחרר בפעימה הרביעית שעליה התחייבה ישראל וחזרה בה ברגע האחרון. אילו היה יהודי שרצח פלסטיני, או יהודי שרצח יהודי, היה משתחרר מזמן. אילו היה יגאל עמיר, היו מאפשרים לו להתייחד עם אשתו".

הדרוזים

"כל החיים עזרנו לישראל, עכשיו תורכם לעזור לנו" היא הכותרת הסנטימנטלית לידיעה של יאיר קראוס ב"מקור ראשון". העורכים בחרו להדגיש את האמירה הזו ולא איום מפורש ברצח פצועים מקרב כוחות המורדים השוהים בישראל (הכתב אפילו מהסס להשתמש במלה המפורשת), או ציטוט חריף ומעניין הרבה יותר: "אני סגן-אלוף בישראל, ואם מחר יקראו לי לעזור לאחים שלי בסווידה, אני אוריד את המדים ואלך לעזור להם". הדובר הוא אמנם איש מילואים, אולם בכל זאת בולט כי בעיתון הלאומי מבכרים שלא להעיר דבר על אמירות כגון אלו, שאם היו נשמעות מפי קצין צה"ל נוצרי, מוסלמי, מתנחל, בדואי וכיוצא באלה – היו מעוררות דיון פבלובי בשאלת הנאמנות הכפולה.

הדרוזים, כפי שעולה גם מהסיקור בעיתונים האחרים, נהנים בעיתונות הישראלית ממעמד מוגן בהקשרים האלה (גם אם בד בבד הם חולקים עם כל המגזרים והמיעוטים האחרים את הקיפוח והאפליה המסורתיים מצד התקשורת המרכזית). "ישראל צריכה לנקוט מהלך פעיל ולצאת לעזרת הדרוזים, אחיהם של תושביה בגולן", נכתב בכותרת מאמר של מוטי קרפל במדור הדעות של "מקור ראשון". ב"הארץ" מאמר המערכת קורא "לסייע לדרוזים" (בקליטת פצועים, לא בהתערבות מלחמתית). מי שמציגים גישה יותר לעומתית הם העיתונים החרדיים. "דרוזים מהצפון מצהירים: 'נחצה הגבול לצפון כדי לסייע לאחינו'", נכתב בכותרת על שער "יתד נאמן". "קצין בכיר מבהיר: האיומים על 'טבח' הם מגמתיים, ונועדו לסבך את ישראל בבוץ הסורי", נכתב שם עוד.

השלום

ב"דיוקן" של "מקור ראשון" מראיין העורך הראשי חגי סגל את סגן-אלוף במיל' יעקב סבג, שפרש מקריירה צבאית במינהל-האזרחי. "סבג שימש מתורגמן במסיבות העיתונאים שהתקיימו בתום מפגשי הצמרת בין מנהיגי ישראל לערפאת", נכתב באחד הציטוטים המודגשים. "'אמנם לא נכחתי בפגישות, אך לא יכולתי שלא להבחין בחוסר האמון והתיעוב שחשו רבין וחלק מאנשי לשכתו, ובראשם איתן הבר, כלפי ערפאת. כשערפאת היה מגיע למפגשים, נהג הבר להכריז בקול: 'הנבלה הגיע', וכולם הגיבו בגיחוך'".

צורת החיים החד-מינית

עמנואל שילה, עורך "בשבע"

עמנואל שילה, עורך "בשבע"

כאמור, ב"בשבע" מציגים עמדה מערכתית חד-משמעית בגנות האירוע שיזמו סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן – בכותרות, בדיווחים ובמאמרים – וגם בטור העורך של עמנואל שילה, המתנגד נחרצות לקיום האירוע. "בקמפוס של אוניברסיטה דתית יהודית, הנחת היסוד הערכית צריכה להיות שלילה מוחלטת של צורת החיים החד-מינית", קובע שילה. "בחלומי אני רואה מדענים מבר-אילן חוקרים לעומק את שורשיה של הנטייה החד-מינית, מתוך מטרה לצמצם את היקף התופעה, שאין עוררין על איסורה ההלכתי ועל היותה מנוגדת לערכי המשפחה היהודית", הוא מתוודה בהמשך. "האם מדובר בנטייה מולדת או נרכשת? האם ניתן לפתח שיטות לשינוי הנטייה החד-מינית באמצעים פסיכולוגיים או תרופתיים?".

