עכשיו, כשרוב הפרטים כבר מונחים עייפים, סחוטים ומזיעים על שולחן הציבוריות הישראלית המבעבע, נותר רק להצביע על דמותו של "העיתונאי היודע-כל", זה שהזדקר מעל הפרשייה האחרונה במלוא הדרו ועליבותו.
הציבור הישראלי חושב לתומו שחייו מתנהלים על-ידי מי שהוא בחר ומי שמינה זה שנבחר, אבל למעשה חייו מתנהלים על-ידי העיתונאי היודע-כל. זה האיש שיודע היטב מה צריך לעשות הרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, כאשר חיזבאללה פותח באש או חוטף חייל. זה האיש שיודע לפני כל רמטכ"ל כיצד לנהוג בכל מקרה ובכל מבצע, אסון או מלחמה.
(צילום: messina1017, רשיון cc)
אותו עיתונאי יודע-כל יאמר מיד מה לעשות במקרה של אי-אמירת אמת בצה"ל, איך לפקד על מבצע לעצירת אונייה של פעילי שלום לכאורה ומה צריך לומר בוועדת החקירה בלי להטיל אשמה.
הוא, העיתונאי, יודע טוב מהרמטכ"ל מה היה צריך להיאמר ולמי כאשר מישהו היה מעביר אליו מסמך אנונימי ובו תרחיש מבושל להדחתו שלו עצמו – של הרמטכ"ל, על-ידי מי שממונה עליו.
העיתונאי-רמטכ"ל שלנו היה כמובן מעביר מיד את המסמך לשר הביטחון הממונה עליו, ואומר לו ישר בלבן של העיניים: "אדוני השר, תבדוק מי מנסה להפיל אותי בלשכתך, אם בכלל". מובן שאם השר היה מגלגל אותו – את הרמטכ"ל הזה – מכל המדרגות ודורש ממנו לשים את דרגותיו על שולחנו בשל אשמת שווא וחוסר אחריות, העיתונאי-רמטכ"ל שלנו היה מתנער וטוען שזה היה צעד מטומטם. מטומטם מצדו של הרמטכ"ל כמובן.
אבל כיוון שהמסמך הושאר במגירת הרמטכ"ל האמיתי, כדי לא לזעזע את הצבא והמדינה במסמך אנונימי שמקורו מוטל בספק, מיד קופץ העיתונאי היודע-כל ומורח על עמודו הראשון את הדרישה להסבר מיידי של הרמטכ"ל. "מדוע שתק הרמטכ"ל?", שאל עיתון יודע-כל אחד. "רפובליקת בננות", כתב בעל טור בכיר אחר. "לא משנה מה תמצא החקירה", נכתב באחד ממוספי השבת, "מדיו של הרמטכ"ל כבר הוכתמו".
העיתונאי-רמטכ"ל שלנו ודאי לא היה יודע מה לעשות במסמך כזה וכיצד למנוע מחול שדים של הכפשות וחקירות עוד בטרם נודעו לו הפרטים הבסיסיים שנדרשים לכל ידיעה עיתונאית פשוטה – מי כתב? למה כתב? מתי והיכן כתב ולמי זה נשלח ולשם מה? אבל הוא יודע היטב מה לדרוש בדיעבד ממי שהיה ועודנו בעין הסערה.
העיתונאי היודע-כל יודע לפרסם כל דבר באחריות רבה. הוא בודק ומצליב ולא מעלה על דעתו לפרסם טוקבק מודפס בלי לבדוק מיהו מחברו ואל מי נשלח. לכן ברור שכשעיתונאי יודע-כל מפרסם מכתב אנונימי שמקורו לא ידוע ומענו לא ידוע, הוא בסך-הכל מעיד על עצמו שהוא יודע היטב מי עומד מאחורי המכתב, ורק כיוון שאינו יכול לחשוף מקורות הוא מתעקש בבית-המשפט שלא לחשוף את המקור. העיתונאי היודע-כל יכול להבעיר מדינה שלמה. אולי הוא גם רוצה זאת בסתר לבו, אך לעולם לא יודה בכך.
העיתונאי היודע-כל יודע טוב משר הביטחון מי צריך להיות הרמטכ"ל הבא. רמז דק – הוא עצמו. העיתונאי. כן, כן. רק בטעות לא בחר בו השר הקודם ורק מתוך עוורון צבעים לא רואה הציבור שהוא יועד לרמטכ"לות ולא לעיתונות. הרי במאמריו היומיומיים, בראיונות הרדיו שלו, הוא יודע-כל עוד בטרם סיימה המשטרה את חקירותיה, והכל ברור עוד בטרם סיים הרמטכ"ל להתלבט או להעיד, וזה רק מוכיח שהציבור יכול לסמוך על מלתו. מלה שאפשר כמובן לכתוב אותה הפוך למחרת היום, אם יסתבר לפתע שחקירת המשטרה מנקה את הרמטכ"ל ואת לשכות האלופים והשר מכל קומבינה. אבל מלה היא מלה.
העיתונאי היודע-כל מנהל למעשה את מדינת ישראל. הוא יגיד לראש הממשלה מתי להתערב ומה להגיד, הוא יסביר לאשת ראש הממשלה על איזה נושא לשים את כובד משקלה ומאיזה עניין להתרחק כמו מאש. הוא יגיד למפקד האוגדה מתי לתקוף ובאילו כלים ומתי להגביר את הלחץ על עזה ומתי להקל במחסומים.
העיתונאי היודע-כל יודע כבר לפני כולם הכל. לכן הפרשייה האחרונה ממשיכה להיות עבורו כר נרחב לפרשנות והכאת כל המעורבים מלבד הוא עצמו – זה שבהינף קולמוס פירסם, מינף, פירשן, תקף, חירף וגידף ודרש מכולם את מה שלעולם אינו דורש מעצמו. לפחות כעת, כשהסתבר שמסמך מזויף פורסם ללא נמען וללא שם השולח, מסמך שלא נבדק על-ידי העיתונאי היודע-כל ולא על-ידי שורה ארוכה של עיתונאים יודעי-כל בכלי תקשורת רבים ובניגוד למה שהם עצמם מלמדים בבתי-ספר לתקשורת – מתבקשת חקירה גם מההיבט הזה.
ורגע לפני החקירה הזו נשאלת רק שאלה אחת לדמותו של העיתונאי-בעל טור-פרשן-יודע-כל: האם הוא יעמוד הבוקר מול פקודיו-קוראיו וייתן להם הסבר על התנהלותו בפרשה האחרונה? או שמא ימשיך לכתוב ולדעת הכל למרות הכתם המתפשט על המקלדת והחליפה המעונבת.
איתי לנדסברג הוא מנהל מחלקת תעודה ועורך "מבט שני" בערוץ הראשון