הפגנת עובדי רשות השידור מול הכנסת, 8.3.10 (צילום: "העין השביעית")
תמונה של ברז מזהב מעטרת את מאמרו של עוזי בנזימן "אין מים בברז" ("העין השביעית", 6.3.10), המשווה בין ועדי העובדים החזקים של נמל אשדוד וחברת החשמל לוועדי העובדים של רשות השידור. בנזימן פוטר את הנהלות הרשות וממשלות ישראל לדורותיהן ממצבה של הרשות. זאת הוא עושה אגב התעלמות מהעובדות והמספרים ובהסתמך על התדמית:
"הבון-טון בימים אלה הוא להדהד בתקשורת את גרסת אגודת העיתונאים ונציגי העובדים ברשות השידור, כאילו מוקד החולי המאיים על קיומה של הרשות הוא המעורבות הממשלתית בניהול ענייניה. בלי להמעיט בחשיבות כינונה של מסגרת ארגונית חדשה שתנתק את רשות השידור מתלות כלשהי במערכת הפוליטית, עושים לעצמם עובדי הרשות חיים קלים כשהם מצניעים את אחריותם המכרעת של ועדיהם להתמוטטותה".
ובכן, לוועדי העובדים יש "אחריות מכרעת" למצב הרשות, טוען בנזימן ובסוף הניתוח הוא מוסיף: "גם אם הצגת מצב זו עושה עוול לוועדים, עליהם להבין שזו תדמיתם".
הנה, אם כן, ניסיון להעמיד דברים על דיוקם, להפריד בין נתונים אמיתיים לתדמית, ולהציג את מצבה האמיתי של רשות השידור באמצעות עובדות. כיאה לעיתונאים.
ברשות השידור עובדים כ-160 טכנאים בטלוויזיה ועוד כ-120 טכנאים ברדיו. לעומת זאת, כ-450 עיתונאים עובדים בטלוויזיה במקצועות שונים – בימוי, עריכה, צילום, תחקיר, הפקה ועוד. ברדיו עובדים כ-300 עיתונאים.
בדיקה של שכר העיתונאים תעלה למשל, מעדות אישית ותלוש אישי של כותב שורות אלה, ששכרם הבסיסי לפנסיה הוא כ-6,500 שקל בלבד לחודש. על זה מקבלים תוספת של שעות נוספות, החזרי הוצאות, גמולי השתלמות – אך אלה אינם נחשבים לפנסיה. מהסכום "האדיר" הזה, רק 40% נחשבים לפנסיה.
אלה הם "הסכמי השכר" שעליהם מקונן בנזימן. אכן הם צריכים להשתנות. אין לי ספק ואין לרוב העיתונאים ספק ורצון שהם ישתנו ושנקבל שכר הוגן לעבודה מאומצת, אחראית ואינטנסיבית, ושבגיל הפרישה נצא עם שכר שאפשר לחיות איתו ולא להתפגר. אחרי הכל, אולי לא מיותר לציין שלעיתונאי לא משלמים על שעות נוספות מול מכונה, אלא על הידע, הניסיון, האמינות, ההשכלה והכישורים שהוא מביא למעביד.
ובכן... אין לי ברז מזהב ואין לי אחות. לצערי אולי, אבל פשוט אין לי.
בדיקה של שכר הטכנאים תעלה אכן תמונת מצב שונה. הטכנאים משתכרים יותר מהעיתונאים. יש ביניהם כמה עשרות שמרוויחים פי שניים ואף פי שלושה מהעיתונאים. הם הגיעו לשכר הזה בזכות הסכמים חתומים עם הנהלות הרשות ובאישור האוצר. שינוי ההסכמים הללו מחייב מו"מ הוגן ולא אקדח לרקה.
קל ונוח להסתמך בכל שנה על פרסומים בעניין שכרם הגבוה של כמה עובדים לא מנוצלים, או כאלה שההנהלה תיגמלה אותם ללא הסבר מניח את הדעת, ולהתעלם משכרם של מאות עובדי הרשות העיתונאים ואלה שמיוצגים על-ידי הוועד המשולב, ששכרם נמוך אף מזה של העיתונאים.
לא רק השכר מעליב, אלא שהעובדות מצביעות על כך שהשכר אינו הגורם למצבה של הרשות. גם כיום, כאשר מנכ"ל הרשות מכריז על כך שאולי עוד חודש "לא תהיה רשות שידור" (דיון בוועדת ביקורת המדינה, 22.2.10) – השכר הוא רק 55% מתקציב הרשות, ועדיין נותרו 45% מהסכום של 800 מיליון שקל לפעולות.
בשנת 2004 היה תקציב הרשות כ-880 מיליון שקל והשכר היה רק 336 מיליון שקל מתוכו (כ-40%). אזכיר שגם אז היה מי שטען שהרשות בפני קריסה ואין כסף לתוכניות.
מי הפריע, אם כן, למקבלי ההחלטות להשקיע, למשל השנה, 13 מיליון שקל בהפקות תעודה חדשות ודרמה מקורית, במקום לחתום על הסכם בסכום הזה בדיוק עם ההתאחדות לכדורגל? הרי כשנחתם ההסכם ביולי 2009 איש לא התלונן על העדר כסף לכדורגל. אבל כשמדברים על יצירה ישראלית, מיד מועלית הטענה שהעובדים לא נותנים ושהוועדים קשוחים ושהתקציב כולו קשיח ושלא נשאר כסף לפעולות, ושאר סיסמאות.
