לפני כחודש בחר סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, לתפקד כמוקיון והתייצב באולפן תוכנית הסאטירה "מצב האומה" כדי לענות לשאלות הבדרנים ליאור שליין, גורי אלפי, דב נבון ואורנה בנאי. אין ניגוד מובהק יותר מגולמנותו המרובעת של וילנאי לשובבותם הצחקנית של מראייניו, אבל הוא בחר בדעה צלולה לעלות על בימה שבה הוא עלול להיות ללעג ולקלס.
שר העבודה והרווחה יצחק (בוז'י) הרצוג כנראה התקנא בו, וארבעה ימים לאחר מכן התייצב באולפן "ארץ נהדרת" ושיתף פעולה עם תסריט שבו הוא עונה כביכול לשאלותיו של השחקן אסי כהן, המגלם את דמותו של טל ברודי.
לא קשה לנחש מה הניע את שני הפוליטיקאים הכבדים האלה, יותר נכון את יועצי התקשורת שלהם, להיכנס לחנות החרסינה ולנוע בה בתקווה שלא ייצאו ממנה פצועים. פוליטיקאים בכל העולם, בוודאי בישראל, גילו מזמן שתוכניות אירוח הן כני שיגור יעילים של טילים שראשיהם מכילים גזי צחוק וטשטוש.
המסגור של תוכניות אירוח מאפשר לפוליטיקאים לשוות לעצמם דימוי רך, נינוח, ולהתחמק בקלות משאלות מביכות. כאשר שר או חבר-כנסת מתרווח על הכורסה באולפן, מול מראיינים אוהדים שכישוריהם העיקריים הם חינניות והומור, ולאו דווקא התמצאות פרטנית בבעיות המדינה, יש לו סיכוי טוב לצבור נקודות בדעת הקהל.
הצופים נמלטים לתוכניות האירוח כדי לשכוח את מצוקות היום-יום, ולכן קל (יחסית) לפוליטיקאי המתראיין בהן להתחבב עליהם כשהוא עוטף את עצמו בחלוק ובנעלי בית. התוכניות האלו הן מתווך מרופד בין הציבור לנציגיו, והספוג העוטף אותן מונע מראש שאלות מציקות והערות לא ידידותיות.
החידוש של הזמן האחרון הוא נכונותם של פוליטיקאים להכניס את ראשיהם גם לתוך לולאת החבל של תוכניות הסאטירה וההומור הצולף. שוב אין הם מסתפקים בתפקיד של מרואיין רציני (כביכול) המופיע בין זמרת נודעת לסטנדאפיסט פופולרי; הם מבקשים למלא גם את תפקיד השחקן המבדר, ואפילו לדקלם תמליל שמנסח כותב הבדיחות של התוכנית.
כך נראה בוז'י הרצוג כמי שמחקה את סגנונו של טל ברודי (בגילומו של אסי כהן) ומשיב לו בשרשרת של אסוציאציות מילוליות חסרות פשר. ואילו וילנאי מופיע כשהוא כורך סוגיה גורלית – מצבו של גלעד שליט – בתשובה לבדיחה הנוגעת לתקופת שירותו הממושכת במערכת הביטחון.
זו הסלמה מעניינת: פעם היתה הפרדה ברורה בין חדשות לבידור, בין דיון בענייני ציבור למשדרי שעשועים. עם השנים היטשטשו הגבולות, ותכנים עיתונאיים צרופים תובלו ברטבים בידוריים (תופעה שהומשגה ל-infotainment). אחר-כך למדו הפוליטיקאים כי מוטב להם להופיע במסגרות של תוכניות אירוח ובידור רך כדי להגביר את הפופולריות שלהם ולנטרל את העוקצים שנועצות בהם תוכניות הסאטירה. עתה מתנדבים אנשי ציבור למלא בעצמם, בתוכניות סאטירה, את תפקיד לוחות המטרה שאליהם נשלחים החצים.
ההתנהלות הזו אינה תוצאה של מזוכיזם, אלא של שיקול דעת קר שמפעילים יועצי התקשורת של אנשי הציבור. הם מניחים, ומסתבר שהם צודקים, שמוטב ללקוחותיהם לשתף פעולה עם מגישי תוכניות הסאטירה מאשר להיות מושא של שנינותם. לשר הרצוג עדיף לספר לצופי "ארץ נהדרת" כיצד נולד כינויו מאשר להיות קורבן לחיקוי. ומתן וילנאי בוחר להופיע בין ליצני קרקס למלכות יופי, ולא לככב בהלצות ארסיות שמחליפים ביניהם שחקני "מצב האומה".
מאחורי צמר הגפן המתוק שבו עטוף שיתוף הפעולה שבין המערכת הפוליטית לתעשיית הבידור מסתתרת בעיה: עד כמה הציבור מכיר, בדרך זו, את שליחיו, ועד כמה הוא תובע מהם דין וחשבון. הבריחה אל תוכניות הבידור והסאטירה מרגילה את הציבור לצרוך בדרך זו את המידע על הדרך שבה מתנהלים ענייני המדינה. המגמה הזו מחלישה עוד יותר את יכולתם של האזרחים לבחון באופן בהיר את תפקודם של נציגיהם ולקיים על כך דיון מושכל.
הערבוביה קיימת ממילא: התחככות חברתית מתמדת בין עיתונאים, פוליטיקאים וגיבורי תרבות; כוכבי תקשורת ומגישי תוכניות אירוח פונים לפוליטיקה; פוליטיקאים מקיפים את עצמם בידועני תקשורת ובידור (ברלוסקוני עושה זאת באיטליה באופן הבוטה ביותר); החדשות מוגשות במתכונת דרמטית או משעשעת כדי להגדיל את הרייטינג. עתה נפרץ הסף שהבדיל עד כה בין יוצרי הסאטירה למושאיה.
זו התפתחות בלתי נמנעת במצב המתעתע שבו ראשי השלטון מעצבים את התודעה בכוחם של ספינים כוזבים, כפי שהומחש השבוע פעם נוספת בשערורייה המדינית שפרצה סביב אישור תוכנית הבנייה ברמות-שלמה בירושלים.