בשורה התחתונה
"כלכלית, השפעת החרם לא משמעותית", קבעה כותרת טור של יהודה שרוני בשבוע שעבר ב"מעריב". "את מהלכי החרם מובילים בדרך כלל ארגוני סטודנטים, או איגודי עובדים הנתמכים על-ידי גורמים פרו-פלסטיניים. אין המדובר בחרם ברמה של מדינה, או אפילו של יבואנים שמחליטים שאינם קונים סחורה מישראל", כתב שרוני. "[...] ניתן לקבוע כי ההשפעה הכלכלית של החרם לא משמעותית. הסיבה לכך היא שהסחורה הישראלית נחשבת למוצר איכותי, וכל עוד היא נמכרת במחיר הוגן, אין סיבה שלא למכור אותה. זאת ועוד: גופים עסקיים באירופה לא נמנעים בכל מקרה ממסחר עם ישראל, כל עוד הפעילות נעשית בגבולות הקו הירוק. לאותם גופים אין עניין לערבב עסקים ופוליטיקה.
"ואכן, הייצוא לשווקים באירופה מהווה עדיין 30% מהיקף הייצוא הישראלי והיקף הסחר נמצא במגמת עלייה, למרות חולשת היורו. ברגע שיתחיל ייצוא הגז מקידוח לווייתן, מדינות אירופה יעמדו בתור כדי לקנות את הגז. אנשי עסקים מאירופה מרבים להגיע לישראל כדי לחפש השקעות בתחום ההייטק. כדאי גם לשים לב שבכל השיח של החרם לא מדברים על ייצוא סחורות לישראל. יש לכך סיבה פשוטה: היצרנים למיניהם רוצים למכור – וכמה שיותר.
"למרות כל זאת", סיים שרוני, "עדיין חוששים במשרד האוצר מההשלכות הכלכליות של חרם אפשרי. לפני כשנתיים הכינו פקידי האוצר נייר עמדה עם הסבר למה יגרום חרם מקיף וכיצד תיראה הכלכלה הישראלית במקרה כזה. יש לציין כי ההסתברות לתסריט שכזה אינה גבוהה. נייר העמדה הוכן בתקופה שבה יאיר לפיד שימש שר האוצר, והאינטרס הפוליטי שלו היה לקדם את השלום והתהליך המדיני עם הפלסטינים. בכל מקרה, במשרד האוצר מסרבים עדיין לתת אישור פומבי לכתוב במסמך זה".
היום חושפת הדס גליקו ב"כלכליסט" את הדו"ח, שלא ברור מהכתבה אם הודלף לה או שניתן לה על-ידי התנועה לחופש המידע, שקיבלה אותו על-פי חוק חופש המידע. גליקו מציינת כי דברים שאמר לפיד עת כיהן כשר האוצר היו חמורים אף מהתרחיש הקיצון המתואר בדו"ח, ש"בשורה התחתונה" טוען כי "נכון להיום אין פגיעה ממשית בכלכלת ישראל ברמה המקרו-כלכלית, והשיקול הפרגמטי והמציאותי מכתיב למדינות, עסקים ומשקיעים רבים בעולם לשמור על יחסים תקינים עם ישראל". למרות זאת, הכותרת הראשית של "כלכליסט" ("פיחות חד, זינוק בגובה החוב, אבטלה ואינפלציה"), כמו גם כותרת הכתבה של גליקו ("סנקציות, פיחות, זינוק באבטלה ועצירת גיוסים"), מבליטות את תרחיש הקיצון שההסתברות להתרחשותו היא "נמוכה".
זו החלטה עיתונאית שאפשר להבין מה עומד מאחוריה: עורך יחפש תמיד את המידע הסנסציוני והפרובוקטיבי כדי להבליטו בכותרת – אבל במקרה הזה הנטייה הטבלואידית (ומן הסתם, גם הנטייה האידיאולוגית) הביאו לכך שב"כלכליסט" החמיצו את החידוש שבחשיפה שלהם עצמם. בעוד שבראש חוצות מתנהל קמפיין חוצה מחנות נגד החרם, קמפיין הכולל את נתניהו והימין ואת שלדון אדלסון ו"ישראל היום", כמו גם את המרכז-שמאל ואת "ידיעות אחרונות" וחיים סבן – המסמך שחשף "כלכליסט" מעלה כי נכון ל-2013 (שנת חיבור הדו"ח, לפי העולה מהכתבה), החרם כלל אינו מביא לפגיעה כלכלית בישראל, והסבירות לכך שפגיעה כלכלית מהותית תתרחש היא נמוכה.
