ההחמרה באלימות משטרתית כלפי צלמים היא מגמה הנמשכת מאז האינתיפאדה השנייה, אומר אורן זיו, צלם עיתונות וחבר בקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס. "צלמים בשטחים ובמזרח ירושלים מרגישים את המגמה הזו כל העת, כשכל הפגנה מוכרזת כשטח צבאי סגור שפעמים רבות חל גם על העיתונאים עצמם. מצבם של העיתונאים הפלסטינים גרוע עוד יותר משום שאין להם תעודת עיתונאי, ולכן הסיכוי שיישארו במעצר הוא הרבה יותר גדול". בימים אלה כלואים בבתי-סוהר בישראל 27 צלמים פלסטינים, הוא מוסיף.

את הראיון ערכו אורן פרסיקו ואביעד טובי במסגרת "קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל.

זיו מצביע על מצעדי יום-ירושלים בשנתיים האחרונות והפגנת יוצאי אתיופיה מול המטה המרכזי של המשטרה בירושלים כאירועים שסימנו את החמרת היחס המשטרתי גם אל צלמים ישראלים. "יש בעיה שאין מדיניות ברורה וההחלטה נופלת על המפקד בשטח", אומר עוד זיו. "המראות של חיילים מונעים מצלמים לצלם ויורים עליהם רימוני גז והלם זה דבר שקורה בשגרה כל יום". לשגרת האלימות כלפי צלמי העיתונות יש שני מניעים עיקריים, אומר זיו. הראשון הוא הרצון למנוע תיעוד של פעילות כוחות הביטחון מתוך מחשבה שכך יוכלו לפעול בחופשיות גדולה יותר. השני נובע ממחשבה שהעדר תיעוד יסכל את עצם הרצון להפגין ולמחות. "זה כמובן לא נכון", מוסיף זיו, משום שהפגנות רבות מתרחשות על אף שאינן מצולמות.

"אין ספק שירושלים היא המקום הכי קשה" מבחינת יחס המשטרה לעיתונאים, מעיד זיו. "כמעט שאין חופש פעולה" לצלם במזרח העיר ובעיר העתיקה, והצלמים מכונסים בכפייה לאזורים מוגדרים, מותקפים, סופגים ירי כדורי ספוג ונעצרים. זיו קורא למערכות העיתונים הגדולות לפעול לתיקון המצב. "להן יש את הכוח, וכמובן שיש להן פחות אינטרס, כי הן פחות מסקרות את השטחים ומזרח ירושלים".

זיו סיפר גם על אקטיבסטילס, קולקטיב הצלמים שהוא חבר בו ומצלם מטעמו. "כולנו צלמי עיתונות ובזמננו הפרטי אנחנו עובדים במסגרת הקולקטיב על פרויקטים תיעודיים וחברתיים, דברים שלטעמנו לא זוכים לחשיפה מספקת". הקולקטיב נוסד ב-2005, וכיום חברים בו כעשרה צלמים ישראלים, פלסטינים וזרים. "בגדול, גם בתוך ישראל, כשהמשטרה מחליטה להעיף צלמים ולנקות שטח, הם לא מבדילים בין צלמים של כלי תקשורת גדולים לצלמים עצמאיים", הוא מעיד.