מי זוכר את הסובייטולוגים? אלה המומחים לענייני ברית-המועצות שמילאו את הפקולטות באוניברסיטאות ואת גלי האתר ועמודי העיתונים, שידעו מי יושב באיזה חדר בקרמלין, מה הוא חושב ולמה, מה יחסיו עם המנהיג ולמה, וכך הלאה וכך הלאה. בכל פעם שהגיע למערכת סיפור מברית-המועצות – החל במערכות טילים וכלה במאבקם של היהודים לעלות לארץ-ישראל – הוזעקו הסובייטולוגים ופירשנו. ואנחנו, שלא היתה לנו שום דרך אחרת לדעת מה קורה שם, בלענו את דבריהם בצמא.
ידענו, או כך חשבנו, כל מה שצריך לדעת על אימפריית הרשע הזאת, ועברנו לסדר היום. אלא שבעצם ידענו מעט מאוד. ידענו על המאבקים הגדולים של המלחמה הקרה בין ברית-המועצות והגוש שלה לארצות-הברית והגוש שלה, אבל לא ידענו הרבה על מה שחושב "הרוסי ברחוב", כי לא היו אמצעים לגלות את זה. לא ידענו על יחסי הרוסים והצ'צ'נים, על הספרות הנכתבת שם. אפילו על מזג האוויר, מאגרי החיטה הגדולים ומאגרי הנפט לא ידענו באמת.
קהל הנוכחים בעצרת לזכר יצחק רבין בתל-אביב מקשיבים לדבריו המוקלטים של הנשיא אובמה. 7.11.09 (צילום: לירון אלמוג)
מילא שאנחנו לא ידענו, אבל גם הסובייטולוגים לא ידעו, מסתבר, וכך בסוף 1989 לא היו המומים יותר מהם לגלות שהאימפריה החזקה בעולם (או השנייה בכוחה בעולם) קורסת כמו בניין קלפים. פתאום גילינו לתדהמתנו, ואיתנו גילו גם הסובייטולוגים, שמתרחשים שם המון דברים, שמנשבות שם רוחות, שהדור הצעיר מתנהג כמו דור צעיר בכל מקום אחר בעולם – המון דברים מסעירים. ההיסטוריה שהתחוללה שם בתוך שבועות או חודשים היתה מרגשת ומרתקת, ואנחנו עקבנו אחריה משתאים, יחד עם כל המומחים שעליהם סמכנו כל-כך הרבה שנים.
למה נזכרתי פתאום בסובייטולוגים? בגלל המומחים לענייני ארצות-הברית שממלאים את גלי האתר ועמודי העיתונים ואתרי האינטרנט כבר חודשים ארוכים, ואנחנו בולעים את דבריהם בצמא כדי ש"יעשו לנו סדר" בתמונה המאוד לא מסודרת שנפרשת לעינינו. ושוב הם יודעים בדיוק מה חושב הנשיא ומה חושבים עוזריו, מה חושבים בקונגרס ובסנאט, ובעיקר – מה יקרה בבחירות אמצע הקדנציה, בנובמבר, ואפילו בעוד שנתיים.
אבל כל מי שמבקר בארצות-הברית לשעה חוזר ומגלה שהיא שונה מאוד ממה שהוא חשב. ומי שקורא את העיתונים שלה וצופה בערוצי החדשות (באמצעות אתרי האינטרנט שלהם) יודע בתחושה שהתמונה מורכבת יותר, אבל אצלנו לא מדברים עליה. והוא משתדל להצניע את הספקות שלו, כי הרי המומחים לענייני ארצות-הברית מדברים בביטחון גדול כל-כך, אז מי הוא שיפקפק ויציע נראטיב אחר?
מי שהקשיב לפרשנויות שלהם על גלגוליו של חוק הבריאות, למשל, חשב לא אחת שהוא צופה בפרשני ספורט. רגע אחד הפרשן המכובד והנרגש מקונן על כך ש"מֶסִי כבר לא מה שהיה, זו ממש טרגדיה מה שקורה לבחור הצעיר והמוכשר הזה" (ועל כך נאמר, "לא נגענו"), וכעבור עשרים שניות בדיוק, כאשר אותו בחור צעיר שנקלע לטרגדיה מבקיע את הגול של השנה, משתולל אותו פרשן בהתלהבות ומתקשה למצוא מלים לתאר את גודל ההישג של הבחור, שמי יודע מה עוד הוא טומן ברגליו, וברור שהוא הגדול בהיסטוריה. כך גם אובמה: רגע אחד הוא טירון פוליטי אטום, מטומטם, אידיאולוג שהולך שבי אחר הסיסמאות שבפיו, וחוץ מרטוריקה אין לו כישורים פוליטיים וכוח ויכולת עשייה, ורגע לאחר ההצבעה הוא הופך לאשף פוליטי. מה הפלא שאנחנו מבולבלים?
הנה אפוא פרט מפתיע שלא תשמעו מפי הפרשנים: בשנה שבין יולי 2007 ליולי 2008 הגיע מספר התינוקות שנולדו לנשים אסיאתיות, שחורות והיספניות ל-48% מכלל התינוקות שנולדו בארצות-הברית, ובבחירות 2012 יהיו התינוקות הלבנים במיעוט. ברק אובמה (עם חוסיין או בלעדיו) הוא לא תאונה או מקרה. אולי האיש עצמו יתגלה כנשיא של כהונה אחת, אבל זו הדמוגרפיה, אידיוט, על משקל סיסמה פוליטית ידועה. בקצרה, אמריקה היא לא מה שאנחנו חושבים, ולא מה שהפרשנים מלעיטים אותנו כמומחים יודעי כל. היא ססגונית, רבת פנים, מסובכת, מסוכסכת, ויש לה המון בעיות והמון הישגים מפוארים. ובעיקר, לענייננו, ישראל ממש לא מעניינת אותה.
איפא"ק אולי נראית לנו חזקה, אבל נדמה שהיא מעניינת את עצמה ואותנו יותר מאשר את התקשורת האמריקאית, שאגב, ממעטת מאוד לעסוק בנו. אצלנו מצטטים בהרחבה, וחוזרים ומשדרים, את הקטעים שבהם נציגי הממשל נשאלים בתוכניות יום ראשון על היחסים עם ישראל, אבל לא מראים את שאר הליין-אפ של התוכניות האלה. זה היה יכול להעמיד בפרופורציות לא נעימות את מידת העניין של העיתונות האמריקאית במזרח התיכון.
נכון, רשימה מכובדת של חברי קונגרס וסנטורים שלחו מכתב לממשל ובו קראו לו לפתור את המחלוקת עם ישראל בדרכי שלום וידידות, אבל לא ראינו איך מיד אחר-כך הם ממהרים לחזור לטפל בסוגיות הדחופות והקשות יותר שעל שולחנם.
במלה אחת, כדי שלא נהיה שוב מופתעים, מוטב שניקח עם הרבה מאוד מלח את דברי החכמים, היודעים הכל ועושים את זה במבטא אמריקאי מושלם.