סכנה, השכלה לפניך

הפניה על שער היומון החרדי "הפלס"

הפניה על שער היומון החרדי "הפלס"

עוד כותרות ראשיות

שני עיתוניו של שלדון אדלסון מעלים לראש סדר היום שלהם הנחיות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביחס לפשעי שנאה. "נתניהו הנחה את ארדן: להגביר את האבטחה בהר הזיתים", נכתב בכותרת של "מקור ראשון". "רה"מ לשב"כ: 'לחקור את הצתת הכנסייה'", נכתב בזו של "ישראל היום". הכותרת הראשית ב"הארץ" מעניקה עומק ופרספקטיבה לאותו נושא: "17 מסגדים וכנסיות הוצתו בארבע שנים, אף מקרה לא פוענח".

ענייני תקשורת

מימון זר. חן שליטא מזכירה במוסף "G" של "גלובס" כי התקשורת הישראלית כבר מזמן אינה ישראלית. "מאדלסון ומירשווילי, דרך דרהי ונבזלין ועד לבעלים הטרי של ערוץ 10, לן בלווטניק – מפת האחזקות בתקשורת הישראלית מעולם לא היתה ישראלית פחות", נכתב בפתח הכתבה בחתימתה.

מתוך "G", מוסף "גלובס"

מתוך "G", מוסף "גלובס"

הסברה. אריאל כהנא מצטט ב"מקור ראשון" צרור עצות למערכת ההסברה הישראלית מפי פרסומאי בכיר (מנכ"ל חברת Y&R) בעל ייחוס ("יהודי אורתודוקסי ובעל אזרחות ישראלית המקושר לצמרת המדינית"): "למנהיגי ישראל ודובריה אסור לטעון בחו"ל שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, כי מסר כזה פוגע במי שנחשפים אליו". "טיעון מעין זה מכניס את השומע למגננה, והמשמעות הנגזרת ממנו היא שצבא המדינה שבה נטענו הדברים מוסרי פחות". שער "ישראל היום" מאתמול מלמד שלפרסומאי, דייוויד סייבל, יש אכן קשרים לצמרת המדינית.

"ישראל היום": מימין, "המוסרי בעולם", 2014; משמאל: "צבא מוסרי", 2015

"ישראל היום": מימין, "המוסרי בעולם", 2014; משמאל: "צבא מוסרי", 2015

כהנא מספר עוד כי "לדבריו, בעיניים מערביות 'מלחמה היא גיהנום', ולכן מסר המחבר בינה ובין מוסר נועד מראש לכישלון". זו הערה מעניינת, כי הייתי סבור שגם בעיניים ישראליות מלחמה היא לא תענוג גדול. ועוד מסייבל: התייחסות לסרטון שפירסם השבוע משרד החוץ בגנותם של הכתבים הזרים בעזה. "אני מתבייש בסרטון הזה. אני מתפלא אם מישהו חשב שהסרטון הזה יצליח להצחיק מישהו". כהנא מציין כי שמע את הדברים במסגרת סיור ממומן של עיתונאים בניו-יורק. מעניין אם טרח להסביר לסייבל את ההיגיון הפנימי שמאחורי הקביעות בדבר מוסריותו העדיפה של צבא ההגנה לישראל או מאחורי סרטון העולב בתקשורת הבינלאומית, המתברר מיד כשמבינים מיהו הנמען האמיתי של התעמולה הממשלתית.

מיתולוגיה. העיתונים מדווחים על מותו של כתב ערוץ 1 אורי כהן-אהרונוב. "כתב המשטרה הוותיק של ערוץ 1, אורי כהן-אהרונוב, מת היום בגיל 64 ממחלה. מועד הלווייתו לא פורסם", נכתב ב"הארץ". באתר העיתון מופיעה אותה ידיעה בצירוף המלה "מיתולוגי" ("כתב המשטרה הוותיק והמיתולוגי"). חילופי הגרסאות הללו ב"הארץ" האליטיסטי בין גרסת הדפוס המחשבת קצה לאחור לבין הגרסה המקוונת הצופה פני עתיד משמשים ראי סימבולי לחילופי הדורות והספד עגום לעיתונאי הוותיק (והמיתולוגי).

בשיתוף. ב"מקור ראשון" ממשיך להתפרסם מדור כלכלה "בשיתוף מיטב דש". מיטב-דש הוא שמה של חברת השקעות, מהסוג שאמור להיות מסוקר במדורי כלכלה ולא זה שמייצר את הסיקור. המדור, הכולל עמוד אחד בלבד, מכיל ידיעה לא חתומה, כתבה קצרה מאת ישי פלג ושלושה מאמרי דעה מאת בעלי תפקידים בחברת ההשקעות. "לכותב עניין אישי בכתבה", נכתב מתחת לאחד מהם.