ובמלים אחרות: הנושא שראש הממשלה והעיתונים הנפוצים בישראל העלו לראש סדר היום שלהם, הנושא שהשר גלעד ארדן מונה לטפל בו באופן מיוחד, דחוף פחות מבעיות אחרות שגורמות בפועל לפגיעה כלכלית חמורה. אפשר לחשוב על כמה כאלו, שהעיתונים אינם מתגייסים לקמפיין לטיפול בהן.
בשורה העליונה
ייתכן, כמובן, שדו"ח משרד האוצר טועה. שהחרם מביא לפגיעה כלכלית בישראל. שתרחיש הקיצון אינו בסבירות נמוכה. אבל אם הדו"ח כן צודק, מדוע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מנפח את סוגיית החרם לכלל אחד מהאיומים הקיומיים המאיימים על מדינת ישראל?
"נכנע ללחץ: מנכ"ל אורנג' יבוא לישראל", נכתב בראש עמ' 5 של "ישראל היום". "הצעד – לאחר שרה"מ החליט כי השגריר בפאריס לא ייפגש עם רישאר", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, המלווה בתמונה של נתניהו. "במקרה או שלא, הדיווח [על הביקור] התפרסם לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו קבע אתמול כי שגריר ישראל בצרפת, יוסי גל, לא יפגוש את רישאר. כזכור, המנכ"ל ביקש להגיע לשגרירות בפאריס על רקע הסערה שחוללו דבריו בנוגע להפסקת ההתקשרות עם חברת פרטנר. אלא שאתמול, כאמור, נתניהו החליט אחרת. 'את ההסברים מוזמן המנכ"ל לבוא ולתת בישראל', הנחה ראש הממשלה את משרד החוץ", מוסרת הידיעה, שעליה חתומים לא פחות מארבעה כתבים, ושלשם הגיוון ממשיכה לצטט את דבריו של נתניהו אתמול בישיבת הממשלה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בארגון הנלחם בחרם על מוצרי התנחלויות, 3.2.15 (צילום: הדס פרוש)
ובינתיים, בארה"ב
"על-פי הערכות האוצר, התממשותו של תרחיש הקיצון עלולה להיות תולדה של נקודת מפנה שבמהלכה הופכת נורמה מוסרית לכלל מחייב בקרב מדינות העולם", נכתב עוד בכתבה של גליקו ב"כלכליסט". "השלב הראשון שמתאר הדו"ח הוא 'בצבוץ הנורמה' המקודמת על-ידי ארגונים לא-ממשלתיים ומופצת בידי אישים הזוכים לתהודה ציבורית רחבה, המכונים 'יוזמי נורמה' או במקרה של ישראל, 'יוזמי החרם'. בשלב השני והאקוטי יותר נוצר 'אשד של נורמות', שבו מדינות מאמצות את הנורמה החדשה בקצב גובר והולך, עד להפנמתה המוחלטת על-ידי רוב הקהילה הבינלאומית.
"המעבר מהשלב הראשון לשלב השני נקרא 'נקודת מפנה', מציין הדו"ח וממשיך שכבר באפריל 2013 הביעו נכונות 13 מדינות מהאיחוד-האירופי ליישם את ההחלטה לסמן מוצרים ישראליים שמגיעים מההתנחלויות כדי לאפשר לצרכנים את הזכות לדעת את מקורם, אך לבקשת ארצות-הברית יישום ההחלטה מעוכב בינתיים. לכן יש להיות ערוכים ומוכנים הן לתסריט קיצוני יותר, שבו מדינות העולם יירתמו למאמצי החרם של הארגונים הוולונטריים הקוראים להחרים את מדינת ישראל בכלל ואת מפעל ההתנחלויות בפרט".
הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לביקורת שספג אתמול שר החוץ האמריקאי בכנס של ה"ג'רוזלם פוסט" בניו-יורק. "הנאום והזעם", נכתב בה. "שר האוצר היהודי של ארה"ב ג'ק לו עלה לבמה וספג קריאות בוז מהקהל". "קריאות הבוז לשר האוצר של אובמה מאירות את התמורות ביהדות ארה"ב", נכתב בכותרת על שער "הארץ" לטור של חמי שלו.