איני מיתמם באשר לצורך בשינוי הסכמי שכר ברשות, אך אלה אינם חזות הכל. ניהול מקצועי עם סדר עדיפויות ציבורי היה יכול להעמיד את הרשות במצב אחר לחלוטין כאשר מתכוונים לערוך בה רפורמה. מהות הרפורמה היא נושא למאמר אחר ומצדיקה דיון ציבורי נפרד.
הנה מקצת ההחלטות שהובילו לבזבוז משווע של מאות מיליוני שקלים בתקציב הרשות בשנים האחרונות. חיסכון בהחלטות הללו היה יכול לממן מהלך הבראה של הרשות והנהגת רפורמה ללא שום בעיה. היה צריך רק ניהול מקצועי. כל ההחלטות שלהלן יצאו אל הפועל ביוזמת הממשלה ו/או הנהלת רשות השידור, ולא היתה לוועדי העובדים שום נגיעה לקבלתן:
1. 150 מיליון שקל עלות רכישת בניין שערי-צדק – דרישת הממשלה מהנהלת הרשות לפני 13 שנה. מאז משלמת הרשות 12–15 מיליון שקל כל שנה רק על הריבית; כסף על נדל"ן במקום על הפקות מקור.
2. קיצוץ האגרה ב-40% ללא הצבעה על מקורות מימון להבראת הרשות – החלטת ממשלה משנת 2004 שנועדה ללחוץ על העובדים וההנהלה לזרז הליכי התייעלות. כלומר, אקדח לרקה של העובדים לפני שנכנסו עימם למו"מ.
3. העלאה לא סבירה באופן קיצוני של תקציב ערוץ 33 – הערוץ הבלתי נצפה שהוקם לפני יותר מעשר שנים בתקציב של 8 מיליון שקל לשנה וצמח עד ל-66 מיליון שקל בשנת 2005, הכל על חשבון הערוץ הראשון.
4. 240 מיליון שקל בוזבזו על ערוץ תעמולה – בשנים 2002–2004 הוציאה הרשות 80 מיליון שקל מדי שנה, וביחד כ-240 מיליון שקל, על ערוץ לווייני לתעמולה ממשלתית לארצות ערב; מיזם כושל שהוקם בגלל החלטת ממשלה (השר רענן כהן), ונכשל ונסגר.
5. 20 מיליון שקל השקעה שנתית במכבי תל-אביב – לאורך 33 שנה השקיעה הרשות בכל שנה כעשרים מיליון שקל בקבוצה פרטית, מסחרית, על חשבון הפקות מקור ושידור למען הציבור כולו. כיום שוב משקיעה הרשות בשידור משחקי קבוצות ליגת הכדורגל, כאשר להפקות דרמה ותעודה "אין כסף" (ואגב, גם למשחקי נבחרת ישראל לא נותר כסף).
6. 50 מיליון שקל לשנה, עלות 200 עובדים שפרשו בשנת 2005 – בשנת 2005 פרשו כ-200 עובדים בהסכמה. לכאורה השתחררה עלות שכר של כ-50 מיליון שקל לשנה, אך הסכום הזה מעולם לא הגיע להפקות. מאז חלפו חמש שנים, והכסף המצטבר היה יכול להגיע לכדי 250 מיליון שקל. אך הוא נבלע אי-שם בפרסומים על "גירעון צפוי" וקבלת עובדים חדשים במקום אלה שפרשו.
7. כ-7 או 8 מיליון שקל הוצאו בשנת 2008-9 על משרדי ייעוץ שונים, ועוד מיליוני שקלים הוצאו על העסקת כעשרה ויותר משרדים של רואי-חשבון ועורכי-דין חיצוניים במסגרת ייעוץ להליך הרפורמה, המבנה הניהולי, בדיקת מצבת כוח האדם וייעוץ ארגוני אישי (קאוצ'ר). מדובר בסכומים גדולים יותר מההשקעה בהפקת תוכניות במהלך התקופה הזו.
הייתי יכול להמשיך לפרט סכומים רבים נוספים, אך צר המקום מלהכילם.
כספי כשלונות הניהול הללו חייבים לחזור לקופת השידור הציבורי. את החלטות הניהול הכושלות הקודמות כבר אי-אפשר לתקן, אבל החלטות ממשלה ניתן לתקן.
אפשר להמשיך לתלות את האשם ב"ועדים", אבל הגורמים למצבה של הרשות נמצאים בעובדות שפורטו לעיל. האוצר, שאישר עשרות חוזים אישיים ובמשך שנים מאפשר לרשות לעבוד ללא תקציב מאושר בידי הממשלה, נהנה מה"תדמית" שנוצרה בעיניו של עוזי בנזימן כדי ללחוץ על הוועדים לחתום על הסכמי רפורמה בתנאיו שלו. הרי על הפרק לא עומדים כיום כשלונות הניהול הללו, אלא תמיד אך ורק טענות כלפי העובדים. הייתי מצפה מעיתונאים שילמדו לפחות את העובדות, גם אם בחרו לתמוך בעמדת האוצר או הנהלות הרשות לדורותיהן.
איתי לנדסברג הוא מנהל מחלקת תעודה ועורך "מבט שני" בערוץ הראשון