האמנות, כמו הפוליטיקה, מזמנת את מבחניה מימין ומשמאל, ולפעמים מהימין והשמאל הקיצוניים יותר. בימים אלה הפציעו בשיח הציבורי, בזו אחר זו, שתי יצירות שמציגות את הצד האנושי של מחבלים עם דם על הידיים: ההצגה "הזמן המקביל" והסרט הדוקומנטרי "אל סף הפחד". הראשונה עוסקת במחבל פלסטיני שרצח חייל, השנייה במחבל יהודי שרצח ראש ממשלה.
הרתיעה האינסטינקטיבית משתי היצירות מעוררת שתי שאלות: הראשונה נוגעת לחופש הביטוי והשנייה למימון ותקצוב ציבוריים. אבל לפני שמסתעפים, כדאי כבר עכשיו לציין את השורה התחתונה: שתי היצירות מחייבות התייחסות זהה. אם אתה מכשיר את הראשונה, היושר האינטלקטואלי מחייב לצדד גם בשנייה.
מבחני חופש הביטוי, לפחות לפי המסורת שהנחיל בג"ץ, אינם פוסלים את שתי היצירות. כל עוד הימין "החדש" לא איכלס את בית-המשפט העליון בשופטים האוחזים בדעה אחרת, חל המבחן שטבע אגרנט בפסק הדין "קול העם" והנחיל אהרן ברק לאורך ולרוחב חזיתות חופש הביטוי: הסכנה הקרובה לוודאית. רק סכנה כזו תביס את חופש הביטוי; סכנה לבטחון המדינה, לסדר הציבורי, להסתה לאלימות. המבחן הזה אינו מבחן של תוכן, כפי שהדגיש ברק בפסק הדין שאישר את מחזהו של יצחק לאור "אפרים הולך לצבא". המחזה, שהמשיל את חיילי צה"ל לקלגסים נאצים, נפסל בצנזורה ואושר בבג"ץ. מסלול דומה עבר סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין, ג'נין". המחזה והסרט הסעירו רוחות ורגשות, אבל בג"ץ סימן גבולות רחבים של חופש ביטוי.
איני מתווכח כמובן עם התחושות של אורטל תמם או נעה רוטמן, אבל במונחי סכנה קרובה לוודאית, אין לשתי היצירות שהן יוצאות נגדן ממה לחשוש ככל שמדובר במבחן בג"ץ
התוכן היחיד שהמשפט יכול לפעול נגדו הוא "גזענות", שמאפשרת התערבות של המשפט הפלילי. ולמרות זאת, היועץ המשפטי והפרקליטות מפעילים שיקול דעת רחב. למשל, כזה שפוטר מספסל הנאשמים רבנים מהימין הקיצוני. או פסק הדין של בית-המשפט העליון שאיפשר למאיר כהנא להיבחר לכנסת. על הסובלנות הנאורה הזו משלמת החברה הישראלית מחיר כבד של זיהום והרעלה, נזקים שלידם שתי היצירות הנוכחיות הן אפילו לא שריטה בכנף. איני מתווכח כמובן עם התחושות של אורטל תמם או נעה רוטמן, אבל במונחי סכנה קרובה לוודאית, אין לשתי היצירות שהן יוצאות נגדן ממה לחשוש ככל שמדובר במבחן בג"ץ.
ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלת התקצוב. כל תמיכה ממשלתית חייבת לעבור דרך קריטריונים שאמורים להיות אובייקטיביים, שוויוניים, שקופים, וככל הניתן, גם כמותיים ומדידים. כשמדובר באמנות אי-אפשר להתעלם מהמרכיב הסובייקטיבי. ואולם, סובייקטיבי אינו תוכני, אלא איכותי. במלים אחרות, פוליטיקאי, וגם פקיד או ועדה, אינם רשאים לבחון תכנים כתנאי לתמיכה. על אף שהמשאבים מוגבלים ואין מנוס מלתעדף ולדרג, יש לעשות זאת על בסיס איכות ולפזר ככל שניתן את כספי התמיכה בתיאטראות ופסטיבלים "איכותיים", שמבטאים באופן המיטבי את הפלורליזם הדמוקרטי (והתוכני).
יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, בבית-המשפט העליון, 7.3.05 (צילום: פלאש 90)
בג"ץ פעל לאורך שנים להטמיע את סולם הערכים הזה, כדי שתמיכת המדינה לא תופקע לשירות אינטרסים פוליטיים ומפלגתיים. הרעיון הזה מתנגש קצת עם התפיסה ששר אמור לבטא את רצון שולחיו, שהם מן הסתם הרוב, גם אם עודד קוטלר לא חושב עליו דברים טובים. וכשמדובר בתרבות ואמנות, מוכר התסכול המסורתי של הימין אל מול ההגמוניה (וצריך להודות: גם הכישרון) של השמאל. במובן זה, השרים רגב ובנט רואים עצמם כמתקנים ולא כמעוולים. ובכל זאת, גם הם חייבים להימנע מלבחון תכנים כקריטריון לתמיכה במוסדות תרבות. עליהם לחתור לאיזון, לפלורליזם, לעתים אף לאפליה מתקנת – אבל, לעשות זאת באמצעות אנשי מקצוע, ובעיקר באמצעות קריטריונים הגונים.
סל תרבות לתלמידים, שבסמכות שר החינוך, אינו כפוף למבחני התמיכה הרגילים. שיקול הדעת של משרד החינוך רחב יותר. לכן לגיטימי למנוע מתלמידים תכנים שנחשבים קיצוניים, כל עוד הם נחשפים למגוון תרבותי רחב שמייצג את הקצוות שבין השמאל הסביר לימין הסביר.
ובתרגום כל זה למציאות: בנט יכול לשלול את ההצגה והסרט שבמחלוקת מתלמידי ישראל. רגב אינה רשאית לשלול בגינם את התמיכה מהתיאטרון ומפסטיבל ישראל שמציגים אותם (הטור נכתב כשירות לקוראים שמתעניינים בנושא, אבל מקבלים מהתקשורת בעיקר את "נאום הבהמות" של קוטלר).