"אף שמקצת מדבריו של לו זכו למחיאות כפיים מהקהל, האווירה הכללית היתה קשה", כותב שלו, שמעיד על "קבלת פנים עוינת". בהמשך הוא נוזף: "כך אפשר אולי להתנהג בכנסים של מרכז הליכוד, לא בהרצאה של שר האוצר האמריקאי. התקרית מקבעת את תדמיתה של הקהילה היהודית כחסרת רסן, כפוית טובה ונוטה יותר ויותר לצד הימני של המפה הפוליטית. היא מביכה את הנהגת הממסד היהודי, שמבקשת לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים עם בכירי הממשל למרות חילוקי הדעות. היא מוסיפה עוד נדבך, אחד מני רבים בחודשים האחרונים, לרתיעה ההולכת וגוברת של דמוקרטים, ליברלים וצעירים, יהודים ושאינם יהודים, מכל דבר הקשור בתמיכה בישראל".
שלו אינו חושך שבטו גם מהתקשורת, ובתוכה, במשתמע, גם מ"ישראל היום", העיתון שהוא היה בעבר עורך המשנה שלו: "על כך יש להוסיף את הלשון המופקרת הנוהגת ברבים מבטאוני הימין בארץ ובאמריקה כלפי אובמה, בעיתונות החרדית בברוקלין, בשיחות הפרטיות בבתי-הכנסת ובסלונים של יהודים, חלק ניכר מהם דתיים. 'הוא שפוט של האחים-המוסלמים', אמר לי לאחרונה ברצינות גמורה איש עסקים בכיר ומכובד בקהילה. רבים מהם מתעבים את אובמה לא רק בגלל גישתו לישראל וכניעתו לכאורה לאיראן, אלא גם בגלל הערכים הליברליים שהוא מייצג: מדובר בעסקת חבילה. וכל זה עוד לפני שהזכרנו את צבע עורו". שלו אף קובע בסוף הטור כי האווירה העוינת הזכירה לו "את הימים שלפני רצח רבין".
"שר האוצר המקורב לאובאמה ספג קריאות בוז מהקהל", נכתב בכותרת הידיעה בעניין ב"ישראל היום".
שגרה
"ירושלים: סוכל נסיון פיגוע", נכתב בכותרת באחת משלוש הידיעות הקצרצרות שבשולי עמ' 18 של "ידיעות אחרונות". ירון דורון מדווח כי שוטרים עיכבו בפתח הר-הבית פלסטיני בן 25 מחברון, ששמו אינו נמסר, והלה "הודה כי נכנס לישראל שלא כחוק וכי הסתיר סכינים ומברגים ליד שער שכם כדי לבצע פיגוע לאחר שיתפלל בהר-הבית. אמצעי הלחימה נמצאו, והחשוד נעצר". ב"ישראל היום" מופיעה ידיעה דומה, קצרה עוד יותר, שנראית כמשוכתבת מאותה הודעה לעיתונות. ידיעה בעניין אינה מופיעה ב"הארץ" וב"מעריב". למותר לציין שבאף עיתון הדיווח – אם התפרסם – אינו מובלט בשער.
במקרה של "הארץ" אפשר לטעון כי הפורמט הרחב ומספר העמודים המצומצם מכתיבים התעלמות מידיעה כזו, על פיגוע שנמנע, אך זה כמובן אינו הסבר, אלא תירוץ. בעיתון נמצא מקום לידיעה על "מצוד נרחב באזורים הכפריים שבצפון מדינת ניו-יורק" אחרי שני אסירים שברחו מהכלא – כולל פרסום תמונותיהם (למקרה שיעלו על ספינה ויחמקו לאשדוד). האמת היא שידיעה כזו אינה מעניינת משום שהיא שגרתית – נסיונות פיגוע מתרחשים כל הזמן. אבנים נזרקות, סכינים מונפות – אך רק כשיש נפגעים נרשמת התעניינות תקשורתית, וגם אז היא מוגבלת ומותנית בכך שסדר היום אינו עמוס בנושאים אחרים, מעניינים יותר.