נכון שאפשר לומר שהתפוצה הנמוכה והמגזרית של "מקור ראשון" תמנע מיניה וביה השפעה פסולה אפשרית של הטורים על ציבור המשקיעים, אולם גם כך העמוד כולו מדיף ריח רע. הכיתוב המסגיר בראש העמוד יכול אולי להיחשב כגילוי, אבל הוא בהחלט אינו נאות. מה משמעות ה"שיתוף" של העיתון עם החברה המסחרית? הנה ידיעה כלכלית אחת שמדור הכלכלה המתחדש של "מקור ראשון" חייב לפרסם.

גילוי את אמריקה. "אמרו שהם מבזבזים כסף שנאסף בעמל, והכריזו שבעשרה ימים אי-אפשר ללמוד שום דבר. 15 שנה אחר-כך, הפילנתרופים שהקימו את 'תגלית' כבר יודעים: כשרוצים אין זו אגדה", נכתב בעמוד התוכן של המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" (הכותרת: "מגלים לאמריקה"), ללא גילוי נאות, בדף או בכתבה עצמה, כי הפרויקט ממומן כעת בחלקו על-ידי הפילנתרופ שמחזיק גם את "מקור ראשון" עצמו – שלדון אדלסון. פתח הכתבה, ראיון עם שני אילי ההון היהודים-אמריקאים מייקל שטיינהרדט וצ'רלס ברונפמן, מוקדש לדיון היסטורי: המראיין, צביקה קליין, אומר לשניים כי הוגה פרויקט "תגלית" היה יוסי ביילין בעת שכיהן כשר החוץ, ושטיינהרדט "נראה מופתע": "ביילין בסך-הכל אמר דברים שהובילו אותי ואחרים לעסוק בנושא".

תגלית השנה. כך או כך, "הארץ" מספק אסמכתא משלו לחשיבותו של פרויקט "תגלית", כשהוא מקדיש לו כתבת שער שנייה בתוך זמן קצר. אחרי שבחודש שעבר ניסתה נעמי דרום להוכיח במוסף "הארץ" כי האופי הדוקטריני של הפרויקט גורר אצל כמה מהמשתתפים תגובה הפוכה מזו שציפו לה המארגנים ("תופעה: תיירי 'תגלית' שחוזרים מישראל הרבה פחות ציונים"), השבוע כתבת השער של המוסף היא חגיגה משותפת של עופר מתן עם התיירים ההומו-לסביים של הפרויקט.

בחזרה אליך. גידי וייץ כותב ב"הארץ" על ביקור ראשון בישראל אחרי 12 שנה של איל ההון השנוי במחלוקת מרטין שלאף. "שימו לב: גידי וייץ מונה את הפוליטיקאים ששמם נקשר לשלאף. שרון, דרעי, רמון, ליברמן, אפילו רבין. מי חסר? נכון, ברק", מצייץ בתגובה בן כספית.

קוראים לזה שגרה. "שניים מהנושאים שעלו על סדר יומה של הסיעה תפסו תשומת לב מיוחדת וגררו ויכוחים חריפים, מהסוג שלא נראה הרבה זמן בישיבות הסיעה של המפלגה", כותב זאב קם בפתח החלק בטורו הפוליטי המעניין ב"מקור ראשון", העוסק בישיבת סיעת העבודה השבוע – אלא שבסיום אותו חלק עצמו, אחרי תיאור פרטני של הוויכוחים הלכאורה נדירים, הוא חותם: "עוד יום שגרתי במפלגת העבודה".

בעין בלתי מזוינת. הפרשנים האמריקאים מתאמצים "לגלות מי מנצח בתחרות המכונה 'הפריימריז של אדלסון'", כותב חמי שלו ב"הארץ" ומוסיף: "השבוע שוב עבר הקונסנזוס אל רוביו, והאתר 'בלומברג' מצא לכך סימנים בגודל הכותרות של העיתון 'ישראל היום'". "בלומברג" אכן מציין כי ניתן להקיש מהסיקור המובלט של רוביו ב"ישראל היום" על תמיכתו של אדלסון – אך שלו אינו מבחין כי "בלומברג" נסמך על סקירת עיתונות שפירסמתי כאן ב"העין השביעית" לפני כחודשיים. ממילא אי-אפשר לגזור מכך מסקנות כלשהן בנוגע למצב רוחו של אדלסון "השבוע".