זו גישה עיתונאית שראוי לשים אליה לב מאחר שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא, לכאורה, הנושא המרכזי והעיקרי של הפוליטיקה ושל העיתונות הישראלית. אלא שרק זוויות לא-שגרתיות או פחות שגרתיות שלו מצליחות להכתיב את סדר היום (לדוגמה: החרם הבינלאומי), בעוד שהשגרה שלו כמעט שאינה קיימת מבחינה עיתונאית. זו אינה קביעה מוגזמת: שגרת הסכסוך מזמנת מדי יום עשרות אירועים אלימים שכלל אינם מדווחים, קל וחומר אינם מובלטים. התנהלות כזו היא לכאורה נגד האינטרס של המחזיקים באידיאולוגיה שמאלית (בכך שהיא מסתירה את שגרת הכיבוש), נגד האינטרס של המחזיקים באידיאולוגיה ימנית (בכך שהיא מסתירה את שגרת הטרור), ונגד האינטרס של המחזיקים בגישה עיתונאית גרידא (בכך שהיא מסתירה את תמונת חיינו). ובכל זאת, כך מתנהלת העיתונות הישראלית.
הכותרות הראשיות
הפסד יחסי של נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן בבחירות לפרלמנט כובש את כותרות העיתונים. מפלגתו של ארדואן איבדה את הרוב לראשונה מאז עלייתה לשלטון ב-2002, והוא "ייאלץ להקים קואליציה או ממשלת מיעוט", נכתב בידיעה המתורגמת ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "מכה לארדואן". ב"ישראל היום" היא "ארדואן לא יהיה סולטן". הכותרת על שער "מעריב" היא "דרמה בטורקיה: מפלה לארדואן". "לראשונה זה 13 שנה איבדה מפלגת השלטון את הרוב בפרלמנט, וכעת לא תוכל לשנות את החוקה ולהרחיב את סמכויותיו של נשיא טורקיה. המפלגה הפרו-כורדית זכתה להישג גדול כשעברה את אחוז החסימה", נכתב בכותרת המשנה.
ב"ידיעות אחרונות" מציע פרשנות בן-דרור ימיני, שכותב כי הוא שמח לאידו של ארדואן האנטישמי, אך "עדיין מוקדם לדעת אם המכה שקיבל אתמול תוביל לשינוי אמיתי". ב"הארץ" נכתב כי "רבים מהפרשנים בטורקיה לא פוסלים את האפשרות לבחירות חוזרות כבר בזמן הקרוב וסבורים שהמשא-ומתן הקואליציוני יהיה קשה עד בלתי אפשרי".
"זו בשורה טובה בעיקר לטורקיה ולטורקים", כותב עוד ימיני, "משום שהניסיון העולמי מוכיח שכל מקום שבו האסלאם הפוליטי מרים ראש במערכה הראשונה, יש הרס וחורבן במערכה השלישית". בכל הרכב קואליציוני, כותב צבי בראל ב"הארץ", "לא צפוי שינוי במדיניותה של טורקיה" כלפי ישראל.
ב"ישראל היום" מזכירים לשלילה את שאיפותיו של ארדואן לחיזוק המשילות וריסון התקשורת. "בבחירות אתמול שלף לו הבוחר כרטיס צהוב", נכתב בטור הפרשנות של פרופ' אייל זיסר.
עוד כותרת ראשית
הכותרת הראשית של "הארץ" אינה מוקדשת לסוגיית החרם הבינלאומי על ישראל, אלא לנאום שנשא אתמול רובי ריבלין, עם מלאות שנה לכהונתו כנשיא מדינת ישראל. "ריבלין: החברה משנה את פניה, ההדחקה הקולקטיבית מסוכנת", נכתב בה. כותרת המשנה מספקת עוד ציטוט: "נוצר סדר ישראלי חדש של ארבעה שבטים. יש לעבור מתפיסת רוב ומיעוט לתפיסת שותפות".
ענייני תקשורת
"הוועדה לצמצום הריכוזיות: 'חשש לתקשורת שבויה שמשרתת את בעלי ההון'", נכתב בכותרת כתבה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "בחוות דעת על שוק התקשורת בישראל, הוועדה לצמצום הריכוזיות בישראל ממליצה כי גורמי ריכוז לא יוכלו לשדר חדשות בערוצים חדשים. הוועדה מזהירה מפני הבעלות הצולבת של אילי ההון, שמשתמשים בגופי התקשורת כדי לקדם את עסקיהם ומטרותיהם. 'הקצאה של רשיון שידור חדש לערוץ חדשות לגורם ריכוזי מעוררת חשש להגברת יכולת ההשפעה של הגורם על מקבלי ההחלטות'", נכתב בכותרת המשנה.
הזיכיון של קשת ורשת בערוץ 2 הוארך עד ל-2017, מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס".